כך מסר אובמה את עיראק לדאע"ש על מגש כסף

ה'וושינגטון פוסט' חושף: דאע"ש השתמשו ב'תאים רדומים' ברחבי המרחב הסוני בעיראק, שחיכו ליום פקודה • ראשי שבטים סונים מאזורים שבשליטת דאע"ש מדברים, ופורשים כתב אישום חמור נגד ממשל אובמה • האמריקנים זנחו את בעלות בריתם והעדיפו את החיזור הבלתי-פוסק אחר האייתוללות של איראן • במקביל, שנים של דיכוי שיעי רודני תחת ראש הממשלה אל-מאלכי יצרו התמרמרות קשה בקרב האוכלוסייה הסונית בעיראק • כך נדחקו הגורמים המתונים היישר לידי הג'יהאדיסטים

את הנושא הזה ילמדו ויחקרו עוד שנים ארוכות. כיצד הצליח ארגון קטן וחדור מוטיביציה, רכוב על טנדרים וחמוש בנשק קל, לגבור כל כך בקלות על צבא שזכה לשנים של אימונים מערביים-אמריקניים ומימון של כ-100 מיליארד דולר(!) מאז שנת 2006? שאלה זו עולה כמעט בכל דיון מאז הפריצה הגדולה של דאע"ש, וההשתלטות המהירה של ארגון הג'יהאד האכזרי על אזורים נרחבים ברחבי עיראק. עתה, שיח' זידאן אל-ג'יבורי, מנהיג אחד השבטים הסוניים באזור אל-אנבאר שבשליטת דאע"ש, חושף פרט חדש, ומשלים חלק נוסף בפאזל.

בכתבה שפורסמה לאחרונה ב'וושינגטון פוסט' תחת הכותרת "מפסידים למדינה האסלאמית", חשף השיח' כי דאע"ש שתל "תאים רדומים" באזורים סוניים שונים ברחבי עיראק, שחיכו ליום פקודה. מנהיג שבט סוני נוסף שנמלט מאזור אל-אנבאר, ג'לאל אל-גאוד, אישרר את דבריו וסיפר: כאשר הג'יהאדיסטים תקפו את העיר היט שבמרכז עיראק, הפציעו לפתע כ-1,000 לוחמים רדומים וניפצו את מערך ההגנה של כוחות הביטחון המקומיים.

קולמוסים רבים כבר נשברו בניסיון להבין את שיטות ומקור עוצמת הגיוס הפנומנלית של דאע"ש, והפיתוי שמציב הארגון בפני מוסלמים ברחבי ארצות ערב והמערב. השיח הפנים ישראלי עוסק בכך לא מעט לאחרונה, בעקבות מספר ערבים ישראלים שיצאו את הארץ כדי להילחם בשירות הג'יהאד. אך כשמדובר בסונים בעיראק, ישנם שני גורמים עיקריים שאחראיים לדחיקתם לידי דאע"ש. ראשית, ההתנהלות הרודנית של הממשלה העיראקית בראשות נורי אל-מאלכי השיעי והפרו-איראני לא הותירה להם יותר מדי ברירות. שנית, תרמה לכך בעקיפין גם מדיניות החוץ האמריקנית הכושלת, שחיזקה את אחיזת הכוחות השיעיים האיראניים, או שבשליטת איראן, במרחב העיראקי.

את הביטויים לכך ניתן לראות כיום בשטח. שיח' אל-ג'יבורי, שפגש את כתב ה'וושינגטון פוסט' הוותיק דיוויד איגנשיוס בירדן, סיפר כי אותם פעילים רדומים שגוייסו היו צעירים, בעיקר מתחת לגיל 25. ובמקרה הזה, לגיל יש משמעות רבה: "הגברים הללו גדלו לתוך תרבות של נקמת דם", אמר. הם צפו באבות שלהם נרצחים או נשלחים לכלא. עובדה זו משליכה על עוצמת הגיוס של דאע"ש בעיראק: בחודשים האחרונים לוחמיו של אל-ג'יבורי הצטרפו לאנשי מפלגת הבעת' לשעבר ולאנשי צבא שחצו את הקווים, והלכו להילחם בשורות דאע"ש. כשנדרש להסביר מדוע עשו זאת, ענה השיח' בשאלה: "למה אתם מאשימים אותנו ב[מחוז] אל-אנבאר בחבירה לדאע"ש?… אלו שהלכו עם דאע"ש עשו זאת בגלל הרדיפה. לקהילה הסונית יש שתי אופציות: להילחם נגד דאע"ש, ולתת לאיראן ושלוחותיה לשלוט בנו; או לעשות את ההיפך. בחרנו בדאע"ש מסיבה אחת: דאע"ש רק הורגים אותך. הממשלה העיראקית גם הורגת אותך, וגם אונסת את הנשים שלך".

רודן הולך, רודן בא

כדי להבין למה התכוון אל-ג'יבורי בדבריו, יש להכיר מעט את הרקע והיסטוריה הקרובה של עיראק. לפני כ-4 שנים הצליח סוף סוף הצבא העיראקי להשתלט בצורה סבירה על המדינה, ולהשליט אווירה של סדר. וכשאנחנו אומרים "סבירה", צריך לדעת שמדובר על התייצבות ממוצע של כ-4,000 הרוגים (שדווחו) בשנה כתוצאה מפעולות אלימות (פיגועי התאבדות וכד'). ועדיין, הייתה תחושה של ביטחון ברחובות. בשנת 2008, כך תיאר העו"ד והסופר העיראקי זיד בן עלי, קואליציה שמורכבת מגורמים רשמיים אמריקניים, שירותי הביטחון המקומיים, כוחות שבטיים וקבוצות מזויינות הצליחה למגר את הנוכחות של המיליציות החמושות ואנשי אל-קאעידה ברחבי המדינה. "משפחות לקחו את ילדיהן לנהר שם הם שחו וערכו פיקניקים, זאת בזמן שגברים צעירים עשו את דרכם תדיר לבגדאד וכִּירְכּוּכּ כדי להצטייד בבירה עיראקית", כתב בן עלי. באופן יחסי למדינה המעורערת, האווירה הייתה נינוחה ומצב הביטחון השתפר.

במציאות זו נוצרה ציפייה לשינוי פוליטי, שייצור אופק חדש ושינוי אמיתי עבור העם העיראקי החבול. אך מה שקרה בפועל הוא ההפך הגמור. אם במהלך כהונתו הראשונה נבחר נורי אל-מאלכי השיעי והפרו-איראני לראשות ממשלה תחת הטיקט של חיסול שחיתויות, חיזוק מוסדות המדינה ומתן שירותים לתושבי המדינה באופן שווה, הרי שעם כניסתו לכהונה השנייה כראש ממשלת עיראק בשנת 2010 נחשף פרצופו האמיתי. אל-מאלכי ריכז בידיו מספר רב של סמכויות – בנוסף להיותו ראש ממשלה הוא לקח לעצמו גם את משרת שר הפנים, שר ההגנה והשר לביטחון לאומי. ראש הממשלה הנבחר פתח בשורה של פעולות הכוללות מעצרים פוליטיים ומינויים אישיים. יחד עם זאת השחיתות גברה, ועד 2012 המשטרה כבר לא פעלה למען העם, אלא נגדו. אנשים היו מחפשים אחר קרוביהם שנעצרו, אך ללא הועיל. תוך שהם משחדים אנשי חוק ומנצלים את הוואקום השלטוני שנוצר, החלו קבוצות החמושים להופיע מחדש. במקביל, בסוריה השכנה הלכו הג'יהאדיסטים והתעצמו במסגרת מלחמת האזרחים. עיראק נותרה פגיעה וחסרת הגנה אל מול חדירת הגורמים הללו, המזוהים עם אל-קאעידה.

לפני מספר חודשים, ביום שבו נפלה העיר תכרית בידי דאע"ש, מתאר בן עלי, "עיראק השתנתה לפתע: מיליציות אלימות הורשו לפעול בבגדאד ובבקובה בגלוי ובתמיכה ממשלתית. הם הציבו מחסומים וארגנו את האבטחה ללא כל פיקוח. מפקדי צבא איראניים בכירים נחתו בבגדאד כדי לסייע בארגון הגנת העיר… הייתה זו ההודאה הברורה ביותר לכישלון שבפתח. אל-מליכי ניהל באדיקות את כוחות הביטחון במשך שנים, ובסופו דבר הוא אפילו לא סומך עליהם. במקום זה הוא בחר לתת למיליציות מגובות על-ידי ממשלות זרות ומתנדבים לא מאומנים להגן על עיר הבירה. בינתיים, שבוע לאחר נפילתו של תיכרית, בגדאד לא עשתה דבר כדי לשחרר את העיר מדאע"ש, נטשה את אזרחיה לגורלם ואפשרה לחמושים לחזק את עמדותיהם, חופשיים מהתערבות". כך נוצר המצב שבו הסונים המתונים במדינה נלחצו כשגבם אל הקיר.

אובמה מגיש לדאע"ש את עיראק על מגש כסף

כמי שהחזיקו באחריות לגורלה של עיראק, גם לאמריקנים הייתה יד בדחיקת הסונים לידי דאע"ש. כשההשתלטות על מחוז אל-אנבאר רק החלה, המהלך הנכון והמתבקש ביותר של תמיכה בכוחות סוניים מתונים בשטח לא התבצע. במקום זאת ניתן היה להבחין בשיתוף פעולה דה-פקטו בין כוחות צבא ארה"ב לכוחות איראניים. כך הסביר לא מזמן איש הפנטגון והבית הלבן לשעבר ד"ר מייק דוראן בשיחה עם 'מידה': "בשנת 2003, כשארה"ב זרקה את הסונים מהשלטון בעיראק והעלתה במקומם את השיעים, הכוחות האמריקנים בשטח תיווכו בין הסונים לשיעים בבגדאד. כשעזבנו, המאזן האזורי התערער. כיום, גם אם הדבר לא נאמר בצורה גלויה, אובמה מתואם עם האינטרסים האיראניים. כך למשל, את המצור שהטיל דאע"ש על העיירה אמרלי שבצפון עיראק פרצו המיליציות השיעיות, שאומנו על-ידי איראן. אפילו קאסם סולימאני, ראש כוח קודס האיראני, נצפה באזור. ומי הפציץ מהאוויר? ארה"ב. הכוחות באזור והאוכלוסייה המקומית ראו זאת והפנימו את המשמעות: הבחירה היחידה שקיימת היא בין איראן לדאע"ש. ורבים מהם אינם מעוניינים באיראן".

לא מדובר בשיתוף פעולה עקיף וחד-פעמי, אלא במדיניות שיטתית של ממשל אובמה. ככל שהזמן נוקף, עומק מערכת היחסים המטרידה הזו נחשף. למרות הכחשות רשמיות מצד הממשל האמריקני, העדויות לקשרים שהוא מקיים עם איראן הולכות ומצטברות. ד"ר דוראן, כיום חוקר בכיר במכון 'ברוקינגס', כתב לאחרונה מאמר ובו תאר כיצד הפנתה ארה"ב גב לבנות בריתה המסורתיות במזרח-התיכון, ופרט את מגוון הראיות למה שהוא מכנה "השותפות השקטה עם איראן". ביניהן ניתן למצוא את הדברים שאמר המנהיג העליון של איראן עלי ח'אמינהאי, אשר סרב לקבל את בקשות האמריקנים לשיתוף פעולה נגד דאע"ש; את האזהרה מראש ששלחה ארה"ב לאיראנים בדבר הפצצות הקואליציה בסוריה, ועוד.

בין השאר מביא דוראן גם את דבריו של לאון פנטה, האיש שכיהן כראש ה-CIA וכמזכיר ההגנה האמריקני תחת אובמה, שדיבר בראיון על ה"תקווה שאולי אחרים בעולם יוכלו להתייצב בחזית" ולקחת את תפקיד המייצב של עיראק. הוא לא אמר בדיוק מיהם אותם "אחרים", כתב דוראן, "אך אובמה מניח, ללא ספק, שאיראן, המועמדת המובנת מאליה, תראה ביציבות העיראקית אינטרס שלה". אובמה בטוח כי אם רק יצליח לגרום למדינות האזור – סונים ושיעים – להבין כי יציבות היא אינטרס משותף לכולם, כל בעיות המזרח-התיכון כבר יסתדרו מעצמן.

אמריקה מפקירה את בעלי בריתה

המדיניות הזו היא שהובילה לסירוב האמריקני לסייע לכוחות מורדים סוניים מתונים בסוריה, כשאלו עוד היו בנמצא, בשנת 2012. עתה היא באה לידי ביטוי גם ברמת השטח בעיראק. כך תאר זאת ג'לאל אל-גאוד ל'וושינגטון פוסט', אחד ממנהיגי השבטים הסוניים מאל-אנבאר שנמצא בקשר עם האמריקנים. הוא סיפר כיצד פנה לגנרל ג'ון אלן, השליח האמריקני המיוחד לעיראק ולסוריה, בבקשה לעזרה, בזמן שאנשיו הותקפו על-ידי לוחמי דאע"ש: "אנו נאלץ להיכנע", אמר לו. הגנרל ענה כי יחבר אותו עם מישהו במפקדה האמריקנית המרכזית, אך זה לא קרה והעזרה לא הגיעה. "עד הבוקר, הכל נגמר", הוא מספר. לאל-גאוד לא נותרה ברירה, והוא הנחה את המנהיגים המקומיים לפתוח במשא-ומתן עם הג'יהאדיסטים. סיפור זה חמור עוד יותר, כתב דיוויד איגנשיוס – שאינו נמנה עם מחנה הימין האמריקני, אגב – בהתחשב בעובדה שאל-גאוד היה אחד מ-12 ראשי השבטים שאיתם נפגש גנרל אלן בתחילת אוקטובר, במטרה לגבש התנגדות לדאע"ש באל-אנבאר. "בכל פעם שאנחנו נפגשים עם האמריקנים", אמר אל-גאוד, "כל מה שהם עושים זה לכתוב הערות".

באשר לממשל העיראקי, אפילו האמריקנים כבר הבינו שאל-מאלכי הפך גורם בעייתי, ייתכן שבשכנוע מסויים מצד חברי הקואליציה הסוניים של אובמה. הבית הלבן לחץ לסלקו מהשלטון, ובאמצע אוגוסט הוא נכנע ופרש. אל-מאלכי הפך למוקצה עד כדי כך שאפילו האיראנים עצמם הודיעו כי הם מסירים את תמיכתם בו ומעבירים אותה ליורשו חידר אל-עבאדי – מהלך שראוי לניתוח בפני עצמו. אך הנזק כבר נעשה. אירוע ההדחה של אל-מאלכי מתווסף כחוליה נוספת לשרשרת הכישלונות של ממשל אובמה, אותה ניתן לאפיין כקלישאה מוכרת: "מעט מדי, מאוחר מדי".