פרשת נח: ראשית העמים

לפי ההשקפה השלטת בין ההיסטוריונים וחוקרי החברה בימינו התודעה הלאומית המודרנית היא תופעה חדשה, שהזמן העתיק לא הכירה • פרשת השבוע שלנו, הכוללת את תולדות האנושות אחר המבול מזמנת אפשרות לבדוק הנחה זו

מהו עם? כיצד נגדירו? הרבה קולמוסים נשברו בבירור המושג הזה והמושגים הקרובים לו והנגזרים ממנו. הערפל הפרוש סביב המושגים האלה נובע לעתים תכופות משימוש לא מדויק במונחים האלה: נקדים איפוא לעיון בסיפור הגדרה ובירור של שלושה מושגים מכריעים: עם, לשון, ארץ. [בחינה ובירור של המושגים לאום, ארץ, שפה, יצירה לאומית, וכו' יכול קורא העברית למצוא בפרקי הפתיחה המזהירים של "גולה ונכר" מאת יחזקאל קויפמן. מסימני הזמן שספר נפלא זה אינו מופיע כלל בדיוני החוקרים הישראלים הדנים בנושא.]

עם: עם בדומה למשפחה הוא רשות של יחש. בני עם אחד רואים את עצמם, ע"פ תודעתם, כבעלי מוצא משותף, כקרובים זה לזה קרבת דם. השאלה אם קרבת הדם היא ריאלית-היסטורית או מדומה אינה מכרעת.

לשון: בהתגבשות תודעה זו ממלאת הלשון תפקיד מכריע. ההוויה הלאומית נוצרת בשעה שהשותפות הלשונית יוצרת בלבו של קיבוץ את ההרגשה שדוברי הלשון האחת קרובים זה לזה כאחים במשפחה. עם הוא לעולם רשות אחווה (מלשון אחים) שנתרקמה מתוך שותפות בראשית לשונית. גם העמים שהחליפו את לשונם כדוגמת היהודים לא נעשו מלכתחילה עמים אלא בכוחו של ייחוד בראשית הלשוני. אומה ולשון הן מושגים נרדפים בעברית ובלשונות רבות אחרות.

ארץ: העם, שוב בדומה למשפחה, הוא בהווייתו ההיסטורית הראשונית קיבוץ הלוחם במלחמת הקיום. ככזה הוא בעל רכוש. הארץ היא ראשית ומקור קנייניו החומריים של האדם. העם תופס את הארץ כנחלתו, כארצו הלאומית. הארץ נקנית לקיבוץ ע"י התנחלות יישובית תרבותית, ע"י הפיכת תרבותו הלאומית לשלטת טבעית בארץ. ומפני שכאמור הלשון היא המשמשת ביטוי מובהק להוויה הלאומית, לפיכך מכריע שלטונה של הלשון גם בקביעת השייכות הלאומית על הארץ (כמאמרו של קויפמן בלטינית:Cuius lingua eius terra ).

המושגים האלה אינם מושגים משפטיים שכלתניים אלא מושגים עממיים. המשפט יכול לקבלם או לדחותם, אך להרחיקם מנפש האדם אינו יכול.

עתיקים כימי התורה

והנה לכל ההבחנות האלה משמש ספור מגדל בבל וסביבתו ביטוי מובהק ומעיד כאלף עדים, שהמושגים שאנו דנים בהם אינם המצאה מודרנית אלא מושגים עתיקים (ואין להם עקירה עולמית).

ראשית, למובן מאליו. על-פי הפרשה שלנו נחלקת האנושות לעמים, וברור שעל-פי דעת המחבר אין אדם שאינו נכלל בעם כלשהו. כלומר, קיום אדם לעצמו, שלא בתוך עמו, הוא דבר הנמצא מחוץ לאופק שלו. כדבריו : "אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי-נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם, בְּגוֹיֵהֶם; וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם, בָּאָרֶץ–אַחַר הַמַּבּוּל" (י, 32).

לדעת הפרשה הפילוג הלאומי הוא פילוג של יחש. הן כל שיטת חלוקת הגויים בפרשה ובכל המקרא עומדת על ההנחה הזו. ביטויה המובהק הוא ייחוש כל עם לאב אחד. נח הוא אבי כל האנושות; כל עם ועם ניתן ליחש לאחד מבני נח – שם, חם ויפת, וכו'. למשל, ארם הוא בן שם בן נח. הווה אומר: לדעת הפרשה כל בני עם מסוים קרובים קרבת דם זה לזה. הוא אשר אמרנו: "עם הוא רשות של יחש".

הופעת העמים חופפת להופעת הארצות. עובדה הניכרת קודם כל בכך שלעתים קרובות שם העם חופף את שם הארץ: מדי, יון, כוש מצרים וכו', ולעתיד לבוא ארץ ישראל. לכל ארץ כזאת יש גבולות שהמחבר איננו טורח לציין אותם בדרך כלל, אבל כשתחום הארץ מוכר לו וקרוב ללבו הוא קובע את הגבולות במדויק: י, 19: "וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי, מִצִּידֹן – בֹּאֲכָה גְרָרָה, עַד-עַזָּה: בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה, וְאַדְמָה וּצְבֹיִם – עַד-לָשַׁע".

ועוד, כיחס הארץ לעם כך יחס הלשון לעם: "מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ" (י, 5). הפילוג הלאומי חופף את הפילוג הלשוני.

ההתאמה שמצאנו בין עיקרי ההוויה הלאומית ובין הלבוש הסיפורי שלהם בפרשה אינה צריכה להפליא אותנו. להפך, היסודות האלה הם אוניברסליים ועל-זמניים, והופעתם אינה מתמיהה כלל. בעצם כל אדם יודע אותם בלבו גם אם אינו יכול לנסחם במדויק.

אבל מפליאה ההבחנה של המחבר בתפקיד היוצר של הלשון בהתגבשות ההיסטורית של עם, מפליאה, מפני שתפקיד זה של הלשון אינו שייך כלל לדברים שאדם יודע גם לפני שגילו לו שהוא יודע. על-פי המסופר בסיפור מגדל בבל מלכתחילה אנושות אחת הדוברת "שפה אחת ודברים אחדים". האנושות הזו הופכת לעמים רק אחרי שה' בלל את שפת הארץ. באינטואיציה מפליאה מרגיש הסיפור בתפקידה המכריע של הלשון בהתגבשות ההוויה הלאומית.

תודעה לאומית: מאז ועד היום

נחזור לעיקר: בשלושה יסודות אלה ניכר איפוא עם לדעת הפרשה: ביחשו, בלשונו, ובארצו. בין השקפה זו ובין ההשקפה המודרנית אין הבדל. אנו למדים איפוא, שאין כל יסוד להסכמה הכללית של מלומדי דורנו הרואים את התודעה הלאומית כתופעה חדשה. כל הרוצה לאחר את מושג הלאום, הארץ הלאומית והלשון הלאומית בונה את בניינו על תהו. וקשה להימנע מציטוט דבריו של אורוול, שיש דעות שהן כל כך אבסורדיות, שרק מי שלמד במוסד אקדמי מסוגל לאמצן.

האין כלל הבדל בין התודעה הלאומית המודרנית ובין העתיקה? שוני עקרוני אין, אבל קיים הבדל אחד שאינו נובע מן התודעה הלאומית דווקא אלא מן העיקרון הדמוקרטי המודרני. הזמן המודרני ביטל את זכות השעבוד. אין אדם רשאי לשעבד את זולתו, ואין עם רשאי לשעבד עם אחר. אמנם גם התקופה העתיקה חשה בעיקרון הזה, אבל לכלל עיקרון מדריך כללי לא הגיע.

והערת סיום: לפרשה שלנו הדנה בהיווצרות העמים יש מקבילה מקראית, המופיעה בסוף התורה ומוסיפה למה שלמדנו כאן פרט מרתק. נדון במקבילה זו בסוף השנה.

__________
ד"ר יונתן כהן לימד שנים רבות מקרא ולשון עברית בסמינרים של התנועה הקיבוצית-אורנים וסמינר הקיבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story, 1993.