דיין: הריאליסט, הנועז מכולם, הבורח מאחריות

ביקורת ספר: 'משה דיין – קורות חייו 1915-1981', ביוגרפיה מאת מרדכי בר און (הוצאת עם עובד) • אלה המוצאים בקיטרוג על דיין נחמה לנפשם השסועה ממלחמת יום הכיפורים, לא יישבעו נחת מהספר • בניגוד לחוקרים אחרים, השקפת עולמו של בר און, וגם חיבתו המוצהרת לדיין, כמעט ואיננה מטה אותו מהצגת העובדות • הוא קובע על פי עדות יגאל ידין, כי דיין לא התמוטט בשום שלב של מלחמת יום כיפור • דיין של בר און הוא האיש המשפיע ביותר במחצית הראשונה של שנות המדינה

הביוגרפיה החדשה על משה דיין שכתב מרדכי בר און, היא עוד הוכחה לתקפות הטענה הגורסת שעל מנת לחקור כראוי תקופה מסוימת יש להתרחק ממנה לפחות שני דורות של זמן. המחבר, מרדכי (מורל'ה) בר און, היה חניך בקורס הקצינים הראשון של צה"ל בשנת 1948, מפקד פלוגה ב'גבעתי' ובהמשך ראש ענף היסטוריה וקצין חינוך ראשי. בר און היה מקורב לדיין כאשר שירת כראש לשכתו בימי מבצע 'קדש' בשנת 1956, היה ממקימי הלהקות הצבאיות, כתב את נאום הניצחון של הרמטכ"ל יצחק רבין אחרי מלחמת ששת הימים, וערך מטעם צה"ל את אלבומי הניצחון. לאחר שהשתחרר בשנת 1968, בחר בר און בצד השמאלי של המפה הפוליטית, היה מדור המייסדים של 'שלום עכשיו' והשתתף במפגשים הראשונים עם אש"ף. בשנת 1984 נבחר לכנסת מטעם מפלגת ר"צ בראשותה של שולה אלוני, הכוהנת הגדולה של השמאל הישראלי.

אלה המוצאים בקיטרוג על דיין נחמה לנפשם השסועה ממלחמת יום הכיפורים וספיחיה, לא יישבעו נחת מהספר. בניגוד לחוקרים אחרים, מימין או משמאל, השקפת עולמו הפוליטית של בר און, וגם חיבתו המוצהרת לדיין כאדם, כמעט ואיננה מטה אותו מהצגת העובדות כמות שהן, לטוב וגם לרע, בכל מה שנוגע למושא מחקרו, שהיה דמות חריגה עד מאוד. דיין הכיל בתוכו סתירות רבות, שהקשו מאד על הבנת חשיבתו ודרכי פעולתו. בן הארץ, חקלאי בנשמתו, אדם תוסס, יצרי, נטול פחד וסקרן, שחש קרוב מאוד לתנ"ך, לשירה ולספרות ובעיקר בודד, למרות ההילה הציבורית העצומה שצמחה מעליו עד להתרסקותו ב-1973.

עולמו הפנימי המורכב של דיין וכושר הביטוי העז והחד שלו באו לביטוי מיטבי בנאום ההספד שכתב על רועי רוטברג, מפקד ההיאחזות שלימים הפכה לקיבוץ נחל עוז, שנרצח בגבול עזה.  מילים נדושות ורעיונות ממוחזרים לא היו מנת חלקו של דיין הרמטכ"ל, שאמר באביב 1956 על קברו של רוטברג את  המילים שכתב בחיפזון על פיסת נייר:

[. . .) אל נא נטיח היום האשמות על רוצחיו, מה לנו כי נטען על שנאתם העזה נגדנו. שמונה שנים הנם יושבים … בעזה ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם […]". ובאותה הנשימה הוסיף גם, "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית… זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב, וייכרתו חיינו…

עוד קודם לכן היה דיין הכריזמטי מקורב מאוד לדוד בן גוריון, שראה בו את דמות המצביא היהודי החדש במיטבה. ראש הממשלה הראשון קידם את הקצין בעל הרטייה במהירות בסולם הדרגות, עד שמינה אותו לרמטכ"ל בדצמבר שנת 1953. בן גוריון היה מודאג מאד מיכולותיו של צה"ל באותה התקופה, ודיין אכן מצא צבא שרמת הביצוע שלו הייתה ירודה ביותר. יחידות שחצו את הגבול נסוגו מול התנגדות קלושה, ומפקדים הפגינו אזלת יד בכל מה שקשור לביצוע המשימות. כדרכו הפנה דיין את הטענות הקשות ביותר לאו דווקא כלפי החיילים אלא כלפי המפקדים, ובמיוחד לחברי המטכ"ל, שעברו בשתיקה על שרשרת הביזיונות הצבאיים בראשית שנות 50.

כרמטכ"ל קבע דיין כי יחידה רשאית לסגת רק לאחר שתאבד מחצית מכוחה, הדיח קצינים שהתנהגו לא כפי שמצופה מהם, הקים את יחידה 101 והטמיע את רמת הביצוע שלה בצנחנים ובהמשך בכל יחידות צה"ל. דיין נודע כאיש שטח מובהק, המעדיף את ריח אבק השריפה ורעם תותחים על פני נוחות המשרד. הוא לא היה איש של עבודת מטה אבל ידע להציב כעוזריו קצינים מוכשרים, כמו ראש אג"ם האלוף מאיר עמית.

סוסים דוהרים ושוורים עצלים

בר און לא חוסך את ביקורתו מדיין, שנודע בציבור גם בזכות עוד שתיים מאהבותיו הגדולות – ארכיאולוגיה ונשים. כשהיה בן 21 נשא לאישה את רות לבית שוורץ וממנה נולדו לו יעל, אודי ואסף. חיי המשפחה לא התנהלו על מי מנוחות ודיין נודע בזכות קשריו עם נשים אחרות. גם עיסוקו הבלתי פוסק באיסוף פריטים ארכיאולוגיים, מעשה שכבר אז היה מנוגד לחוק, היה ידוע לכל בכירי הממשל, שהתארחו בגן העתיקות בביתו שבצהלה. כאשר נתפס נוהג במהירות 180 קמ"ש הסביר הרמטכ"ל לשוטר שעצר אותו, שבעין אחת הוא רואה רק חצי מהמהירות. באווירה הציבורית ששררה באותו הזמן בישראל נתפסה התנהגותו החריגה של איש הצבא המהולל כסוג של שובבות, וכתוספת של צבע מרעננת לשיגרת היום יום הקשה והאפורה של המדינה הצעירה.

דיין הרמטכ"ל היה דמות מפתח בעיסקה המשולשת שנרקמה בין ישראל לצרפת ובריטניה לקראת מבצע 'קדש' בשנת 1956. המבצע הימי והאווירי שניהלו הבריטים  והצרפתים, שכונה בשם 'מוסקיטר', ושכוונתו הייתה  להחזיר את השליטה הבריטית בתעלה ולגרום הפלתו של נאצר, הסתיים בכישלון מחפיר. לעומת זאת, צה"ל בהנהגתו של דיין הביס את הצבא המצרי בסיני תוך ארבעה ימים בלבד, עד שכוחותיו נעצרו במרחק 20 קילומטר מהתעלה.

במהלך המלחמה סיכן דיין כהרגלו את חייו מספר פעמים כאשר הגיע לראש הכוחות הקדמיים ביותר. כשנכבשה אל עריש, בירת חצי האי סיני, נהרג הקשר שעמד סמוך אליו מפגיעת צלף. בהתאם לרמת הדרישות שהוא תבע ממפקדיו, במהלך המבצע הדיח הרמטכ"ל מפקד אוגדה ומפקד חטיבה שלא הפגינו נחישות מספקת בלחימה. מנגד נתן את ברכתו למפקד חטיבה 7 , אורי בן ארי, שפעולתו בניגוד לתוכנית המטכ"לית קיצרה משמעותית את זמן הלחימה. התפישה שאותה השכיל דיין להטמיע במפקדים שעל פיה הוא "מעדיף לבלום סוסים דוהרים מאשר לדחוף שוורים עצלים", הגיעה לשיא הצלחתה במלחמת ששת הימים, והיא שעמדה לזכותו של צה"ל גם בימיה הראשונים והרי הגורל של מלחמת יום הכיפורים.

דיין פרש מתפקיד הרמטכ"ל ובשנת 1959 מונה לשר החקלאות. מתקופה זו  זכור לרעה ניסיונו להביא לישראל זן חדש של עגבניות בשם 'מונימייקר', שהסתיים בכישלון מוחלט, אך לזכותו נרשמה הפעלתו בשנת  1964 של 'המוביל הארצי', שהזרים מים מהכנרת לנגב דרך 'מפעל ירקון נגב' שקדם לו.  האיש שהצטייר כאויב מספר אחד של הערבים, היה זה שפנה לבן גוריון בבקשה לבטל את הממשל הצבאי המשפיל שהיה נקוט אז ביישובי הערבים. בן גוריון סירב אבל אשכול מחליפו נעתר לבקשה.

רבין מעוצבן ולא שש לקרב

בשנת 1965 מאס דיין בפוליטיקה ובחברותו בכנסת וכהרגלו בחר בדרך חדשה ומפתיעה, הפעם ככתב צבאי של  העיתון 'ניו יורק טיימס'בוויאטנאם. האמריקנים המרובעים נדהמו לראות את גנרל דיין המפורסם מצטרף כחייל מן השורה לפטרולים בג'ונגל. הוא חי עם החיילים בבוץ ובגשם, עבר יחד איתם היתקלויות קטלניות באויב, שוחח עם המקומיים עין בעין ויצא מוויאטנאם עם תובנות ברורות בדבר עתידה של הלחימה שם. אזהרתו המנומסת לגנרלים האמריקנים היתה: הוויאט-קונג ינצחו במלחמה לא כתוצאה מהצלחה מוחצת בקרב בודד אלא כתוצאה מהצלחות לאורך זמן ובקרבות קטנים. התחזית הזאת התבררה כנכונה עשר שנים לאחר מכן, כאשר ארה"ב נטשה בחיפזון את צבא דרום וויאטנאם המתמוטט.

בתחילת תקופת הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים אישר אשכול ראש הממשלה לדיין, שהיה ח"כ אופוזיציה מטעם רפ"י , להיפגש עם הרמטכ"ל רבין. בר און מצטט את דיין, שמצא את הרמטכ"ל "עייף, נבוך, חסר ביטחון, מעוצבן ומאוד לא שש לקרב", תיאור שדיין היה ההיפך הגמור ממנו. דיין היה משוכנע שפני נאצר למלחמה על מנת לבסס את מעמדו בעולם הערבי, ולכן יש  להכותו קודם שהוא ייצא למתקפה.

בלחץ הציבור והשרים וויתר אשכול על תיק הביטחון ומסר אותו ב-1 ביוני 1967 לידי דיין. בראש מערכת הביטחון ניצבה כעת לא דמות היהודי הגלותי, דימוי מוטעה של לוי אשכול, אלא צבר ומצביא שניתן לבטוח בו. כניסת דיין לממשלה סימנה לכול כי המלחמה בשער, מה שלא מנע ממנו להטעות את התקשורת כאשר הוא מסר לה על כך שהמגעים הדיפלומטיים נמשכים במלוא המרץ. ב- 4  ביוני, לאחר  שאבא אבן שר החוץ המתון מאין כמותו מסר על כישלון המאמצים הדיפלומטיים, שכוונו רק לפתיחת המיצרים ולא נתנו כל מענה לריכוזי הכוחות בגבולות ישראל, הורתה הממשלה לצה"ל לפעול על מנת להסיר את האיום.

עוד אחת מאמירותיו הידועות של דיין הייתה "רק חמור לא משנה את דעתו". ואכן, במהלך ניהול המלחמה הפגין דיין שוב את הפכפכותו, או עצמאותו, הידועות. שיא ההפכפכות שלו באה לביטוי בהחלטתו לכבוש את רמת הגולן מבלי להתייעץ על כך עם ראש הממשלה וצמרת צה"ל. לאחר תבוסת צבאות מצרים וירדן חשש שר הביטחון יותר מכל ממעורבות סובייטית במלחמה, ולכן ביום חמישי בלילה (היום הרביעי למלחמה) הוא עמד בראש המתנגדים לבקשת דדו, מפקד פיקוד צפון, הרמטכ"ל וראשי הישובים בצפון לכבוש את הגולן מידי הסורים. המטכ"ל התפזר בידיעה שהמלחמה הסתיימה, אבל למחרת בבוקר, יום שישי, הגיע דיין לבדו אל הבור בקרייה, ולאחר שנמסר לו על בריחת הסורים מהגולן התקשר ישירות לדדו והורה לו לצאת להתקפה. האלוף דוד אלעזר לא צריך היה יותר מכך. תוך יממה וחצי נכבשה כל רמת הגולן, כאמור מבלי שראש הממשלה, השרים והרמטכ"ל עודכנו על כך קודם לכן. תקשורת מתמסרת וסערת ההצלחה הלא תיאמן של המלחמה גרפה תחתיה ביקורת כלשהי על מהלכיה וגם על חלק מדרכי ניהולה. דיין הפך לאליל ההמונים שראו בו סוג של מלך ישראל.

ליד הכותל המערבי אמר דיין "חזרנו לקדושים במקומותינו על מנת שלא להיפרד מהם לעולם. לשכנים מושיטה ישראל יד לשלום". הוא גם ידע שטרם התפזרותו, ערפל המלחמה יוצר הזדמנויות היסטוריות חד פעמיות, ולכן הורה להרוס ולשטח את שכונת המוגרבים הצמודה לכותל, וכך נוצרה סמוך לו הרחבה הגדולה המוכרת היום. עם זאת, במהלך דייני טיפוסי, באותו היום הוא גם הורה להסיר מעל חומת הר הבית את דגל ישראל, שמיקומו דווקא שם נתפס בעיניו כהתגרות בערבים, ולמחרת גם הורה להשיב לבתיהם את פליטי יהודה ושומרון שברחו לירדן דרך הגשרים ההרוסים שעל הנהר.

תביאו בחשבון מלחמה בסוף הקיץ

כעת התחילה תקופה שבה היה דיין מי שהתווה את מדיניות הביטחון של ישראל הגדולה, שהשתרעה מהחרמון ועד לשארם א' שייח ותעלת סואץ. דיין שוב הפתיע כאשר בשנת 1968 הזמין לביתו לשיחת רעים את פדואה טוקאן, המשוררת הפלסטינית בת שכם, שהייתה פמיניסטית ותומכת מוצהרת בטרור נגד ישראל. אותה הסקרנות בנוגע לתחושות הצד השני הניעה אותו ב- 1972 למפגש בלתי אמצעי עם חוטפת שהיתה בחוליית הטרור על מטוס "סבנה", שנוסעיו חולצו בפעולת סיירת מטכ"ל בלוד.

שש השנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים היו עמוסות באתגרים ביטחוניים. פעולות טרור שהבולטות בהן היו רצח 24 הנוסעים בנתב"ג ורצח 11 הספורטאים בכפר האולימפי באולימפיאדת מינכן. על אלה נוספו מלחמת ההתשה בתעלה שעלתה לצה"ל במאות הרוגים, תקריות אש בגולן, הפגזות ומרדפים אחרי מחבלים בבקעת הירדן, קרבות אוויר בסוריה ומצרים וגם ניהול חיי היום יום של ערביי יהודה שומרון ועזה. דיין שם לעצמו מטרה, הזוכה לביקורת מצדו של בר און, שבה מחד רצה להחזיק בכל השטחים שהיו עכשיו בידי ישראל, ומאידך לאפשר לערבים החיים בהם מידה רבה של עצמאות בניהול חיי היום יום שלהם.

מחקרו של בר און מעלה כי שנת 1973 התחילה כאשר דיין אומר למטה הכללי, "להביא בחשבון שיהיה חידוש מלחמה בחצי השני של הקיץ". הערכתו של שר הביטחון לא הייתה תוצאה של דו"חות מודיעיניים אלא תוצר של ראייתו את התהליכים המתחוללים בסביבת ישראל, והבנתו את הלכי הרוח בקרב הערבים שהושפלו עד עפר ב- 1967.

לאחר פרוץ המלחמה התקבע דיין בציבור כאחראי היחיד למחדליה ובנוסף הודבקה לו גם תווית של זורע בהלה. בר און מלמד את ההיפך ומוכיח כי בניגוד לשמועות, שהפכו ל"עובדות", דיין לא נשבר כשפרצה האש. יגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל שהיה נוכח במטכ"ל לכל אורך המלחמה, אמר: "ראיתי את משה בתפקודו. מעולם לא התמוטט. האיש עמד בשתי רגליו על הקרקע, היה מציאותי". בר און כותב כי גם בתוקף ראייתו את עצמו כאחראי להפתעה, אין ספק שדיין נתקף חרדה עמוקה, אבל זו לא הביאה אותו לכדי משבר והתמוטטות כפי שמייחסים לו. בר און עושה את הדבר הנכון כאשר הוא מנסה להיכנס לראשו של שר הביטחון, שחששותיו ביומיים הראשונים של המלחמה מפני נפילת הגולן והתקדמות מצרית לעומק סיני בצירוף מהלכים ירדנים ועיראקים אל לבה של ישראל כלל לא היו מופרכים, בוודאי כאשר התברר לו כי צה"ל איננו עומד בלחץ ההתקפות עליו בצפון ובדרום. באותן השעות הרות הגורל לא ידע איש את מה שנודע בדיעבד, על כך שהמצרים אינם מתכוונים ליותר מאשר כיבוש "קו בר לב" ועוד רצועת שטח של כעשרה קילומטרים, וכן שהירדנים והעיראקים אינם מתכוונים להצטרף למלחמה מול פיקוד המרכז, שלצה"ל נותרו מעט מאד כוחות להציב בו.

מחקרו של בר און מלמד שדיין היה הראשון בצמרת שהבין כי צה"ל נקלע למלחמה שהוא לא התכונן אליה כראוי. לכן היה גם הראשון שהציע ראשית לא לוותר על רמת הגולן, הקרובה למרכזי האוכלוסייה, ושנית להפסיק את הניסיונות הנואשים לחילוץ אנשי המעוזים בתעלה, ולסגת לקו אחורי לשם התארגנות.

יממה מפרוץ האש אמר דיין בישירות ובקיצור האופייניים לו: "לא הערכתי די את כוח האויב [.. .] והגזמתי בהערכת הכוחות שלנו וביכולתם לעמוד". דיין שהיה אדם רגיש מאד בתחומים מסוימים, היה קר ומפוכח עד כדי אכזריות בכל מה שקשור למעשה הלחימה, ולכן חזר ואמר לסביבתו כי "מלחמה איננה עניין לדמעות". בתום היממה הראשונה, כאשר התבררה תמונת המצב בתעלה, אמר: "במקומות שאי אפשר לפנות נשאיר את הפצועים. מי שיגיע – יגיע. אם יחליטו להיכנע – ייכנעו. אנחנו צריכים להגיד להם 'איננו יכולים להגיע אליכם. נסו לפרוץ או להיכנע".  המלצתו זו זכתה אמנם לביקורת עזה מצד אלה שהיא נגעה בהם באופן אישי, אבל היום אין חולק על כך שהיא הייתה המעשה הנכון באותן הנסיבות. מתברר שהבנתו של דיין את המתרחש בשדה הקרב הייתה מציאותית יותר מזו של הרמטכ"ל. בערב שבו הוא המליץ למטכ"ל להפסיק את ההתקפות הכושלות לחילוץ המעוזים, הורה הרמטכ"ל לפיקוד הדרום לצאת בכל זאת להתקפת נגד, שהסתיימה כידוע בכישלון צורב. למחרת הכישלון אמר דדו הרמטכ"ל: "משה צודק, יש אמיתות שלא העמדנו במבחן […] האמת שלא יכולנו לממש את הדוקטרינה".

החבירה למנחם בגין

כחלק מהצגתו השקולה את דיין, מבקר בר און את התייצבותו של דיין בממשלה ומול צה"ל כשר ביטחון "נותן עצות" בלבד, מה שיצר לו, בצדק, תדמית של אדם הבורח מאחריות. ממי שהיה רמטכ"ל מצטיין ושר ביטחון שעיני כל העם היו נשואות אליו עד לפרוץ המלחמה, ניתן היה לצפות ליותר מאשר "עצות מיניסטריאליות". אבל זוהי רק עוד עדות אחת על אופיו המורכב והבעייתי לעיתים של דיין. בר און מדגיש עוד תיקון ביחס לאותה המלחמה שראוי להטמיעו בציבור הישראלי כאשר הוא כותב כי למרות הכשלים בתחילתה, היא הסתיימה כאשר "צה"ל חונה מאה קילומטר מקהיר וארבעים קילומטר מדמשק".

דיין התפטר מתפקידו לאחר התפטרותה של גולדה מאיר באפריל 1974, בעקבות פירסום הדו"ח הראשון של ועדת אגרנאט. קודם להתפטרות היה נוכח בפעולת החילוץ הכושלת של בני הערובה בבית הספר במעלות, שם, כהרגלו במקרים כאלה, זחל אל קרבת הבניין בכדי לראות במו עיניו את המחבלים וגם את הילדים, לפני שחלקם נרצחו. הוא עזב את הפוליטיקה, אבל רק לשלוש שנים. לאחר המהפך בשנת 1977 הזמין בגין לממשלתו את דיין דובר הערבית, שמעמדו הבינלאומי לא נפגע והיה מנוסה במשא ומתן עם הערבים.

דיין התלבט קשות עם עצמו ועם בת זוגו החדשה רחל, שלה הוא נישא לה בקיץ 1973. מפלגת העבודה זעמה עליו בגין "בגידתו", אבל בסופו של דבר עשה דיין כהרגלו את מה שהבין כטוב ביותר הן למדינת ישראל והן למשה דיין. בר און מצביע על נוכחותו של דיין במו"מ לשלום עם מצרים ככזו שבלעדיה, ככל הנראה, לא היו הצדדים מגיעים להסכם החשוב ביותר שחתמה ישראל עם אחת משכנותיה.

למרות המחמאות על המחקר נטול ההטייה הפוליטית, צריך לציין כי לקראת סופה של הביוגרפיה, לא הצליח המחבר להימנע מכך באופן מוחלט. הדבר ניכר בביקורתו על ההסכם עם מצרים, ש"לא פתר את לב הסכסוך ואת השאלה הפלשתינית. ייתכן אף שהסכם השלום עם מצרים הכביד על מציאת פתרונות לבעייה הפלשתינית". האם בר און מעדיף שישראל תמשיך להילחם במצרים הענקית, רק מכיוון שלא כוננה הסדר כלשהו עם הפלסטינים הננסים? מוזר. ולמרות כל זאת, הספר הוא אבן דרך חשובה ביותר בחקר ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, ובעיצוב תפישת העבר שלה. מומלץ ביותר.