יחסי ישראל ארצות-הברית והמלחמה הקרה החדשה

בשידור טלוויזיה בעיצומו של קיץ 2014, כאשר רוסיה טלטלה את אוקראינה, ישראל נלחמה בעזה, וארגון 'המדינה האיסלאמית' – דאע"ש – פשט לכל עבר, שאלה המראיינת קנדי קראולי: "האם יחסי ארצות הברית-רוסיה עכשיו ברמות של המלחמה הקרה?"

הסנטורית דיאן פיינשטיין, יו"ר ועדת המודיעין של הסנאט היתה נחרצת: "כן!"

מאז הספיקו מומחים רוסים מקורבים לפוטין לרמוז על איומים גרעיניים לעבר המדינות הבלטיות וכל מדינות ההמיספרה של אוקראינה. ב-24 באוקטובר, בכינוס בעיר סוצ'י, תקף פוטין בצורה חסרת תקדים את ארצות הברית. הוא האשים שהתערבות אמריקנית הציתה את רוב המשברים שמאיימים על חוסר היציבות בעולם, וזה כולל את המזרח התיכון ואוקראינה. (ניו יורק טיימס, 24.10.14) "למה הם תומכים באנשים כאלה? (ניאו פשיסטים ורדיקלים איסלאמיסטים). הם עושים זאת כי הם רוצים להשתמש בהם כמכשיר להשיג את יעדיהם, אבל אז הם שורפים לעצמם את האצבעות", אמר פוטין. ואובמה מצידו כבר כרך את פרשת סנואודן, משבר אוקראינה, מגיפה האבולה והטרור העולמי במיקשה אחת כאיום על שלום העולם. מומחים העריכו (ניו יורק טיימס, 24.10) ש"אנחנו" נמצאים בנקודה מסוכנת כשבשני הצדדים יש מצוקות חמורות שגולשות ומתערבבות האחת בשניה והופכות לתכניות מדיניות מאוד "אמוציונאליות".

באופן טבעי, כשהעימותים בנקודות חיכוך בעולם ובייחוד במזרח התיכון מתלהטים, עולה שאלת היחסים בין ישראל לארצות הברית בתוך ההקשר הדו-צדדי של העימות בין שתי המעצמות הגדולות. לארצות הברית תמיד היו אינטרסים מנוגדים לאלה של ישראל. במקביל, היו אינטרסים משותפים. האינטרסים המשותפים בלטו בתקופה מוגדרת של המלחמה הקרה. בעיקר בין 1967 ל-1973, אך גם בהמשך עד לקריסת הקומוניזם והתפרקותה של ברית המועצות בין סוף שנות ה-80 של המאה הקודמת ותחילת שנות ה-90.

ישראל מעצמה אזורית

על רקע המערכות הצבאיות השונות שמתקיימות במזרח התיכון של העשור השני למאה ה-21, יש טעם לחזור לאחד המשברים הקריטיים ביותר בתולדות המזרח התיכון, מלחמת יום הכיפורים שפרצה ב-6 באוקטובר 1973. מלחמת יום הכיפורים מקפלת בתוכה את סבך היחסים המורכבים בין ישראל לארצות הברית, בין ארצות הברית למצרים ושאר העולם הערבי, ובין ארצות הברית לברית המועצות. הרבה השתנה מאז, גם בישראל עצמה ובמעמדה, גם ביחסי ישראל-ארצות הברית וגם ברקע האזורי. אך קיימים יסודות בדפוס ההתנהגות האסטרטגית של האמריקנים שלא השתנו.

החידוש העיקרי היה נצחון ישראל במלחמת ששת הימים. "ישראל שלמחרת מלחמת ששת הימים הפכה לשחקן מדיני ואסטרטגי ברמה בינלאומית", הגדיר אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, את המצב החדש בהרצאה שנשא באוקטובר 2013 לרגל 40 שנה למלחה"כ. "נצחונה בשדה הקרב היה מהיר, מלא ומסחרר… ישראל נסקה למרומי מעמד של מעצמה אזורית ולשחקן במאבק הבין-גושי".

זה היה הבסיס לקשר החדש בין ישראל לארצות הברית. מעבר לכל התשתית הערכית בין שתי הדמוקרטיות, הקשר המושתת בין השאר על קהילה יהודית גדולה עשירה וחזקה באמריקה, עמד הדימוי של ישראל כסוס המנצח במזרח התיכון. ישראל בעלת הדימוי המנצח, ההרתעתי. היא העניקה יוקרה לנשק המערבי, כולל הנשק האמריקני, ובייחוד באויר. במלחמת ההתשה שהתפתחה בעקבות מלחמת ששת הימים ישראל לא נרתעה מלהיכנס לקרבות אויר אפילו מול מטוסי מיג סובייטים שהוטסו בידי טייסים רוסים מעל שמי תעלת סואץ. כשבוע לפני הפסקת האש של מלחמת ההתשה, ב-30 ביולי 1970, הפילו טייסי חיל האויר חמישה מטוסים סובייטים. "ישראל העזה להתעמת עם ברית המועצות ויצאה כשידה על העליונה. ברית המועצות התקפלה", קבע הלוי בהרצאתו. באותן שנים שירת אפרים הלוי כנציג המוסד בוושינגטון. נוצרה התקרבות ישראלית-אמריקנית שישראל לא הכירה כמוה בעבר ביחסיה עם המעצמות. שגריר ישראל בוושינגטון יצחק רבין היה נפגש אחת לחודש בנוכחותו של אפרים הלוי עם ראש הריגול הנגדי בסי-איי-איי ג'יימס אנגלטון האגדי. הלוי פיתח עם אנגלטון מערכת יחסים קרובה.

גם ראש אמ"ן ב-1973 האלוף אלי זעירא, שירת משך כשנתיים וחצי כנספח צה"ל בוושינגטון, בטרם מונה לתפקידו הרם כמעריך הלאומי. מאז ראשית שנות ה-50 ניסתה ישראל לייצר קירבה בין שירותי המודיעין שלה לבין שירותי המודיעין האמריקנים; אם יחסי המדינות היו מתוחים לעתים ונטולי קירבה אמיתית, הרי שבן גוריון באמצעותם של איסר הראל ועמוס מנור, ראשי המוסד והשב"כ בשנות ה-50, ניסה להפגין את יכולותיה של ישראל באמצעות מידע מודיעיני נדיר שישראל היתה מסוגלת להעביר למערב. בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים הלכה והתהדקה מערכת היחסים המודיעינית. היא חושלה במלחמת ההתשה ובמשבר החמור של ספטמבר 1970 (ספטמבר השחור), כאשר פעולה משותפת ומתואמת בין ישראל לארצות הברית הצילה את משטרו של המלך חוסיין. כוחות צה"ל, שריון וחיל אויר, שימשו כאיום המרכזי הישיר על צבא סוריה שהחל לפלוש לממלכת ירדן ונסוג.

לאורך עשרות השנים מאז 73' נמשך בישראל הוויכוח המתמקד במחדל המודיעיני. בגלל מה שנתפס בציבור ובתקשורת כהלם של הפתעה, עם פרוץ האש בשעה 14.00 בעיצומו של יום הכיפורים הקדוש לעם היהודי, יש נסיון כל השנים למקד את הבעיה בהערכה השגויה של המודיעין הישראלי כי לא תפרוץ מלחמה, או שהסיכוי שתפרוץ הוא ב"סבירות נמוכה".

אבל בהינתן דפוס קבלת ההחלטות בצמרת הישראלית, המחדל המודיעיני, כפי שהוא מכונה בישראל, הוא רק מרכיב אחד בסך כל הגורמים לכשל של קבוצת המנהיגים מקבלי ההחלטות. הכשל היה בסופו של דבר ברמה של קבלת החלטות. בסיפרו 'המערכת של מדיניות החוץ של ישראל: התשתית, הדימויים, התהליך' (1972), קובע פרופ' מייקל בריצ'ר כי בישראל מתקיים מעגל מצומצם של קבוצת מקבלי ההחלטות. אין היררכיה ברורה וחד משמעית שבה ראש הממשלה הוא הקודקוד הבלעדי. באוקטובר 1973 היתה הקבוצה המצומצמת של החוג הסגור מורכבת מראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר, סגן רה"מ יגאל אלון, השר ישראל גלילי ולעתים השתתפו בקבוצה ראש אמ"ן אלי זעירא, ראש המוסד צבי זמיר או סגן הרמטכ"ל האלוף ישראל טל. המידע ההתרעתי המודיעיני היה גלוי בפני כולם ולכן הדעת נותנת שערב פרוץ המלחמה, הצעדים שנקטה או לא נקטה, היו תולדה של כשל של מקבלי ההחלטות. לא היה זה כשל שהמרכיב העיקרי בתוכו היה הערכת מודיעין שגויה.

בעדויות ובמסמכים שנחשפו לאורך השנים עולה שהחשש מתגובת ארצות הברית מילא תפקיד מכריע בהחלטות הדרג המדיני; הללו חששו יותר מהאמריקנים מאשר ממצרים ומסוריה.

בהערכה של ה-CIA מתקבל אישוש לכך, שהמלחמה לא פרצה בהפתעה מבחינת ההנהגה המדינית של ישראל: "… נראה שההנהגה הישראלית לא לקחה בחשבון את ההשלכות של ההחלטה ב-5 באוקטובר, ושוב בשעות הבוקר המוקדמות של ה-6 באוקטובר, שלא לנקוט בצעד של מכת מנע מקדימה. אם הישראלים היו מספיק בטוחים שהולכת מלחמה עד כדי כך ששקלו מכת מנע, מדוע אין המצב מספיק חמור כדי להחליט על גיוס כללי?" (דו"ח ה-CIA, ספטמבר 1975: 'המלחמה הישראלית-ערבית 1973: מבט-על וניתוח של העימות', ע' 102)

כשלא נעים מהאמריקנים

ראשיתו של המשבר בתפיסה המשותפת לממשל האמריקני ולמנהיגי ישראל בסוף 1972 ותחילת 1973, לפיה ברית המועצות נמצאת בנסיגה במזרח התיכון ולמצרים של אנואר סאדאת אין אופציה צבאית. היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ניקסון הנרי קיסינג'ר היה אדריכל המבנה הבינלאומי החדש. קודם כונן במהלך גרנדיוזי יחסים חדשים עם סין המאואיסטית ב-1972; ולאחר מכן יהלום הכתר של מדיניות החוץ האמריקנית, הדטאנט, מערכת היחסים החדשה של הפשרה לכאורה עם ברית המועצות של ברז'נייב וקוסיגין.

אבל התפתחו אז שתי נקודות חיכוך כואבות דווקא ביחסי ישראל-ארצות הברית שפגעו ביחסים מצד אחד ועיוותו יותר מאוחר, בתחילת אוקטובר, את שיקולי חוג מקבלי ההחלטות בישראל. ב-21 בפברואר 73' הפילה ישראל מטוס נוסעים לובי שחדר בצורה חשודה למרחבי סיני דרך הגיזרה הדרומית של תעלת סואץ. זה קרה ממש למחרת אחת הפעולות הנועזות של צה"ל נגד הטרור הפלשתיני בטריפולי שבלבנון, ושבוע לפני ביקור גורלי של ראש הממשלה גולדה מאיר בוושינגטון. לישראל היו התרעות על מגה-פיגוע שהמחבלים מתכננים באמצעות מטוס נוסעים. הרמטכ"ל רב-אלוף דדו אלעזר העיד בוועדת החוץ והביטחון: "התרשמנו שהוא מוכן לקחת את כל הסיכונים ובלבד לא לנחות אצלנו, דבר שהגביר אצלנו את הרצון להנחיתו אצלנו כי כפי הנראה יש לו סיבות טובות שלא לנחות אצלנו". (פרוטוקול ועדת חוץ וביטחון, 23.2.73, גנזך המדינה חטיבה 60 – 3/8163)

בעקבות התקרית החלה מערכת הסתה בעולם שישראל לא ידעה כמוה בעבר. הוושינגטון פוסט הקדיש מאמר מערכת מיוחד שכותרתו: 'רצח'. "עוד לא היתה הסתה אנטי-ישראלית על רקע מוסרי כמו זו שמתנהלת ב-48 השעות האחרונות", טען ח"כ מנחם בגין, לימים ראש ממשלת ישראל, בישיבת ועדת חו"ב שבה העיד הרמטכ"ל אלעזר. צלו של המטוס הנופל ליווה את גולדה לאורך כל ביקורה בוושינגטון. נהרגו בהתרסקות יותר ממאה נוסעים, כמה אנשי צוות ניצלו.

שגריר ישראל בוושינגטון דאז יצחק רבין ראה בפרשת המטוס הלובי פגיעה חמורה ביחסי ישראל-ארה"ב; מנגד, ראה שהפרשה מנוצלת לשיפור יחסי ארצות הברית עם מצרים – על חשבון ישראל (כפי שהוא מתאר בספרו 'פנקס שירות'). אז החלו פגישות קיסינג'ר עם יועצו לבטחון לאומי של סאדאת, חאפז איסמאעיל. הנושא היה הסדר בין מצרים לישראל. המטרה: תמרון של סאדאת להתרחקות מברית המועצות וחבירה לארצות הברית. בישראל תפסו את המהלך כנסיון לתקיעת טריז בין האמריקנים לישראל.

אך מה שהתפתח למשבר קבוע בין ישראל לאמריקנים היה נושא העליה של יהודי ברית המועצות ובאופן ספציפי יותר – "תיקון ג'קסון". המאבק שניהלו יהודי ארצות הברית וישראל למען יהודי ברית המועצות איים על המבנה הגלובלי הרעוע הבין-מעצמתי שהינדס קיסינג'ר. בפגישתם עם גולדה ב-1 במארס 73' דרשו הנשיא ניקסון והיועץ קיסינג'ר מראש הממשלה שתבלום את הצעות החוק בקונגרס בנוגע ליהודי בריה"מ. הצעות אלו ניסו להתנות את ההסכמים עם ברית המועצות בשיפור יחסה ליהודים, פתיחת השערים לעלייה וביטול הכופר שהושת על כל יהודי שביקש לצאת מבריה"מ. ניקסון איים על גולדה: "מנקודת ראות הרבה יותר מקיפה זהו האינטרס שלכם שנצליח להגיע להסכם עם הרוסים, שבטווח רחוק יהיו לו השלכות חשובות מאוד. אתם יכולים ודאי לנצח את כל הערבים – אבל לא את הרוסים. תפקידנו הוא לטפל ברוסים, ואתם צריכים לעזור לנו".

רבין בספרו העיר, כי הרמז הזה לא נזקק לפירושים. רבין העריך עוד בסוף 1971, כשנה לאחר תום מלחמת ההתשה, כי "אם האלטרנטיבה היא להיכנע לתכנית רוג'רס – נראה לי שממשלת ישראל תבחר להסתכן במלחמה". (פנקס שירות עמוד 360). גולדה ואנשיה, בניגוד לדעתם של שר הביטחון דיין והשגריר הרמטכ"ל לשעבר רבין, התנגדו בנחרצות להסדר חלקי שבמסגרתו ישראל תיסוג למרחק של כ-25, 30 קילומטר מגדות התעלה. לדבקות בהצמדות לגדת התעלה יהיה מחיר כבד: "הישיבה על גדות התעלה שללה מישראל את סימן ההתרעה החשוב ביותר – חציית התעלה על-ידי כוחות מצריים. כך נאלצו להסתמך לצורך התרעה אסטרטגית על הערכת המודיעין לגבי כוונות המצרים". (דו"ח ה-CIA על המלחמה, ע' 102)

נגד כל הסימנים

אבל בין סוף 71' לתחילת 73' השתנתה הערכת הקברניטים הישראלים לגבי מעטפת היחסים של מצרים עם ברית המועצות והשפעתה על סיכוני המלחמה. בטקס ההשבעה של דדו אלעזר לרמטכ"ל אמרה גולדה: "הנך נכנס לתפקיד בתקופה שהמעורבות הסובייטית לימינה של מצרים הרחיקה לכת, במידה שלא היתה כמותה בעבר". (ברטוב, 'דדו', חלק ראשון עמוד 199) בפברואר 73 היא העריכה, כי "מכל מיני ידיעות שמגיעות אלינו אפשר לסכם ולומר כמעט בביטחון שהרוסים אינם מעודדים את מצרים למלחמה". (ועדת חו"ב, 25.2.73). כלומר, ההערכה לגבי הסובייטים השתנתה מהקצה אל הקצה. בלי דחיפה סובייטית, הסבירות למלחמה מצרית-סורית פוחתת.

באותן שנים התריע הסוכן הישראלי בחוג הקרוב של אנואר סאדאת, אשרף מארואן, כמה פעמים על מלחמה שעומדת לפרוץ. ופעם אחר פעם התבדו התרעותיו, כמו האחרונה שהעביר לגבי מלחמה בדצמבר 72'. גולדה התבצרה כתוצאה מהתבדות ההתרעות בהערכתה החדשה שלסובייטים יש עכשיו השפעה ממתנת וסיכוני המלחמה פוחתים בצורה משמעותית. מי שביטא את רחשי ליבה של גולדה היה מקורבה, חבר הכנסת ממפ"ם, יעקב חזן, שראה אף הבשלת תנאים לשלום, אולי בגלל ערוץ חשאי חדש שנפתח בין ישראל לברית המועצות. "סיכויי השלום האובייקטיביים התרבו", פסק חזן, שמשך שנים דגל בקו מדיני פרו-סובייטי.

הסובייטים הרגישו שמתבשל מהלך מדיני בין ארצות הברית ומצרים, וחשבו שהדרך לחזור למעורבות מדינית היא דווקא באמצעות ישראל. יחסה ההיסטורי של ישראל לבריה"מ היה מורכב ומסובך ביותר. הרוסים פעלו על סמך אידיאולוגיה אנטי-ציונית שגלשה מאז תחילת שנות ה-50 למדיניות-פנים אנטישמית קיצונית. אבל היתה זו ברית המועצות שבזכותה ובתמיכתה קמה מדינת ישראל ב-1948. ב-1955 כבר הפכה ברית המועצות לגורם העיקרי שדחף את האזור למלחמה בעקבות עיסקת הנשק הענקית עם מצרים. ב-67' היא היתה הגורם הדוחף למלחמה ובשנות ה-70 תמכה לוגיסטית ומבצעית בארגוני הטרור הפלשתיניים, בעיקר באמצעות גרורותיה במזרח אירופה.

בסוף מארס 73' נסעה משלחת ישראלית חשאית בראשותו של מנכ"ל משרד רה"מ מרדכי גזית לווינה לפגישה עם משלחת רמת דרג סובייטית. הנציג הסובייטי הבכיר היה יבגני פרימקוב. "פרימקוב שב והדגיש כי הוא מייצג את הדרג העליון אצל הדובים", דיווח גזית (תיק דיניץ, גנזך המדינה, א/1/4996 93.08.06) "אמר כי הם מעוניינים בהסדר מדיני ומוכנים למלא תפקיד פעיל בקשר לכך. אמר כי נגד רצונה של בריה"מ לא יקום דבר באזור… יעד המגע בינינו לדידם הינו הבהרה מפורשת של עמדות כיצד להגיע ליישוב הסכסוך". הסובייטים הזהירו כי אם הישראלים לא יבהירו עמדתם (לגבי החלטה 242, גבולות, פלשתינים) הם יראו את ישראל כמי שמעוניינת בהקפאת המצב.

בעקבות מפגש נוסף ציין מרדכי גזית, כי שולחיהם בצמרת הסובייטים מייחסים חשיבות רבה ביותר לקבלת הסכמה ישראלית למשא ומתן כזה, "אשר כמוהו כמנדט מישראל לבריה"מ למלא תפקיד ביישוב הסכסוך. (טענו) שאנו משלים את עצמנו אם נמשיך לחשוב כי אפשרית התקדמות רק באמצעות האמריקנים". זה יגרום רוגז רב, הם אמרו, אצל הממונים עליהם. הם גם התריעו באוזני הישראלים שלא יתרשמו יותר מדי מסילוק המומחים הסובייטים ממצרים ביולי 1972. מצד אחד, המהלך של סאדאת מקיץ 72' נראה כמפחית סיכוני המלחמה. מצד שני, האמירות האלה של הסובייטים במפגש חשאי נתפסו כ"צעיף של איומים", כפי שהגדיר השגריר החדש בוושינגטון שמחה דיניץ.

אבל באופן כללי תפסו בישראל את עמדתם של פרימקוב ואנשיו במפגשים כשיקוף של המצב הלא נוח שהסובייטים נקלעו אליו במזרח התיכון, וראו בכך הצלחה של המדיניות המתואמת של ישראל וארצות הברית. נראה היה שמתקיימת פעילות מדינית בין הגורמים המעצמתיים למדינות האזור וכי הדבר עשוי להוליד משא ומתן ממשי לשלום. אלא שעוללות שנת 73' מלמדות שסאדאת העמיד את העיקרון העתיק על ראשו: "הרוצה במלחמה ייכון ליוזמות שלום".

המצרים במלכוד

סאדאת מיסגר את הכנותיו למלחמה בתוך הקשר מדיני שאמור להביא לנסיגת ישראל מכל השטחים שכבשה ב-1967. בהרצאה שנשא ראש המוסד לשעבר שבתי שביט, שהיה ב-73' קצין המבצעים של המוסד, הוא פרש את התמונה המודיעינית באותה שנה ככזו שהצביעה על מערכה מדינית-צבאית משולבת. וישראל ידעה על כל אלה. אותו חאפז איסמאעיל שפתח במגעים עם קיסינג'ר הגיש באוגוסט 1972 לסאדאת תזכיר בנוגע למדיניות מצרים בשנה הבאה. המלצותיו: לתקן את היחסים עם ברית המועצות כדי להבטיח אספקת נשק (לאחר סילוק היועצים הסובייטים, חודש קודם לכן). לצאת למסע מדיני מקיף לרכישת תמיכה מדינית מאירופה ועד אמריקה הלטינית. יצירת מגעים עם ארצות הברית (אותה משימה שאיסמאעיל עצמו עסק בה תחת הכיסוי של משא ומתן עקיף להסדר שלום עם ישראל). גיוס מדינות ערב כדי להפעיל לחצים על אינטרסים מערביים. מדובר בעיקר בתיאום עם סעודיה לקראת השימוש המתוכנן בנשק הנפט שפגע בעיקר באירופה אך גם בארצות הברית כבר תוך כדי מלחמת יום הכיפורים. איסמאעיל טען, שיש להביא בחשבון שהתנגשות צבאית "בין מצרים לישראל וארצות הברית היא כמעט בלתי נמנעת". איסמאעיל גרס, לפי שבתי שביט, כי יש להסתמך בעיקר על "העשייה המדינית" שבמסגרתה ימלא הכוח הצבאי תפקיד מסייע. "למעשה הגשימה מצרים את תכניתו של איסמאעיל רובה ככולה" (הרצאת שביט בפורום מודיעיני, 10 ביוני 2013).

כדי להבין את הפער בתפיסת המציאות של מנהיגות ישראל והמנהיגות האמריקנית לבין מה שהתרחש בצמרת המצרית צריך לראות מה אמר סאדאת בפורום פנימי סגור בפברואר 1973: "עקרון בסיסי של ההיסטוריה הוא שכל זמן שלא ייכנסו כוחותינו המזוינים למערכה נאבד את גבריות עמנו למשך אלפי השנים הבאות. מכובד פי אלף יהיה אם נמות כשאנו נלחמים מאשר נמשיך במצב בו אנו עומדים עד אשר יסתיים בכניעה". (הרצאת שביט)

לפי הערכות המוסד, הדטאנט השפיע לרעה על מצרים. היא נכנסה לתחושת אין-מוצא, משום שלארצות הברית ולברית המועצות היה אינטרס לשמור על היציבות ולמנוע התלקחות. עם זאת, יתכן שבקרב חוגים צבאיים בברית המועצות היה רצון לנצל מצב מלחמתי כדי להחזיר את מעמדה של ברית המועצות לקדמותו במצרים.

סימנים ראשונים לעימות ישראלי-אמריקני דרמטי סביב תיקון ג'קסון החלו להופיע במקביל להתרעות הראשונות על מלחמה באמצע אפריל. (תיק דיניץ, גנזך המדינה, 20.4.73). באוגוסט ירדה לכאורה המתיחות עם מצרים וסוריה. מאז אמצע אפריל נכנסה ישראל לדריכות כאשר דיין, דדו וגם ראש המוסד זמיר מעריכים שהמלחמה בשער. בתחילת מאי החלה כוננות 'כחול-לבן'. צה"ל נדרך למלחמה. הכוננות נמשכה רוב חודשי הקיץ. אך לפי שבתי שביט בהרצאתו (10.6.13) מועד ב' של התרעת מארואן (אפריל 73') ומועד ג' (ספטמבר-אוקטובר) היו בעצם תקופה אחת המשכית. הסיבה שלא פרצה מלחמה במאי היא רק דחייה במתקפה המשולבת של מצרים וסוריה.

חליפת האיומים של קיסינג'ר

במקביל החלו היחסים בין ישראל לארצות הברית להתערער. הנשיא ניקסון היה מאוים יותר ויותר מפרשת ווטרגייט, וקיסינג'ר טיפח בקרב ההנהגה הישראלית את התחושה שהוא עורק החיים היחיד שיש לישראל בתוך ממשל עוין הרואה בישראל מטרד גובר וביהודי אמריקה איום ממשי.

דיווח על המאבק האישי בתוך הממשל מצדו של השגריר דיניץ ממחיש את הסבך. קיסינג'ר עמד בפני שדרוג. ניקסון תכנן למנותו כמזכיר המדינה. "(קיסינג'ר) סיפר שג'יימס (שלזינג'ר) אמר לניקסון שאם קיסינג'ר יעבור למחלקת המדינה תהיה מלחמה במזרח התיכון תוך שנתיים. על זה ענה קיסינג'ר שזה עלול לקרות גם אם יישאר במועצה לביטחון לאומי. הוספתי", הבריק השגריר הישראלי ללשכת ראש הממשלה, "שאם ג'יימס יתפוס את מקומו עלול הדבר לקרות מהר יותר".

לקיסינג'ר היתה שיטה עוד מימי יצחק רבין כשגריר, שעליה סיפר משה דיין בעדותו בוועדת אגרנאט. אחרי כל פגישה רשמית היה משאיר את הישראלי הבכיר לשיחה בארבע עיניים. דיין העיד כי בין חודש מאי לאוקטובר "עניין האנרגיה (קרי, מקורות הנפט) עלה בצורה חריפה מאוד לגבי אמריקה, וקיסינג'ר הוא בעניין הזה מאוד מאוד הזהיר אותנו. ואני התרשמתי אז ואני מתרשם עכשיו, שהוא אמר אמת… שיחות קשות כאלה, מדכאות כאלה, היו לי איתו מספר פעמים… היה מוציא את כולם מהחדר ומסביר – (קטע עדות מחוק) וממש היינו יוצאים מדוכאים משם".

בין המסרים שהעביר קיסינג'ר הוא דרש, שגם אם תהיינה לישראל התרעות כי הערבים עומדים לפתוח במלחמה – ישראל לא תצא למכת מנע. באוגוסט נוספה פרשת מטוס חדשה, כאשר ישראל יירטה מטוס נוסעים מבירות לבגדד והנחיתה אותו בשדה תעופה בצפון בגלל חשד שראש החזית העממית ג'ורג' חבש נמצא עליו. הוא לא נמצא עליו. כתוצאה התגבר החשש בישראל והתגברה תחושת החוב המוסרי לארצות הברית; ישראל נכנסה לגירעון עמוק בגלל המקרים הללו שנבעו מכישלונות במלחמה נגד הטרור. השגריר דיניץ שמע זאת במפורש מקיסינג'ר: "(ניקסון) כולו בפרשת שער המים…  נוסף לזה כל הביורוקרטיה רותחת עלינו בעניין המטוס, ורוצים להשתמש בזה כדי 'ללמד אותנו לקח' ולצבור הון אצל הערבים ואצל מפיקות הנפט במיוחד". (14.8.73, דיניץ לגזית, תיק דיניץ)

"האוירה כולה חמורה", דיווח דיניץ מפי קיסינג'ר על העוינות במחלקת המדינה ובפנטגון. "בראשם (של הפרו-ערבים והאנטי-ישראלים) קלמנט סגן שר ההגנה".

נראה שאלו היו תגובות על הפעילות המדינית של הקיץ, ששיאה הפיסגה בין מנהיג ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב לבין הנשיא ניקסון בסן קלמנטה בקליפורניה. ברז'נייב הזהיר אז, כי אם לא תהיה התקדמות ממשית להסדר מדיני צפויה התלקחות. הוא אמר לניקסון וקיסינג'ר כי "אם לא תהיה הבהרה של העקרונות, אנחנו נתקשה לשמור שהמצב הצבאי לא יגיע לידי התלקחות. הכל תלוי בנסיגת כוחות ובערובות מתאימות". (NATIONAL SECURITY ARCHIVE 202 / 994-7000) הוא אף הוסיף, "אני מתנגד באופן נחרץ לחידוש המלחמה, אבל בלי עקרונות מוסכמים שישפרו את המצב באזור, אנחנו לא יכולים לעשות את זה". המסר היה שבלי הסכמה בין המעצמות על התנאים שילוו נסיגה ישראלית מכל סיני, תפרוץ מלחמה.

האמריקנים שאפו אולי לתוצאה דומה, אבל רצו שההסדר יהיה בחסותם ובתיווכם. לכן החלו לפנות לכיוון הערבים. באותו חודש ביקר בישראל העתונאי ויקטור לואיס, סוכן ק.ג.ב שהתמחה במבצעי דיסאינפורמציה. הוא נפגש עם מנהיגים ישראלים, וסיפר שברז'נייב מאמין שפרשת ווטרגייט היא מזימה אנטי-קומוניסטית המכוונת נגד הדטאנט. מנכ"ל משרד רה"מ גזית, המקורב לראש הממשלה, דיווח כי "בפגישה שהיתה לי עם ויקטור לואיס השמיע דברים ששיקפו חוסר ביטחון סובייטי במעמדם במזרח התיכון. הוא אמר כי יחסי בריה"מ-ערב מסובכים מאוד והולכים ומסתבכים… מומחים צבאיים סובייטים התפכחו לחלוטין… הם מכירים בעליונותה הצבאית המוחלטת של ישראל שתישמר עוד שנים רבות. ומזהירים מכל הרפתקאה ערבית שהיא בבחינת התאבדות". (14.6.73, גזית לדיניץ, תיק דיניץ)

במבט לאחור טען יצחק רבין (בהרצאה סגורה, בפברואר 1980) כי ההנהגה הישראלית, בעיקר רה"מ גולדה מאיר, לא הבינה את המשחק בין הרמה האזורית הצבאית לבין הרמה המעצמתית. המסגרת המעצמתית האמריקנית אמרה, שלעת מלחמה אסור לישראל לפעול בצורה שתפגע ישירות באינטרס אמריקני אך עליה גם להימנע מפגיעה רצינית באינטרס סובייטי ישיר – במקרה כזה היא תסבך את ארצות הברית בעימות ישיר עם בריה"מ. דוגמא אחת היתה כאשר כוח ישראלי חצה את הירדן במלחמת ששת הימים ונוצר איום על משטרו של המלך חוסיין. לעומת זה ההיסוסים בישראל אם לתקוף ברמת הגולן נבעו מהחשש לפגוע ישירות באינטרס סובייטי. מה שעיצב את תודעתה של גולדה מאיר היתה הטראומה של הנסיגה ללא כל תמורה משטחי סיני ב-1957. זה מה שגרם לעיקשותה בנושא השטחים וגם לחשדה באמריקנים. היא תבעה חוזה שלום מלא בתמורה לנסיגה ממרבית השטחים. בסופו של דבר המדיניות הזו היא שעמדה בבסיס מה שהוגדר כקיפאון. דעתה חוזקה על ידי קברניטי הביטחון, שבראשם הרמטכ"ל רא"ל דדו אלעזר ושר הביטחון דיין, כשמאחוריהם כל צמרת צה"ל. אלה האמינו שביכולתו של צה"ל להכריע כל מלחמה שתפרוץ בתוך ארבעה ימים עד שבוע. אמ"ן הוסיף כל העת פרשנויות, גם כאשר הגיעו התרעות חמות, כי המצרים לא מאמינים ביכולתם להגיע להישג כלשהו לעת מלחמה.

מעדיפים סוסים מנצחים

כדי להתגבר על המצר הציע קיסינג'ר צעדי ביניים. הוא הזהיר בספטמבר את השגריר דיניץ כי גוברת הנטייה "לעשות משהו" בכל מחיר. בארצות הברית הוא דיווח נוצר קונסנזוס "מצד חברות הנפט, מצד הערביסטים, ובעצם מצד כל הצדדים פרט ליהודים – שארצות הברית חייבת לשנות מדיניותה". (דיווח הציר שלו, 10.9.73, תיק דיניץ)

כעבור ימים אחדים העביר קיסינג'ר אזהרה באמצעות סגנו ברנט סקוקרופט: "קיסינג'ר מבקש להביא לתשומת לבנו שאם על ידי קבלת תיקון ג'קסון ייגרם נזק למדיניות החוץ של ארצות הברית – אין לדעת מה יעשה הנשיא. עד כאן דברי סקוקרופט". (שלו לגזית, 15.9.73, תיק דיניץ)

המשבר שמתחת לפני הקרקע בנושא יהודי ברית המועצות ותיקון ג'קסון הלך והחריף כאשר במקביל משבר ווטרגייט מגיע לשיאו. דיניץ המקורב מאוד לראש הממשלה עשה ימים אחדים בישראל וחזר למשמרתו בוושינגטון: "כאשר לא הייתי פה הגיעה המתיחות בעניין תיקון ג'קסון לשיאה, ולדעתי הבעיה העיקרית היא חוסר קומוניקציה בין הממשל, אנשי ג'קסון והיהודים", הוא דיווח ב-24 בספטמבר. "הוא (לן גרמנט מהבית הלבן) פונה אלי בצורה החברית ביותר בבקשה שאבדוק הנושא במגמה למנוע עימות בין ניקסון והיהודים, שהרי התוצאות יכולות להיות חמורות". (תיק דיניץ, גנזך המדינה) דיווחו מהיום הקודם מלמד, שלא היה כל סיכוי אמיתי להגיע ל"הסכם שלום" עם המצרים בתקופה שלפני המלחמה. הוא התייחס לתביעות המצריות המעמידות את הנסיגה הטוטלית לקווי 4 ביוני 67' ואת "החזרת זכויות הפלשתינים" כתנאי הן למשא ומתן חלקי, והן להסדר כולל. (דיניץ לגזית, 23.9, גנזך)

על רקע התגברות המתיחות על גבולות סוריה ומצרים, כולל התרעות למלחמה מתקרבת, הלכה ישראל והדרדרה לקראת משבר חמור עם ארצות הברית. קיסינג'ר, האיש החזק בממשל, הוא האיש שהזהיר את ישראל באחת מאותן פגישות בארבע עיניים. זה היה ב-1 באוקטובר, באחד מרגעי המתיחות שהובילו להתפוצצות כעבור חמישה ימים ב-6 באוקטובר. "לאחר השיחה ביקשני קיסינג'ר להישאר בארבע עיניים לשיחה שנמשכה 20 דקות", דיווח דיניץ. "קיסינג'ר המשיך בנושא… (תיקון ג'קסון)". הוא תיאר את הרכב הכוחות הפוליטי הפנים-אמריקני, ואז העביר את אזהרתו החמורה: "יהיו אשר יהיו הכוחות הפועלים ברגע זה, אם אמנם יצליחו להכשיל מדיניות הנשיא כלפי בריה"מ הרי שהאשמה תוטל עלינו וניקסון יאשים את ישראל והיהודים". (1.10.73, תיק דיניץ, 93.08.06 2/ 4996 )

ככל שהתקרבו קברניטי ישראל לרגע האמת של ה-6 באוקטובר, הלכו והתכנסו שני הווקטורים המשפיעים על קבלת ההחלטות שלהם. האחד, הפחד לאבד את הנשיא ניקסון; החשש מהאמריקנים. זה הדריך את שיקוליהם של גולדה ודיין ביומיים האחרונים שלפני המלחמה ואף בשעות האחרונות לפני שפרצה. והשני, הדימוי המעצמתי ההרתעתי של ישראל. למנהיגי ישראל היה חשוב לשמור על הדימוי הזה כלפי האמריקנים, שהרי זה היסוד למערכת היחסים החדשה שנבנתה מאז 67'; היה חשוב לה לשמור על הדימוי כלפי הערבים – זאת אמורה היתה להיות ההרתעה היעילה ביותר; ואולי הכי חשוב, כלפי הציבור הישראלי.

ככל שהתברר היקף האבידות של ישראל בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, כאשר הבינו האמריקנים שההערכות המשותפות לגבי הכרעת המערכה בתוך 72 שעות לא הולכות להתממש, התמוטט מעמדה של ישראל. "תדמיתה של ישראל שנבנתה לאורך השנים ממלחמת 6 הימים ועד פרוץ מלחמת יום הכיפורים, נפגעה קשות", העיד אפרים הלוי בהרצאתו. "היו בוושינגטון שהחלו תוהים אם ארצות הברית הימרה על סוס כושל. אמר לי ידיד אחד: אנחנו בדרך כלל אוהבים סוסים מנצחים. האם אתם מנצחים?"

"ארצות הברית נאלצה להתמודד עם בעיית הערכת כוחה האמיתי של ישראל…. באיזו ישראל נדרשת ארצות הברית לתמוך שכן ברור כי ישראל כפי שהיתה מוכרת ערב פרוץ המלחמה כבר איננה או לפחות שונה מאוד מזו שכביכול הציגה את עצמה'". כך ציטט הלוי מגורם אמריקני נוסף שלא רצה לזהותו.

מהססים לגייס

אם נגלגל מעט את ההתרחשויות לאחור בציר הזמן, נבין כיצד שיקול הדימוי שיחק במוחות הקברניטים: לנגד עיניהם, מאז ראש השנה ואף ימים אחדים לפניו, הולכים ומצטברים סימנים מעידים שמצטרפים לכדי התרעה של ערב מלחמה. ההתרעה המשמעותית ביותר התקבלה מהמלך חוסיין בפגישתו החשאית עם גולדה מאיר ב-25 בספטמבר. ב-4 באוקטובר, 48 שעות לפני פרוץ המלחמה כבר הגיעו לישראל שלושה פריטי מידע מכריעים: 1. בריחה של הרוסים מסוריה ומצרים ברכבת אוירית. 2. שידור מלת הקוד למלחמה מהסוכן הישראלי אשרף מארואן המקורב לסאדאת. 3. תוצאות גיחת צילום מעל למרחב תעלת סואץ שחשפה ריכוזי כוחות שגרמו לשר הביטחון משה דיין להגיד כי רק מהמספרים אפשר לקבל שבץ. באמ"ן הגדירו את מראה הצבא המצרי המרוכז על גדות התעלה כ"נמר המוכן לזנק".

כנגד סימני ההתרעה האלה נשארה האמונה הבסיסית שלא תפרוץ מלחמה, למרות שהמנהיגות הישראלית כבר פעלה כדי לנקוט צעדי חירום למקרה שבכל זאת תפרוץ מלחמה. פרוץ מלחמה, ובייחוד בהתקפה מתואמת של שתי מדינות ערביות, היה לו פירוש אחד: אבדה ההרתעה של ישראל; אם מצרים וסוריה מוכנות לתקוף סימן שאינן מפחדות מישראל. מלחמה משמעותה שהדימוי שמכרה הנהגת ישראל לארצות הברית, לעולם הערבי, ולא פחות חשוב – לציבור הישראלי, היה כוזב.

בדו"ח ה-CIA שלאחר המלחמה נאמר, ש"ראש הממשלה מאיר דחתה את תחינותיו של הרמטכ"ל אלעזר לבצע גיוס מילואים משום שיצרה מחויבות של ישראל להימנע מכל מראית עין של פרובוקציה". זה אכן היה אחד השיקולים התמוהים והשגויים של הנהגת ישראל – להימנע מכל צעד צבאי של הסלמה. "ואולי ברמה הבסיסית", נכתב בדו"ח, "לגולדה מאיר ולקבינט שלה היו עכבות בנושא הגיוס משום שאם ישראל מבצעת גיוס לפני שהמצרים תוקפים, תהיה זו הודאה בכך שכל מה שישראל הקריבה לטובת החזקת קו התעלה וכל מה שהשקיעה בסיני ובקו בר-לב – פירושו שכל זה, כולל אבידות בנפש והשקעות תקציבי עתק – היה לשווא".

לכן הפיתוי לפרש את כל הסימנים המתריעים כתרגיל שלא יהפוך למלחמה, היה עצום; כדי לחשוב שאכן הולכת מלחמה, היה צורך שתמונת עולם שלמה תתמוטט.

במקביל, היה קיים החשש מהאמריקנים, ששיבש את השיקולים המבצעיים של הצמרת המדינית-בטחונית. ביטא אותו משה דיין בדיון שנערך בשעות הבקר של ה-6 באוקטובר, שש שעות בלבד לפני פרוץ האש: "בעניין ארצות הברית. הם הודיעו עד עכשיו שאינם רואים הכנות למלחמה… הנקודה היא ש'על פניו' יש חילוקי דעות עם ארצות הברית… חיוני עתה להתיישב מודיעינית עם האמריקנים". כוונתו, ליישר קו – לשכנע את האמריקנים שמצרים וסוריה עומדות לפתוח במלחמה. שכן אם האמריקנים אינם משתכנעים, הקבינט הישראלי יגביל את עצמו לצעדים ההגנתיים המינימליים בלבד. יום קודם, בשדר אישי מיוחד למזכיר המדינה קיסינג'ר, כבר הבטיחה ישראל למעשה כי אין לה כל כוונות התקפיות והיא יודעת היטב על כוונת סוריה ומצרים לתקוף. היתה זו הבטחה למעשה שישראל לא תבצע כל צעד התקפי שהוא, כולל מכת מנע אוירית מקדימה. כל האסטרטגיה של ישראל מאז בקר ה-5 באוקטובר היתה מכוונת למניעת המלחמה, באמצעות פניה לאמריקנים שיעצרו את הערבים. האסטרטגיה הזו נכשלה לחלוטין.

המניות יורדות

כאשר כבר פרצה המלחמה וישראל לא השיגה הכרעה בתוך ארבעה ימים וגם לא בתוך שבוע, החלה ארצות הברית להתייחס לישראל כאל מניה יורדת בוול סטריט. היתה תחושה שהאמריקנים החליטו לנקוט כלפי ישראל הנאבקת על קיומה בקו של "תנו להם לדמם". ורק כאשר ישראל עברה להתקפה בחזית הסורית ונחלה הצלחה, נפתחה הדרך לסיוע הצבאי האמריקני באמצעות רכבת אוירית. בעקבות תקיפת ישראל בדמשק קיבלה המלחמה ממד בין-מעצמתי וארצות הברית היתה חייבת להתייצב מאחורי הלקוח שלה, כפי שהסובייטים התייצבו במלוא עוצמתם מאחורי הערבים.

"מרגע שצה"ל צלח את תעלת סואץ נשתנו פני המערכה ותדמית 'המנצחת' עלתה שוב ברחובותיה של בירת ארצות הברית", אמר הלוי בהרצאתו.

בעשור האחרון, מלחמותיה של ישראל השתנו מאוד בהשוואה למלחמות החזיתיות עתירות הכוחות והשחיקה של ימי המלחמה הקרה. היום אלו מלחמות א-סימטריות נגד אויבים תת-מדינתיים. אך דומה שההבדל העיקרי הוא בין פעילותו של מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר לעת מלחמה ובעיקר לאחריה, לבין דפוס הפעילות האמריקנית היום, בעיקר כפי שחזינו במלחמת 'צוק איתן'. קיסינג'ר לא נבהל מפריצתה של מלחמה, והציב עצמו בתפקיד השחקן המאזן, כך שלעתים במבט לאחור נדמה שהוא כאילו מביים את המלחמה תוך כדי תנועה. כאשר פרצה ישראל לעבר דמשק, דיווח קיסינג'ר לשגריר ישראל דיניץ "כי הגיעו אליהם ידיעות לפיהן הסובייטים מגייסים 3 דיוויזיות מוטסות". קיסינג'ר ציטט את השגריר הסובייטי דוברינין כמאיים ש"אפילו תל-אביב לא תינצל". ואז הטיל קיסינג'ר את ארצות הברית המעצמתית לצדה של ישראל: "אם מטוס סובייטי אחד או כוחות קרקע יופיעו באזור, ארצות הברית תתערב". (תיק דיניץ, גנזך המדינה, 12.10.73, 20.30) למחרת, שחררו ניקסון וקיסינג'ר את רכבת הסיוע האוירית מארצות הברית לישראל ונפסקה המדיניות של "תנו להם לדמם".

לעומת זה, כשהתהפך הגלגל סופית לטובת ישראל בחזית המצרית, ב-14 באוקטובר, אמר ניקסון לקיסינג'ר ש"אנחנו חייבים להיות בעמדה שנוכל להציע משהו (לרוסים)… אנחנו חייבים להוציא לישראלים את המיץ כשכל זה ייגמר, והרוסים חייבים לדעת שאנחנו לוחצים עליהם… גם אם הישראלים יצרחו כמו חזירים שחוטים". (מסמכי מחלקת המדינה, תמליל שיחת ניקסון-קיסינג'ר 14.10.73, שעה 9.40. מס. 200102979)

קיסינג'ר ידע איך לסיים מלחמות וגם כיצד להשיג תוצאות ממשיות לאחריהן, כפי שהדבר התבטא בהסכמים בין ישראל לסוריה ולמצרים.

לקראת המשברים הבאים

כמו בשנת 73', גם היום קיים גורם מעצמתי בינלאומי שלארצות הברית יש שיקולים שונים לגביו, שיקולים אחרים מאלה שיש לישראל. זוהי איראן, שמוסיפה לחוסר הוודאות של העימות ההולך ומקצין בין אמריקה לרוסיה. ממש כמו ב-73', גם בחמש השנים האחרונות נראה היה שמדיניות ישראל כלפי הגרעין האיראני עלולה לאיים על מכלול האינטרסים האמריקנים במזרח התיכון. זהו דפוס דומה למצב ששרר לפני 40 שנה, כאשר מדיניות ישראל כלפי ברית המועצות בנושא העליה, פגעה במדיניות הדטאנט והבית הלבן שיגר איומים לישראל, שהיא עומדת לאבד את הנשיא ניקסון. אך הדבר המדאיג באמת הוא האיום הגרעיני שלכאורה לא נראה מידי אך הוא ילך ויהפוך למוחשי בשנים הבאות – גם במישור הבין-מעצמתי וגם במעגל העימותים המזרח-תיכוני. בסיומה של מלחמת יום הכיפורים התפתח עימות סף-גרעיני בין ארצות הברית לברית המועצות. מנגנוני התקשורת היעילים בין רוסיה הסובייטית של אז לארצות הברית ובייחוד התקשורת וההבנה ברמה האישית בין קיסינג'ר וניקסון לבין ברז'נייב הפכו את אקורד הסיום המתוח לתרגיל בפירוק המתח וייצוב הפסקת אש בין ישראל, מצרים וסוריה. קיסינג'ר נהג להתלונן כי הוא נאלץ להתנשק על השפתיים עם ברז'נייב. קשה לדמיין היום את ג'ון קרי, את הנשיא אובמה או אפילו את הילארי קלינטון מתנשקים עם פוטין או לברוב.

היום קיים קצר בתקשורת בין רוסיה לארצות הברית, בין אובמה לפוטין. אך כאשר מסתכלים על סבבי הלחימה בין ישראל לחיזבאללה וחמאס, המחשבה הולכת לכיוון של הסלמה שבסופה נגיע לאיומים של נשק לא-קונבנציונלי. זאת משום שחברה מודרנית כמו ישראל תתקשה לסבול ירי רצוף של טילים על העורף האזרחי לאורך זמן. ברמת התקשורת הנמוכה בין הממשל האמריקני לבין ההנהגה הישראלית ותחושת ההקצנה הקיימת בין בין ארצות הברית לרוסיה, אנחנו עוד נתגעגע ל-1973.

מנקודת מבטה של ישראל, יכולת התמרון שלה במערכת הגלובלית גדולה היום ממה שהיתה בשנות ה-70 של המאה הקודמת. מצד אחד, מערכת היחסים עם ארצות הברית הלכה והעמיקה עד כדי שילוב טכנולוגיות ומערכות כלכליות; מצד שני, ישראל הרבה יותר עצמאית היום ופחות תלויה באמריקנים. נותרה התלות הישראלית במטריה המדינית של ארצות הברית במוסדות בינלאומיים, ובעיקר באו"ם. האמריקנים מנצלים את התלות הישראלית הזאת הנובעת מחולשה מדינית אימננטית עד תום. התלות המדינית של ישראל הפכה לאמצעי הלחץ היחיד כמעט שנשאר בידי הממשל האמריקני, ואולי זה מסביר מדוע הבעיה הפלשתינית מסרבת לגווע; בין שאר הדברים היא הפכה למשאב החשוב ביותר בידי האמריקנים לשימור יכולת השליטה שלהם בישראל.