ספרו החדש של בן דרור ימיני הוא נשק הסברתי סדור וקוהרנטי, שחושף את התעמולה השקרית ומעלה שאלות על התנהלות התקשורת והימין בישראל.
ביקורת ספר: בן דרור ימיני, תעשיית השקרים, תל אביב: ידיעות ספרים, 2014
בדצמבר 2012 שקל בן דרור ימיני להצטרף לעפר שלח, מיקי רוזנטל ועיתונאים נוספים שעשו הסבה לפוליטיקה, לאחר שקיבל מיו"ר 'התנועה' ציפי לבני הצעה להצטרף לסיעתה החדשה. בתום לא מעט התלבטויות, השיב ימיני ללבני בשלילה. "כניסה לפוליטיקה הייתה מאוד מגבילה את החופש שיש לי כיום לעשות מה שאני רוצה", נימק את החלטתו. קצת פחות משנתיים חלפו מאז, וניתן לקבוע בביטחון כי מדינת ישראל יצאה נשכרת מקנאותו של ימיני לחופש שלו. במקום נשיאת נאומים טרחניים בכנסת והעלאת הצעות חוק מופרכות כדי לזכות בדקת מסך נוספת, בחר ימיני להפוך את פרויקט החיים שלו בשנים האחרונות – הסרת המסכה מעל פניהם של מבקשי רעתה של מדינת ישראל – לכתב ההגנה המחכים ביותר שנכתב לאחרונה על התנועה הציונית: תעשיית השקרים.
"התעמולה האנטי-ציונית", כותב ימיני בפתח ספרו, "חוזרת בדיוק נמרץ על אותם דפוסים של התעמולה הנאצית האנטישמית. השקרים זוכים לניצחון מפחיד, וכ-50 אחוז מתושבי המערב מאמינים שישראל מסוכנת לשלום העולם. צריך לחשוף את השקר הגדול, משום שבסרט אימים אחד כבר היינו". ספרו של ימיני יצא לאור בסמיכות זמנים אקראית להשקת ספרו של העיתונאי טוביה טננבאום, 'תפוס ת'יהודי'. שני הספרים טומנים בחובם מסר כמעט זהה – ישראל נתונה תחת מתקפת טרור תדמיתי – אך כל אחד מהם מציף את הנושא בצורה שונה. טננבאום, דובר גרמנית, עברית וערבית, מתחזה לעיתונאי גרמני ויוצא למסע דרכים בסגנון בוראט בנבכי ההנהגה הפלסטינית והשמאל הקיצוני בישראל. ימיני מוותר על הכתיבה הצבעונית וההליכה בשטח, ומתמסר לעבודת מחקר מעמיקה, שמצליחה להפוך כל בדל טיעון מצד מבקריה של ישראל לסאטירה מהלכת.
לא מעט מהנתונים והאירועים המוזכרים בספר אמנם פורסמו בעבר, גם על-ידי ימיני עצמו, אך ב'תעשיית השקרים' הם משורשרים אחד לשני באופן סדור וקוהרנטי, שהופך את חווית הקריאה לבהירה וקולחת. רק לעיתים רחוקות ימיני לא עקבי בספרו, או לא מדייק בפרטים. כך למשל, 3.4 מיליון פליטים הודים ומוסלמים שבחלק אחד של הספר "לא הגיעו ליעדם" בעת חילופי האוכלוסין בין הודו לפקיסטן הפכו כולם ל"הרוגים" בהמשכו. בדומה לכך, טוען ימיני כי ירדן רצתה להתרחק מהפלסטינים בשנות ה-80, מבלי לציין כי בהסכם לונדון ב-1987 הסכים המלך חוסיין שהירדנים יחזרו לשלוט במתכונת מוסכמת בגדה המערבית, תוך הדרת אש"ף. אך בשורה התחתונה – מבול העובדות שממטיר ימיני מצליח להטביע באלגנטיות את השקרים והסילופים של חברי מועדון הנאורים והנכונים (בראשם, לפי ימיני, עומדים גדעון לוי, אילן פפה וג'ון מירשהיימר).
תעודת עניות לימין האינטלקטואלי
ימיני עצמו הודה באירוע ההשקה של "תעשיית השקרים" כי אפילו הוא לא מאמין שעבודת המחקר שלו תצליח לשכנע אותו המון מוסת הרואה בישראל אשמה בכל עוולה אפשרית ברחבי הגלובוס. דבריו הכנים של מחבר 'תעשיית השקרים' עשויים להעלות את השאלה מדוע לטרוח כה רבות על טקסט הפורט את הצדק הישראלי לנתונים יבשים, בעוד שיח השנאה ליהודים ולציונות כלל לא נזקק לעובדות כדי להצדיק את קיומו. המשך אותה טענה גורס כי ההצלחה של 'תעשיית השקרים' מסתכמת בשכנוע המשוכנעים.
מדובר, לטעמי, בפרשנות שגויה של המציאות. הביקורת צריכה להיות הפוכה, ומופנית לאותם עיתונאים ואנשי אקדמיה שבמהלך כל אותם שנים עצמו עיניהם והחרישו אזניהם אל מול מפלצת השנאה, השולחת זרועותיה האימתניות למערכות העיתונים הנחשבים בעולם (וגם לחלקים מרחוב שוקן), מסדרונות האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר (כולל שיח' מוניס), ורחובות הערים המרכזיות (עם נציגות מזערית בכיכר רבין). החשש האמיתי הוא כי אין מדובר בהטמנת הראש בחול, אלא באידיאולוגיה סדורה להעלים מעיני הציבור, בארץ ובעולם, את אותו מנגנון משומן; המנגנון שעלול לגרום למנהיגי ההווה והעתיד במערב לומר "מגיע להם", כשרקטה תנחת בחצר גן ילדים בשדרות, ולא בחופש הגדול.
אם קוראים היטב את ספרו של ימיני, מבינים כי הקונצנזוס בעולם האקדמי והתקשורתי נגד ישראל, מוביל לתופעה כי חוקר או עיתונאי צעיר פרו-ישראלי עלול למצוא עצמו מחוץ לשוק העבודה. בישראל, ימיני עצמו זוכה לגידופים והאשמות מצד סותמי הפיות הנאורים, בהאשמה כי במאמריו, הוא מלבה את האש. ימיני היה מוכן להתעמת עם חבריו למחנה, ולפרסם כתב אישום חריף גם נגד השמאל הקיצוני בישראל, אך האבסורד הוא שמבחינה מדינית, ימיני עדיין מגדיר עצמו כאיש שמאל המצדד בהסכמי אוסלו. מדובר בלא פחות מתעודת עניות לימין האינטלקטואלי שלא העלה על נס את "תעשיית השקרים", והיה צריך לחכות ליריב אידאולוגי כדי לנופף במסמך קוהרנטי וסדור החושף בפני קבל עם ועדה את הצדק הישראלי.
האמת היא נשק חזק
הצגת הצדק הישראלי אינה בגדר מותרות, כי אם הכרח להמשך קיומה של מדינת היהודים. הטחת ביקורת חריפה ומוצדקת על צביעותם ונכלוליותם של כלי התקשורת ואנשי האקדמיה במערב אמנם ראויה ונדרשת, אך בסופו של דבר מדובר בשניים מסוכני ההשפעה המרכזיים ביותר על ראשי מדינות בעולם המודרני. ישראל אינה זו שקובעת את החוקים הבינלאומיים, ולכן הרמת ידיים מצידה לא תפוצץ את המשחק הדיפלומטי, אלא תתפרש בעולם כגול עצמי, כהודאה באשמה.
בעוד ראש הממשלה נתניהו מנסה לנהל את המלחמה הדיפלומטית במגרש בו לישראל מובטחת תבוסה כואבת, כמו שימוש בכלים ויזואליים, ימיני מצייד את קוראיו בכלי נשק יעיל וקטלני בהרבה – הנגשת האמת. נכון, לעיתים אותה אמת מגולמת בטבלאות השוואתיות אפרוריות המוכיחות, למשל, כי תמותת התינוקות בעזה נמוכה מזו שבחלק ממדינות באיחוד האירופי, אך תהיו בטוחים שגם הסברים טכניים על אופן פעולתם של טנק מרכבה 4 או כיפת ברזל לא יעוררו בכם ריגושים. זה לא מפחית ממידת חשיבותם כמצילי חיים.
ימיני לא שוגה באשליות כי אילן פפה, המשקר במצח נחושה כי ישראל יצאה למלחמת 48' במטרה לבצע טיהור אתני בפלסטינים, יקרא את "תעשיית השקרים" ויצטרף למשרד החוץ. אך כשפפה יבקש לשטוף מוחו של סטודנט צעיר על אגדת המפלצת הציונית, הוא ימצא כי משימתו תהיה קשה יותר כאשר 'תעשיית השקרים' מונח על המדף. "כל עימות זעיר בעולם הערבי", קובע ימיני, "גובה יותר קורבנות מעשרות שנים של שליטה ישראלית ביהודה ושומרון ורצועת עזה. כיבוש אינו יכול להיות נאור, אך מה היה עולה בגורלם של הפלסטינים לו היו תחת כיבוש עיראקי? סודני? צרפתי או סובייטי? אפשר להניח שמנת חלקם הייתה הרג המוני, טיהור אתני וגירוש. למזלם, הם מצויים תחת שלטון ישראלי". אסור לזלזל בחשיבות הדברים, שכן הסטודנטים של היום הם הנשיאים, ראשי הממשלה או הקנצלר(ית) של המחר.
מושאי הביקורת העיקריים של ימיני הם אמנם זרים (מלבד עיתון הארץ ואנטי-ציונים), אך הבחירה להוציא לאור את ספרו קודם כל בשפה העברית, נבונה. לא מעט ישראלים מזהים עצמם כפטריוטים נלהבים, אך נאלמים דום כאשר נדרשים לסוגיות בסיסיות כמו ה"נכבה" הפלסטינית, ה"אפרטהייד" נגד האוכלוסייה הערבית או זכותו של העם היהודי למדינת לאום. הבורות של חלקים נרחבים באוכלוסייה נובעת ממערכת חינוך פחדנית המעדיפה לצייר מציאות אוטופית המשרתת את הטענה הגזענית כי היהודים צריכים לעמוד בסטנדרטים מוסריים שונים מעמים אחרים. טוב יעשה שר החינוך שי פירון אם יזמן את ימיני לפגישה ויבקש מצוות משרדו לעדכן את לימודי ההיסטוריה בהתאם לחלק מפרקי 'תעשיית השקרים': הנכבה של יהודי ארצות ערב ב-48'; האפרטהייד שמשיתות מדינות ערב על הפליטים הפלסטינים היושבים בשטחן; הפרכת השקר לפיו אנטי-ישראליות אינה אנטישמיות; הצגת מצבם האמיתי של הפלסטינים וערביי ישראל, שטוב לאין שיעור מזה של אחיהם במדינות ערב ואף בחלק ממדינות האיחוד האירופי; וגם התמודדות בוגרת עם גירוש מצומצם והכרחי של חלק מערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות, לצד הצגת הוכחות חותכות אותן מספק ימיני כי בכל פרמטר אפשרי, "הציונות היא תנועת השחרור הלאומי המוסרית ביותר בעולם".
להיצמד לעובדות – אז עד הסוף
ימיני שב ומצהיר, גם בספרו, כי הוא ממשיך לשייך עצמו לשמאל המדיני "השפוי", לדבריו. הוא שולל זכותם של יהודים להתגורר בשייח' ג'ראח בשם ה"הומוגניות הלאומית" וטוען כי ההתנחלויות הן אסון לישראל. מצער להיווכח כי בנקודה זו, ימיני נופל לבור ממנו הוא מזהיר במהלך 369 עמודי ספרו. נניח רגע לעובדה כי היהודים שמתגוררים בשייח' ג'ראח רכשו את בתיהם בכסף מלא, וזכו לאישורם של כלל רשויות החוק, ונתמקד בסוגייה הפוליטית. ויתור ישראלי מרצון על ריבונות בירושלים יחזק דווקא את טענותיהם של האנטי-ציונים, אותם תוקף ימיני בחריפות על שהם שוללים את הזיקה של העם היהודי לארץ ישראל. אין להקל ראש אמנם בסוגייה הדמוגרפית, אך איסור על יהודים להתגורר בחלקים מבירת ישראל משול לירייה עצמית ברגל.
בסוגיית ההתנחלויות, לגיטימי מצד ימיני לטעון כי הן מובילות לכינונה של מדינה אחת בארץ ישראל, אך הגדרתן כ"אסון" מהווה אימוץ של הנרטיב הפוסט ציוני. בעוד חיזבאללה וחמאס מחדשים ומשפרים באין מפריע את המערך הרקטי שלהם בעזה ולבנון הריקות מיישובים ישראלים, חיילי צה"ל עוצרים בחופשיות פעילי טרור ביהודה ושומרון, המיושבים ביותר ממאה התנחלויות. אלו עובדות, כפי שימיני כותב לא אחת בספרו, לא דעות.
ימיני טען לאחורנה שהפתרון של הימין מסוכן בבחינת נבלה ושל השמאל טרפה. והוא הוסיף שאולי נכון לחכות עד שהעניינים במזרח התיכון יתייצבו ויתבהרו. והוא צודק.
אם בן דרור ימני הוא איש שמאל, אני צנצנת
?!?מה זה הזיבולים האלה
לצנצנת שלום רב.
ימיני מגדיר עצמו כאיש שמאל מדיני. הוא מתנגד לבנייה בהתנחלויות ובי-ם המזרחית, והוא בעד רעיון העוועים המתעתע במחנה השלום כבר 90 שנה – 2 מדינות ל2 עמים.
לפני שכותבים, עדיף לחשוב. בן דרור ימני הוא שמאלני שתומך ברעיון ההוזי של שתי מדינות לשתי עמים. הוא מאז ומעולם מגדיר את עצמו כשמאלני מתון כלומר העבודה פחות או יותר. אין לו שום קשר לימין חוץ מזה שהוא מתנגד נחרצות לשקרים שמפיצים הערבים והשמאלנים
מזרח התיכון יתייצב רק בעוד עשרות שנים , עד אז אונרא תמשיך לזלול כסף ואירופאים ימשיכו לממן ארגוני שקר של זכויות אדם , ואנשים יפיצו שקרים על ישראל.
האירופאים לא יממנו עוד הרבה זמן את אונר"א. הם עצמם יהפכו פושטי רגל בעוד חמש שנים לכל היותר.
אין ספק שימיני היה רוצה לחיות בשלום, לצד מדינה פלסטינית אבל הוא לא מנותק מהמציאות, הוא יודע על עזה.
אכן אתה תורם לדיון פה בדיוק במידה שצנצנת היתה תורמת לו
בן דרור ימיני עושה עבודת קודש. הוא חושף את תעשיית השקרים סביב המיתוסים והבדיות שיצרו הערבים והשמאלנים. אבל יש לו בעיה אחת רצינית, הוא עיתונאי וגם אדם בעל עמדות פוליטיות מובהקות ומוצקות. כל זה אומר שהמחקר שלו לא יכול להיות רציני באופן מלא. אומנם הוא צודק ברעיון הכללי של הדברים שהוא מציג, אבל יש המון אי דיוקים והמון השפעות מעמדותיו כאיש שמאל "מתון". חברי יוני רייני בן של הורים מומחים בין לאומיים להיסטוריה של פלשתינה בעת החדשה חשף המון אי דיוקים בספר שלו. דברים כאלה די הורסים כי מצד אחד הוא מנגח בשמאל הקיצוני ובערבים ומצד שני לא מציג תמונה מצב אמינה
תביא דוגמאות לאי דיוק . גם הסבתא שלי מצאה כמה סתירות בספר.
לרונן, נדמה לי שיוני רייני יכול לדבר בשם עצמו. הוא שלח לי הערה בנוגע למפה שפרסמתי על ההצעה הישראלית בקמפ-דייוויד. הסתמכתי על גרסת שאול אריאלי. רייני מעדיף את הגרסה של דניס רוס, שבה אשתמש בתרגום לאנגלית. חבל שאתה מדבר על "המון טעויות". אני מקווה שתמצא לנכון להתנצל
לרונן ומשה שלום רב. יש כאן קצת גוזמה בנאמר. הטעות דיברתי עליה בשבועיים האחרונים מאז רכישת הספר היא על משהו מאוד ספציפי. אני אף כותב על הטעות הזאת שנים במאמרי והיא נוגעת למפות שאהוד ברק הציע לערפאת מקאמפ דייויד עד טאבה. הטעות שלפי דעתי הייתה קריטית מאוד שהרבה אנשים נופלים בפח היא המפה השקרית של מדינה פלסטינית מבותרת וללא רצף טריטוריאלי. אני לא מאמין שבן-דרור עשה זאת מטעמים שמאלניים או רשלנות שכן היה דיון תרבותי בינינו על הענין והצגתי לו את המפות האמיתיות מספרו של דני רוס וקצת מהעדויות של קלינטון ורוס על מה שקרה באמת בין ברק לעראפת.
אני רוצה להבהיר שניסיתי לחפש בעצמי מפות מדוייקות ממקורות אחרים (כנראה שיש זכויות יוצרים על המפות של רוס) לא מצאתי שום דבר אלא רק הפנייות למפות של שאול אריארלי ומקורות מוטעים אחרים. סה"כ יש לבן-דרור הברקות וזה ספר חשוב. לא צריך לקטול ספר שלם בגלל טעות אחת. בגרסא באנגלית יהיו תיקונים, אני מבטיח לכם.
הספר מחכים ככול שיהיה לא יכנס בשום אופן למערכת החינוך.
ספר אחר לא פחות חשוב שהופיע בשפה האנגלית והפך לרב מכר בארה"ב בשנות ה80 " מאז ומקדם – של גוהן פיטרס סוקר גם הוא את תעשיית השקרים של המתקראים פלסטינים. הספר תורגם לעברית ואפילו כששרת חינוך מצד הליכוד היתה בתפקיד -לימור ליבנת ,למרות פניות והפניות לספר אל גורמי חינוך נדחק הספר לשוליים ולא הוכנס לתוכנית הלימודים וגם הוצאות ספרים בארץ נמנעו מלפרסמו.
מערכת החינוך בארץ ותכני הלימוד נקבעים על ידי פרופ' מהאוניברסטאות ואלו כאמור נמצאים מזמן בשליטת הנאורים והאוניברסלים אלו המצדדים בכך שהציונות היא ישות קולניליסטית שגזלה מהילדים הפלסטינאים את מולדתם וכו'
מצדיע לבן דרור על מפעלו המרשים בחקר חשיפת השקרים וחצאי האמיתות בכל הנוגע לסיכסוך הישראלי ערבי…בן דרור מוכיח בעבודתו הברוכה שאדם בעל דעות מתונות ככל הניתן יכול להיות ציוני בכל רמ״ח אבריו ולהלחם כארי על צדקת דרכה של הציונות…יישר כח…
השאלה שאני שואל את עצמי היא באשר לקהל עימו צריך להתווכח ולנסות להוכיח את צדקתה של ישראל. מניסיוני זה לא מצליח. מי שנגד ישראל ימשיך עם השקר שלו ולא משנה מה תעמיד מולו
. הספר הוא בשביל אנשים שיודעים להפעיל את הראש ולחשוב
אלה שלא חושבים, שבורחים מעובדות, נעולים של השקרים, אז הספר לא בשבילם. הרי אין תרופה לטמטום.
כל מה שהוא כותב הוא אמת לאמיתה אבל לא תשמעו ממנו קול חזק וברור נגד נתניהו שמוביל את המדינה לאסון אחר אסון.הורס את היחסים עם ארה'ב ומקים מדינה אחת.והטיפול של בן דרור בימין הקיצוני ובעיקר בנתניהו הוא רופס.אש לא בוערת בעמצותיו כמו שהיא בוערת ביחסו לשמאל הקיצוני המתנכר לעמו למדינתו
האם אתה רומז ש"הימין הקיצוני" גם כן "מתנכר לעמו ולמדינתו" כמו השמאל הקיצוני?
לעניות דעתי אין דבר כזה שנקרא ימין קיצוני כגוף / מפלגה מאורגן. אתה כנראה לא מבין מה זה ימין קיצוני. לך תעשה שעורי בית ותלמד ממדינות אירופאיות מה זה ימין קיצוני. לא שאני בעד כצינויות מכל סוג שהיא אבל הלואי והיה כזה בישראל רק כדי לאזן ולו המעט מול השמאל הקיצוני.
ביקורת מצוינת
אבל לא הבנתי את הקישור בין פעילות חיילי צה"ל להתנחלויות.
כי אין כזה.
ימיני מזכיר ביקורת זו באתר הפייסבוק שלו. בסה״כ ״ספר טוב וחשוב אבל עם מספר שגיאות לדעתינו״ זה רחוק מלהיות ביקורת קטלנית. אגב, אני מניח שמדורי הספרות ב״הארץ״ וכולי יקטלו את איש ה״ימין הקיצוני הפשיסטי״ ימיני בקרוב. או שסתם יתעלמו.
בן דרור ימיני הגדיר את עצמו, בראיון בגל"צ עם קובי מידן, כ"מרכז מיליטנטי". מכאן, הוא אינו איש שמאל, אינו איש ימין, ואינו "אדיש" חסר דעה. יש ישראל עוד כמה כמוהו. לדוגמא: דן שפטן שמדבר על "כורח ההפרדה" ביננו לערבים.
וויתורים טריטוריאלים אינם התכחשות לקשר ההיסטורי של עם ישראל לארץ ישראל באותה מידה ניתן לטעון שאש"פ מוותר על טענתו לזכות הפלסטינים על הארץ בכך שהוא מסכים לוויתורים טריטוריאלים כולל בירושלים. וויתורים פשוט אומרים שיש בו שני צדדים שצריכים להתפשר למען השלום.
הצד היהודי הגיע לארץ כפליטים כחציים מאירופה וחצי מארצות ערב .הם חיו כאן במחנות פליטים שנקראו
"מעברות" בתנאי חיים קשים מאוד . תוך 50 שנים הם הקימו בארץ מדינה פורחת . הבעיה האמיתית היא שהפלסטינאים מקנאים בהישגי המדינה . הם חושבים שבכח טרור הם יכפו על ישראל את קבלת "זכות השיבה"ובשלב הבא הם בכח הריבוי הטבעי הם ישתלטו על הארץ.
מבחינת הפלסטינים מלחמת השחרור שלנו היתה נכבה שלהם. אי אפשר להתווכח עם העובדה כי כמעט שלושת רבעי מיליון מהם ברחו\גורשו מביתם ולא ניתן להם לחזור ( גרמניה של היום מאפשרת חזרת פליטים וספרד ופורטוגל מאפשרות " לפליטים " שלפני חמש מאות שנים לקבל אזרחות. ברור שבעיית פליטים פלסטינים קיימת ותהיה תמיד כי לעולם בשום מחיר לא נוכל לאפשר להם חזרה לביתם.
בעיה שניה היא השלטון הישראלי ביו"ש. מדובר בשלטון שמבוסס על חוקי אפרטהיד שקרויים
" ממשל צבאי " ושוללים מהנשלטים זכויות אזרח בסיסיות כולל אזרחות. מה לנו כי נלין על
" האנטישמים " כאשר אנו מסרבים ( לדעתי בצדק ) לתת זכות שיבה לפליטים ( וזה לא משנה אם גורשו או אם ברחו ממוראות המלחמה ) וכאשר אנו מפעילים חוקי אפרטהיד ( לדעתי שלא בצדק ) על האוכלוסיה הפלסטינית ביו"ש.
טענת האנטישמיות של המאשימים אותנו בשני נושאים אלה לא עומדת כנגד העובדות ולכן לא תפוג לעולם.
מיתוס הנכבה ושקר האפרטהייד – כתבה של גלעד צוויק מאוקטובר 2014
קראתי את הכתבה היום (מאי 2018 ) ונדהמתי מהשקרים שבה. אף אלד לא יכול להכתיב לאדם-עם אחר
האם עבר נכבה ( מקביל לאסון בערבית ) כמו שאף אחד לא יכול להכתיב לעם היהודי האם הייתה או לא הייתה שואה. מדובר בתחושה סוביקטיבית שמבוססת על עובדות בשטח. מספיק להסתובב בבקעה – ירושלים , בעין כרם ( ירושלים ) בגבעת שאול ( דיר יאסין לשעבר ) ולראות את כל הבתים הערבים שמאוכלסים היום ע"י יהודים ואם חסר עוד משהואאני מזמין את גלעד צוויק להסתכל במפה של עמותת
" זוכרות " ( שם מצוינים 601 כפרים שחלקם פונו במלואם מפלסטינים במלחמת השחרור וחלקם פונו חלקית כדי להבין את גודל האוכלוסיה הפלסטינית שגורשה\ברחה מביתה במהלך מלחמת השחרור. לצערי ואני אומר זאת כמו ישראלי ציוני לא רק שקימים מכחישי שואה ( אותם אנו מסווגים אוטומטית כאנטישמים ) אלא קימים גם מכחישי נכבה. להגיד שלא היתה נכבה זה לזרות חול בעיניים. היהודים " שקנו" את בתיהם במקומות שהזכרתי ועוד בכמה מאות מקומות אחרים שבתוך הקו הירוק לא קנו אותם מהבעלים שגרו בהם עד 1948.
המצב העובדתי הוא שאין למדינת ישראל אפשרות להחזיר את הרכוש שנגזל בנכבה ולתת לבעלים אפשרות לשבת בו מבלי לוותר על קיומה. במקום להכחיש את ההסטוריה העכשוית עדיף להודות באמת.
בעוד שיש מדינות מסוימות באירופה שמוכנות להחזיר רכוש שנגזל ( לא רק מיהודים ) במהלך מלחמת העולם השניה ויש מדינות באירופה שמוכנות לתת אזרחות ( לא רכוש ) לצאצאי אנשים שגורשו לפני חמש מאות שנים , אנו הישראלים אין לנו אפשרות להחזיר רכוש ו\או אזרחיות לצאצאי פלסטינים "שעזבו" את ביתם במהלך 1948. מהותית טענת הנכבה צועקת מכל בית ערבי שמיושב ע"י יהודי ומכל " חירבה " פלסטינית לא מיושבת אבל מדינת ישראל לא מסוגלת לעשות " צדק " מבלי לוותר על קיומה. מצב זה לא קים באף מדינה אחרת בעולם ואני בטוח שאילו היה קים במקום אחר המדינה ההיא היתה מתנהגת בדיוק כמונו.
הניסיון לטעון שלא היתה נכבה כמוה כניסיון להגיד שלא קים עם פלסטיני – פשוט זריית חול בעיניים ולא תשכנע אף אדם שמעוניין לרדת לחקר האמת.
אני מבקש להגיב לכתבה שלך בעתון ידיעות מיום רביעי 28-11-2018 שכותרתה " ההישג של התעמולה ". בכתבה זו כדרכך אתה זורה חול בעיני הקוראים כאשר אתה משוה את הכיבוש הישראלי ביו"ש לכיבוש הסיני בטיבט , לכיבוש הרוסי בקרים , לכיבוש התורכי בקפריסין וכ"ו.
קים הבדל יסודי בין הכיבושים הללו לבין הכיבוש הישראלי ביו"ש. הכיבוש הישראלי ביו"ש מונע אזרחות מהתושבים , מבוסס על מערכת חוקים נפרדת מאלה שנהוגים בתוך הקו הירוק ( לא ניתן להרוס בתי מחבלים שנמצאים בתוך הקו הירוק ) וכולל פעולות ( כמו הטלת עונש קבוצתי על משפחה שממנה יצא מחבל ).
הכיבוש הישראלי של יו"ש מזכיר יותר מכול את שלטון האפרטהיד ברום אפריקה ומשיק לכבוש הנאצי באירופה שבו ללא חוק היה ניתן להשית עונש קבוצתי על משפחה, קהילה או כפר ( גם רעיונות כאלה מועלים מפעם לפעם אצלנו).
אין פלא שאנו הישראלים החיים בתוך הקו הירוק סובלים משלטון מושחת עד העצם ( השחיתות זולגת מחוץ לקו הירוק אל תוך הקו הירוק ) והמצב רק הולך ומדרדר.
אז בבקשה: כשאתה משווה תשווה נכון! אל תזרה חול בעיני הקורא התמים שלא מסוגל למצוא איפוא הבאג שבכתבה ואיםפוא נמצאים ההבדלים..
הבקורת שמפנים אלינו בעיקרה נכונה , רק אנו שוברים את המראה שאחרים מעמידים לפנינו כי מה שמשתקף בה מאד מכוערולא ניתן להצדקה.
בהתייחס למשפטים האחרונים במאמר: בוודאי שזה ראוי לקרוא להתנחלויות "אסון" – אחרי שמבינים שהן מוליכות אותנו לעבר פתרון סופי של מדינת גיהינום דו-לאומית אחת גדולה (עם סיכוי לא רע ליפול בעתיד תחת שלטון רוב ערבי עויין) – במיוחד עם אתה ציוני שרוצה מדינת לאום יהודית, עם רוב יהודי מכריע ויציב בתוך גבולותיה… כמובן שהמילה "אסון" פה אינה שום "אימוץ של הנרטיב הפוסט ציוני"; לגמרי ליהפך. ההגדרה "אסון" ביחס להתנחלויות היא ההגדרה הכי ציונית שורשית שיש…
ההתנחלויות הן אכן "אסון" גדול מאוד, מתוך השקפה ציונית שורשית של מי שרוצה שתמשיך להתקיים פה מדינה יהודית…