למה אקדמאים כותבים על-הפנים

לצד בגדים בגוון חום, נהיגה בטויוטה פְּריוּס וטיפוח מדיניות חוץ, התכונה הבולטת ביותר של אנשי סגל אקדמי בארצות-הברית היא כנראה סגנון כתיבה, הראוי להיחשב שפה בפני עצמה – "אֲקָדֶמֶזִית" שמה. בקריקטורה מאת טום טולס נראה אקדמאי ישוב אל שולחנו ומשרבט הסבר מדוע הציונים בפרק המילולי במבחני SAT, המקבילה האמריקנית למבחן הפסיכומטרי, הגיעו לשפל של כל הזמנים: "יישום לא מושלם של תוכניתיוּת מוכוונת אסטרטגיה המיועדת למִקסום רכישה של מודעוּת ושימוש בכישורי תקשורת הגורם לסקירה ואמידה מתוקננות של ההתפתחות הלשונשְׂפָתית". באותה רוח מכתיר קלווין בן השש, גיבורו של הקומיקסאי ביל ווטרסון, את שיעורי הבית שלו בספר לימוד הקריאה 'דיק וג'יין' בכותרת "דינמיקת ההֱיוֹת-בֵּין והצווים המונולוגיים ב'דיק וג'יין': עיון באִפנונֵי מִגדר טרנס-יחסיים נפשיים", ומריע באוזני נמר המחמד שלו הוֹבְּס: "אקדמיה, הנה אני בא!"

כל מרצה ישר דרך יודֶה שיש משהו בסטריאוטיפ הזה. כאשר דניס דוטון המנוח (מייסד 'אַרְטְס אֶנד לֶטֶרְז דֵיילי', מבית ה'כרוניקל') ארגן מדי שנה את תחרות הכתיבה הגרועה, כדי להעלות על נס את "הפסקאות בעלות הסגנון האומלל ביותר שנמצאו בספרי מחקר ובמאמרי מחקר", לא חסרו לו מועמדים, והוא חילק את הפרסים לכמה מגדולי המאורות האקדמיים.

דווקא מפני שהכתיבה האקדמית הגרועה מוכרת לנו כל כך, היא מציבה לנו חידה: כיצד זה שמשלח יד שמילים הן בו מַטבּע עובר לסוחר, משלח יד המתמסר להעברת ידע, חוטא לעתים כה תכופות בכתיבה מנופחת, מקושקשת, עֵצית, יהירה, מסורבלת, מעורפלת, בלתי-נעימה לקריאה ובלתי-אפשרית להבנה?

התשובה הפופולרית ביותר מחוץ לכותלי האקדמיה היא תשובה צינית: הכתיבה הגרועה היא בחירה מחושבת. החוקרים בתחומים ה"רכים" מתכסים באוצר מילים מערפל כדי להסתיר את העובדה שאין להם בעצם מה לומר. הם מלבישים את הטריוויאלי והבנאלי במחלצות של תחכום מדעי, בתקווה שהבלה-בלה היומרני יאַחז את עיני הקהל.

אין ספק שתיאוריית אחיזת העיניים נכונה לגבי חלק מהאקדמאים, חלק מהזמן. אולם מניסיוני ברור לי שלא פה קבור הכלב. אני מכיר חוקרים רבים שאין להם שום דבר להסתיר ושום צורך להרשים. הם עושים עבודה נחשונית בנושאים חשובים, הם חושבים בבהירות על רעיונות בהירים והם אנשים ישרים עם שתי רגליים על הקרקע. ועדיין, הכתיבה שלהם מעצבנת.

התשובה הפופולרית ביותר בתוך כותלי האקדמיה היא תשובה המשרתת את נותנֶיהָ: הכתיבה הקשה היא בלתי-נמנעת, כי תחום המחקר שלנו מופשט ומורכב. כל תחום התמחות ואפילו כל תחביב – מוזיקה, בישול, ספורט, אמנות – מפַתֵח עגה כדי לחסוך מאנשי התחום הזה הסברים מייגעים בכל פעם שהם מזכירים בשיחותיהם זה עם זה מושג שהם במילא מכירים. מיותר לגמרי שביולוגית תבהיר את משמעות המונח "גורם שעתוק" בכל פעם שהיא משתמשת בו. לכן אין לצפות שהשיח הפנימי של אנשי מקצוע יהיה מובן בקלות לחובבנים.

אך גם תיאוריית הקצרנות הפנימית אינה תואמת את ניסיוני האישי. יום-יום אני מוצא את עצמי מבולבל למקרא מאמרים מתחום ההתמחות שלי, מִתַּת-התחום, אפילו מתת-תת-התחום הספציפי שלי. במאמר מחקרי אחד מסביר פרק ה"שיטה" כי "המשתתפים קראו טענות שאמִתותן אושרה או הוכחשה על ידי הצגתה העוקבת של מילת הערכה". לאחר עבודת בילוש הגעתי למסקנה שהכוונה הייתה לומר "המשתתפים קראו משפטים, שאחרי כל אחד מהם הופיעה המילה 'אמת' או 'שקר'". המשפט באקדמזית היה תמציתי פחות, מדויק פחות ומדעי פחות מתרגומו לשפת בני אדם. מדוע אם כן חש עמיתי מחויבות לגבב את המילים מרובות ההברות הללו?

הסבר שלישי מעביר את נטל האשמה למִבצרם של בעלי הסמכות. לא פעם אומרים לי שלאקדמאים אין ברירה אלא לכתוב גרוע, כי שומרי הסף בכתבי העת המדעיים ובהוצאות הספרים האוניברסיטאיות דורשים לשון מייגעת שכן בעיניהם זו הוכחת רצינות. אולם גם כאן, ניסיוני האישי מלמד אחרת. גם זה מיתוס. בספרה 'כתיבה אקדמית מסוגננת' (Stylish Academic Writing, Harvard University Press, 2012)  ניתחה הלן סווֹרד, בפרץ מזוכיזם, את סגנון הכתיבה במדגם בן 500 מאמרים מחקריים, ומצאה שבכל תחום מחקר נמצא מיעוט בריא של מאמרים הכתובים בחן ובחיוניות.

במקום לעסוק בהנפת אצבע מוסרנית או בהטחות אשמה חמקניות, אולי מוטב שננסה להבין את תופעת האקדמזית בעזרת מה שאקדמאים יודעים לעשות היטב: ניתוח והסבר. בעזרת תובנות מתחום הפרשנות הספרותית ומתחום מדעי הקוגניציה נתקרב להבנה מדוע אנשים המקדישים את חייהם לעולם הרעיונות מתקשים כל כך להביע אותם.

כשכותבים כותבים על כתיבה

בספרון מבריק, ושמו "ברור ופשוט כמו האמת", טוענים חוקרי הספרות פרנסיס-נואל תומס ומארק טרנר כי כל סגנון כתיבה הוא בעצם מודל לתרחיש תקשורתי מדומיין בין הכותב והקוראים. בין היתר מציינים תומס וטרנר את הסגנונות האלה: רומנטי, מסתורי, נבואי, מעשי ופשוט. הם מוגדרים על-פי האופן שבו הכותב מדמיין כיצד הקוראת מתייחסת אליו, ועל-פי מה שהכותב מנסה להשיג. (כדי לחסוך מעצמי ומכם לוכסנים וסרבולי הוא-והיא למיניהם, אני שואל מוסכמה מעולם הבלשנות, ומתייחס לכותב הגנרי בלשון זכר ולקורא הגנרי בלשון נקבה). בין כל הסגנונות יש אחד שתומס וטרנר סבורים שראוי כי הכותב האקספוזיטורי, הכותב המבקש להציג רעיון, ישאף אליו. הם מכנים אותו "סגנון קלאסי", ומייחסים את המצאתו למסאים הצרפתים בני המאה ה-17 כגון דקארט ולה-רושפוקו.

המטאפורה המדריכה את בעל הסגנון הקלאסי היא ראיית העולם. הכותב רואה משהו שהקוראת עוד לא הבחינה בו, והוא מכוון את הקוראת כך שתוכל לראותו בעצמה. מטרת הכתיבה היא הצגת דברים, והמניע שלה הוא בקשת האמת הצרופה. הכתיבה מצליחה כאשר הלשון מתיישרת עם האמת, וההוכחה להצלחה היא בהירות ופשטות. האמת ניתנת לידיעה, והיא איננה זהה ללשון המגלה אותה; הכתיבה היא חלון אל העולם, לא העולם עצמו. הכותב יודע את האמת לפני שהוא מציג אותה במילים; הוא איננו מתייחס לכתיבה כאל הזדמנות לברר עם עצמו מה הוא חושב. הכותב והקוראת שווים: הקוראת יכולה להכיר בָּאמת כשהיא רואה אותה, בתנאי שמתאפשרת לה ראייה בהירה. ותהליך הכְווָנַת מבטה של הקוראת לובש צורה של שיחה.

אלא שהכתיבה האקדמית היא בדרך כלל תערובת של שני סגנונות אחרים. הראשון הוא הסגנון המעשי. בסגנון זה, מטרת הכותב היא למלא את הצורך של הקוראת במידע מסוג מסוים. התקשורת מתועלת בו לתבנית קבועה מראש, כגון המאמר-בן-חמש-הפסקאות שסטודנטים מונחים לכתוב, או המבנה התקני של המאמר המדעי. הסגנון השני הוא זה שתומס וטרנר מכנים סגנון מודע-לעצמו, רלטיביסטי, אירוני או פוסט-מודרני. בסגנון זה "דאגתו העיקרית של הכותב, גם אם אינה מוצהרת, היא שלא יאשימו אותו בנאיביות פילוסופית כלפי תחום העיסוק שלו".

וכך ממחישים תומס וטרנר את ההבדל:

כשאנחנו פותחים ספר בישול אנחנו מתעלמים לגמרי – ומצפים גם מהמחבר להתעלם לגמרי – משאֵלות מהסוג המוביל אל לִבָּן של מסורות פילוסופיות ודתיות מסוימות. האם הדיבור על בישול אפשרי? האם ביצים קיימות באמת? האם אוכֶל הוא דבר שהידע על אודותיו אפשרי? האם הזולת יכול לומר לנו דבר-אמתי על בישול? … באותו אופן גם הסגנון הקלאסי מתעלם משאלות פילוסופיות בלתי-נחוצות על תחום עיסוקו. אם הוא יעסוק בשאלות הללו, הוא לא יגיע לעולם לכדי טיפול בנושא שלו; והרי טיפול בנושא שלו הוא מטרתו הבלעדית.

קל להבין מדוע אקדמאים מתפתים לסגנון המודע-לעצמו. יותר מכפי שמטרתם היא יצירת תקשורת, מטרתם היא הצגה-עצמית. בראש מעייניהם נמצאת מגננה מפני האפשרות שייווצר רושם כי הם משתדלים פחות מעמיתיהם להיצמד לנורמות של הגילדה המקצועית. רבים ממאפייניה של האקדמזית הם תסמינים של מודעות-עצמית מייסרת זו:

מטא-שיח. בדיוננו לעיל הצגנו את בעיית האקדמזית, סיכמנו את התיאוריות העיקריות, והצענו ניתוח חדש המבוסס על תיאוריה של טרנר ותומס. המשכו של המאמר בנוי כדלהלן. החלק הראשון מהווה סקירה של החסרונות המרכזיים של הכתיבה האקדמית. …

נהניתם? לא נראה לי. פסקה טרחנית זו הייתה גדושה במטא-שיח: כתיבה על הכתיבה. כותבים חסרי התחשבות חושבים שהם עושים טובה לקוראת כשהם מכווינים אותה במהלך הטקסט בעזרת סקירות מקדימות, סיכומים וציוני דרך. אך האמת היא שהמטא-שיח עוזר לכותב, לא לקוראת, שכן העמל שהיא צריכה להשקיע בהבנת ה"תמרורים" הללו גדול מן העמל שתמרורים אלה חוסכים לה בקריאה – כמו שלטי הכוונה לקיצורי-דרך בכביש, שקריאתם אורכת זמן רב יותר מזה שקיצור הדרך חוסך.

אמנות הכתיבה הקלאסית היא, בין היתר, קימוץ בשלטי דרכים, כך שלא יהיו רבים מן המקובל בשיחה בעל פה, והפחתת המטא-שיח למינימום ההכרחי. במקום משפט של התכוונות-עצמית כגון "פרק זה דן בגורמים לעלייה ולירידה בפופולריות של שמות", אפשר להציב שאלה: "מה גורם לעלייה ולירידה בפופולריות של שם?". אפשר גם להיעזר במטאפורה המדריכה את הסגנון הקלאסי – הראִייה. במקום לכתוב "הפסקה הקודמת לימדה כי הורים נותנים לפעמים לבת שם של בן, אך לעולם לא להפך", אפשר לכתוב "כפי שראינו, הורים נותנים לפעמים לבת שם של בן, אך לעולם לא להפך". והיות שבסגנון הקלאסי הטקסט נתפס כשיחה בין כותב וקוראת המתבוננים יחד במראֶה, כותב קלאסי ישתמש בכינוי הגוף הישן והטוב "אנחנו". במקום "הפרק הקודם ניתח את מקורם של הצלילים במילה. פרק זה יעלה את סוגיית משמעויות המילה", הוא יכול לכתוב "עתה, לאחר שחקרנו את מקורם של הצלילים במילה, אנו מגיעים לחידת המשמעויות המילה".

נרקיסיזם מקצועי. אקדמאים חיים בשני עולמות: עולמם של הדברים שהם חוקרים (שירתה של אליזבת בישופ, התפתחות השפה אצל ילדים, מרד טאיפינג בסין), ועולמם המקצועי (דחיפת מאמרים לפרסום, נסיעות לכינוסים, התעדכנות בטרנדים וברכילויות). בעולם השני הם נמצאים חלק גדול יותר משעות העֵרוּת שלהם, והם נוטים לבלבל בין השניים. התוצאה היא פתיחה טיפוסית זו של מאמר אקדמי:

בשנים האחרונות, מספר גדל והולך של פסיכולוגים ובלשנים מפנה את תשומת לבו לבעיית רכישת השפה אצל ילדים. במאמר זה תיסקר ספרות המחקר העדכנית על אודות תהליך זה.

במחילה מכבודם של הפרופסורים: מעטים הם האנשים המתעניינים באופן שהם מבלים בו את זמנם. הסגנון הקלאסי מתעלם משאלות של כוח אדם, ומתבונן היישר אל הנושא שכוח אדם זה מקבל משכורת כדי שיחקור:

כל הילדים רוכשים את היכולת לדבר בשפתם בלי לימוד מכוון. איך הם מגיעים להישג כזה?

כמובן, לפעמים נושא השיחה הוא אכן פעילותם של החוקרים, למשל כשהשיחה היא סקירה שנועדה להכיר לסטודנטים לתואר שני, או לאנשים אחרים מתוך התחום, את הספרות המחקרית. ועדיין, חוקרים נוטים לאבד קשר עין עם קהל היעד של מאמריהם, ולהשתקע, כמעשה העֶלֶם נרקיס בבבואתו, בתיאור האובססיות של שלוּלִיתם במקום במה שהקהל רוצה לדעת.

התנצלות. כותבים מודעים-לעצמם נוטים גם לקטֵר ולתאר כמה הדבר שהם עומדים לעשות קשה להחריד, מסובך עד אימה ומעורר מחלוקת נוקבת:

בעיית רכישת השפה מסובכת ביותר. קשה להגדיר במדויק את המושג "שפה", את המושג "רכישה" ואת המושג "ילדים". חוסר ודאות גדול שורר באשר לפרשנות הנכונה של נתוני ניסויים, וכמוהם גם התיאוריות שנויות במחלוקת. נדרש עוד מחקר רחב היקף.

בסגנון הקלאסי, הכותב סומך על תבונתה של הקוראת, שכבר מתארת לעצמה שמושגים רבים אינם קלים להגדרה ושמחלוקות רבות אינן קלות להכרעה. היא נמצאת כאן כדי לראות מה הכותב יעשה בנדון.

מירכאות מצקצקות. אקדמאים משתמשים תכופות בסימני ציטוט כדי להרחיק את עצמם מהניב העממי. למשל, "אך זה איננו 'המסר לָקַחַת הביתה'", או "היא 'עם ראש על הכתפיים', ולכן הצליחה ללמד את עצמה, למעשה, כל תחום שהיה לה עניין בו". הם כמו אומרים, "לא הצלחתי לחשוב על דרך מכובדת יותר לומר את זה, אבל אנא אל תחשבו שאני מסוג האנשים שמדברים ככה; האמת היא שאני מלומד רציני".

הבעיה איננה רק הרמת אף מזלזלת כלפי שפת העם. הביטו בדוגמה השנייה, הלקוחה ממכתב המלצה אמתי. האם אנו אמורים לחשוב שהסטודנטית היא עם ראש על הכתפיים, או שהיא "עם ראש על הכתפיים" במירכאות, כלומר אחת שאמורה להיות עם ראש על הכתפיים אבל כולנו יודעים מה היא באמת?

לסימני ציטוט יש כמה שימושים לגיטימיים, כגון חזרה על מילותיו של מישהו אחר (היא אמרה, "שטויות במיץ עגבניות!"), ציון מילה כמילה ולא כדרך להביע את משמעותה (בניו-יורק טיימס כותבים "מילניומים" ולא "מילֶניָה"), ואיתות שהכותב אינו שבע רצון מאופן השימוש של אחרים במילה זו בהקשר הנדון (הם רצחו את אחותם כדי להגן על "כבוד" המשפחה). איסטניסיות של הכותב כלפי המילים שהוא עצמו בחר איננה אחד משימושים אלה.

הסתייגות. אקדמאים מרפדים את כתיבתם מבלי דעת במילות מוֹך המרמזות שהם אינם מוכנים לעמוד מאחורי מה שהם אומרים: "כמעט", "לכאורה", "יחסית", "למדי", "בחלקו", "בערך", "כ-", "במידת מה", "במידה מסוימת", "במידה רבה", "כמדומה", "יחסית", "ככל הנראה", "אפשר לומר", "מעין", "סוג של", "למעשה", "בפועל", ומנגנון העקיפה "הייתי אומר ש-" (האם פירוש הדבר שהיית אומר את עמדתך זו לו היו פני הדברים שונים, אבל אינך רוצה לומר אותה עכשיו?)

חשבו על ה"למעשה" בקטע שציטטנו ממכתב ההמלצה בסעיף הקודם. האם הכותב התכוון בעצם לומר שיש תחומים שהסטודנטים התעניינה בהם אבל לא טרחה ללמד את עצמה, או אולי שהיא ניסתה ללמד את עצמה תחומים אלו אבל חסרה לה היכולת להצליח בכך? חוקרת אחת הראתה לי פעם תמונה של בתה בת הארבע ואמרה לי כשפניה זורחות, "אנחנו מעריצים אותה למעשה".

כותבים משתמשים בצַיינֵי הסתייגות מתוך תקוות שווא שאם איזה מבקר ינסה פעם להוכיח שהם טועים, הדבר יציל אותם ולו במקצת. כותב קלאסי, לעומת זאת, סומך על ההיגיון הפשוט של קוראיו ועל הנדיבות הבסיסית שלהם, ממש כמו שבשיחה יומיומיות איננו מרגישים צורך לציין שאנחנו מדברים בהכללה או שהשוואה שלנו בין דברים מתבססת על ההנחה ששאר התנאים שווים. אם מישהו אומר לכם "לִיז רוצה לעבור דירה מסיאטל כי זו עיר גשומה", אינכם אמורים לחשוב שהוא טוען שבסיאטל יורד גשם 24 שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע רק מפני שהוא לא הקפיד לציין "גשומה יחסית" או "גשומה למדי". הרי במילא כל יריב שיבקש לתפוס כותב במילה, ויהיה נבזי דיו שלא להפגין נדיבות מינימלית כלפי משפט נטול הסתייגות, יצליח למצוא איזו פרצה בביצורי הסיוגים של הכותב.

לפעמים אין לכותב ברירה אלא לסייג טענה. במקרה זה מוטב שהוא יאַייֵך אותה – כלומר יציין את הנסיבות שבהן הטענה אינה תופסת – ולא יסתפק במילת סיוג כללית שתיתן לו פתח מפלט ותותיר את הקוראת תוהה אם הוא באמת מתכוון למה שהוא כותב. אם יש סיכוי סביר שקוראים יטעו לפרש נטייה סטטיסטית כחוק מוחלט, כותב אחראי יקדים תרופה למכה ויוסיף את הדיוק הנדרש. היגדים כגון "מדינות דמוקרטיות אינן יוצאות למלחמות", "גברים טובים מנשים בפתרון בעיות בגיאומטריה" ו"אכילת ברוקולי מונעת סרטן" חוטאות לעובדות, שכן מדובר לכל היותר בהבדלים קטנים בין שתי עקומות-פעמון חופפות ברובן. הבנתם של היגדים אלה כחוקים מוחלטים היא בעלת השלכות מרחיקות לכת, ולכן כותב אחראי יוסיף צייני איוך כגון "בממוצע" או "אם שאר התנאים שווים", לצד מילת סיוג כגון "מעט" או "במקצת". הטוב ביותר הוא לציין במפורש את גודל האפקט ואת מידת הוודאות, וכך אפילו לא להזדקק למילות סיוג: "לאורך המאה העשרים, הסיכויים ששתי מדינות דמוקרטיות תילחמנה זו בזו היו פחותים במחצית מהסיכויים ששתי מדינות אוטוקרטיות יעשו זאת". הטענה שלי איננה שכותבים טובים לעולם אינם מסייגים את טענותיהם – אלא שאצלם ההסתייגות נעשית מתוך בחירה ולא כעווית בלתי רצונית.

מטא-מושגים ונומינליזציה. פרופסור למשפטים כתב: "יש לי ספקות רציניים אם ניסיון לתקן את החוקה… יעבוד ברמה הממשית. … אולם ברמת השאיפה, אסטרטגיה של תיקון החוקה תהיה מועילה יותר". מה תורמות המילים "רמה" ו"אסטרטגיה" למשפט שבשפה פשוטה אומר "ספק בעיניי אם תיקון החוקה יצליח, אך יועיל לנו לשאוף לכך"? מונחים ריקים אלה הם מטא-מושגים: מושגים על אודות מושגים. כאלה הם למשל "גישה", "הנחה", "מושג", "תנאי", "הקשר", "מסגרת", "סוגיה", "רמה", "מודל", "זווית ראייה", "תהליך", "ציפייה", "תפקיד", "אסטרטגיה", "נושא", "נטייה" ו"משתנֶה".

קל להבין מדוע מטא-מושגים נוזלים בקלות כזו מאצבעותיהם המקלידות של אקדמאים. פרופסורים באמת ובתמים חושבים על "נושאים" (הם יכולים להכין רשימה שלהם), על "רמות ניתוח" (הם יכולים לנמק איזו מהן היא המתאימה) ועל "הקשרים" (הם יכולים להשתמש בהם כדי להסביר מדוע דבר-מה מצליח במקום אחד ולא במקום אחר). אלא שלאחר זמן מה, ההפשטות המועילות הללו נעשות לארגזים שהפרופסורים מאחסנים ומובילים בהם את רעיונותיהם, ובלי שיבחינו בכך הם כבר אינם מסוגלים לקרוא לשום רעיון בשמו. "להפחית דעות קדומות" הופכת ל"מודל הפחתת דעות קדומות"; "לצלצל למשטרה" נעשה "לגשת לנושא הזה מזווית ראייה אכיפתית".

הדקדוק האנגלי ידידותי כלפי ההרגל הרע הזה, של כתיבה בהפשטות בלתי נחוצות, שכן הוא מציע כלי מסוכן ליצירה נוחה של מונחים מופשטים. התהליך הקרוי נומינליזציה לוקח פועַל שוקק חיים, מוסיף לו סיומת כגון ance, -ment- או ation-, וכך מאַבּן אותו לכדי שם עצם מפוחלץ. (ובעברית – בעזרת הסיומת -וּת, או בגזירת שם-פעולה מהשורש של הפועל). במקום לאמת רעיון, מבצעים בו אימות; במקום לדחות משהו, מיישמים את דחייתו. הלן סוורד קוראת למילים הללו "שמות עצם זומביים", כי הם מתנהלים בשטח בכבדות בלי שתודעה כלשהי מכוונת את תנועתם. הם יכולים להפוך פרוזה חיננית לסרט אימה נוסח "ליל המתים החיים". המשפט "טענות שאמִתותן אושרה או הוכחשה על ידי הצגתה העוקבת של מילת הערכה", למשל, רוחש זומבים. כך גם "מניעת יצירת תאי עצב צמצמה הימנעות חברתית" (כשמנענו יצירת תאי עצב, העכברים הפסיקו להסתייג מעכברים אחרים).

התיאוריה שאקדמזית היא היפוכו של הסגנון הקלאסי מסבירה פרדוקס בכתיבה האקדמית: רבים מבעלי הסגנון הנאה, המצליחים להגיע אל הקהל הרחב, הם מדענים (וכן פילוסופים חובבי מדע), ואילו הזוכים מדי שנה בתחרות הכתיבה הגרועה הם פרופסורים לספרות אנגלית. הדבר נובע מכך שאידיאל הכתיבה הקלאסית עולה בקנה אחד עם השקפת עולמו של המדען. בניגוד לדימוי הרווח של המדען בן זמננו כפוסט-מודרניסט, שהרי איינשטיין הוכיח שהכול יחסי והייזנברג הוכיח שהצופה משפיע תמיד על התצפית, רוב המדענים מאמינים שיש אמתוֹת מוחלטות, ושאפשר לגלות אותן בתצפית בלתי משוחדת.

לעומת זאת, דימוי היסוד של הכתיבה הקלאסית, הראִייה המשותפת, אינו מתיישב עם האידיאולוגיות האקדמיות הרלטיביסטיות, כגון פוסט-מודרניזם, פוסט-סטרוקטורליזם ופרשנות מרקסיסטית, שהשתלטו על רבות מהפקולטות למדעי הרוח בשנות השבעים. רבים מהפריטים הזוכים בתחרות של דוטון עשויים כמעט אך ורק ממטה-מושגים. למשל, טקסט של ג'ודית באטלר: "המעבר מתיאור סטרוקטורליסטי, שבו ההון נתפס כמַבנה יחסים חברתיים בדרכים הומולוגיות יחסית, לראייה של הגמוניה, שבה יחסי הכוח נתונים לחזרה, להתלכדות ולניסוח מחודש, הביאו את שאלת הזמניות אל מחשבת המִבנה…".

למרות ישירותו, הסגנון הקלאסי הוא עדיין העמדת פנים. אפילו מדענים, עם כל מחויבותם לראות את העולם כפי שהוא, הם קצת פוסט-מודרנים. ברור להם שקשה לדעת את האמת, שהעולם איננו מספר לנו את סודותיו ברצון, שאנחנו מבינים אותו בעזרת התיאוריות והמבנים שלנו שאינם תמונות כי אם היגדים מופשטים, ושתמיד עלינו לחשוד שדרכי הבנה אלה לוקות בהטיות נסתרות. ההבדל הוא, שכותבים טובים אינם מתרברבים בחרדתם זו בכל פסקה שהם כותבים; הם מצניעים אותה במיומנות, כדי להגיע למרב הבהירות.

תסביך "קללת הידע"

התורם המרכזי הנוסף לאקדמֶזִית הוא כתם-עיוור קוגניטיבי המכונה "קללת הידע": הקושי לדמיין איך זה לא לדעת דבר שאתה יודע. מקור המונח בתחום הכלכלה, אבל אי-היכולת להסיט מהתודעה דבר שאתה יודע וזולתך אינו יודע הוא ליקוי תודעתי כה שכיח, שהפסיכולוגים אינם חדלים לגלות עוד ועוד וריאציות שלה ולתת לה שמות חדשים: אגוצנטריזם, הטיית ההערכה בדיעבד, קונסנזוס כוזב, אשליית השקיפות, עיוורון תודעתי, קושי ליצור ייצוג מנטלי, היעדר תיאוריה של תודעה. באחד מספרי הלימוד מסופר, כדי להדגים זאת, על ילד בן שלוש הרואה כיצד מחביאים צעצוע, בשעה שילדה אחר נמצאת מחוץ לחדר. הילד שבחדר סבור שהילדה תחפש את הצעצוע במקום מחבואו, ולא במקום שראתה אותו לאחרונה. כמובן, עם הגיל רוכשים הילדים את היכולת להבחין בין הידע שלהם לידע של אחרים – אבל לא לגמרי. אפילו מבוגרים, כאשר הם מתבקשים לנחש היכן יחפש אדם אחר חפץ שהם עצמם יודעים היכן הוא, מנחשים באופן המוטה מעט אל הכיוון שהם יודעים שהוא הנכון. הם מניחים בטעות שהידע והכישורים  הפרטיים שלהם – המילים שהם יודעים, החידות שהם יכולים לפתור, החפיצים שהם מסוגלים לתפעל – הם נחלת הכלל.

קללת הידע היא מן הסיבות העיקריות לכך שמלומדים טובים כותבים גרוע. פשוט לא עולה על דעתם שהקוראים שלהם אינם יודעים מה שהם יודעים: שהקוראים הללו אינם שולטים בעגה המקצועית, אינם יכולים לנחש את השלבים שהכותב מדלג עליהם כי הם נראים לו מובנים מאליהם, ואין להם שום אפשרות לצייר בנפשם מאורע שלכותב הוא בהיר כשמש. ועל כן הם אינם טורחים להסביר את הז'רגון, לגולל את המהלך הלוגי, או לספק את הפרטים הנחוצים.

כמובן, מלומדים אינם יכולים לוותר לגמרי על מונחים טכניים. אך מפתיע לראות על כמה ז'רגון מקצועי אפשר לוותר בלי להחסיר דבר. מדען שיכתוב "עכברים וחולדות" במקום "מודל ממשפחת העכבריים" יהיה לא יותר בזבזן-נייר ולא פחות מדעי. פילוסופים יישארו דייקנים לחלוטין גם אם ייפטרו מביטויים לטיניים כגון ceteris paribus, inter alia ו- simpliciter ויכתבו "אם שאר התנאים שווים", "בין היתר" ו"בפני עצמו".

ראשי תיבות הם פיתוי קורץ לכותבים חסרי התחשבות, מפני שהם חוסכים כמה הקשות מקלדת בכל פעם שמגיע מונח החוזר במאמר. הכותבים שוכחים שהשניות הספורות שהם מוסיפים בכך לחייהם עולות בדקות ארוכות שהם גוזלים מקוראיהם. אני בוהה בטבלת מספרים שהטורים בה מוכתרים בראשי התיבות ח"ש, ש"ש, ח"ד, ש"ד – ונאלץ לעלעל במאמר ולסרוק את הנאמר עד שאני מוצא את הפתרון: חיובי שונה, שלילי שונה, חיובי דומה, שלילי דומה. כל צמד אותיות שכזה מוקף בסנטימטרים נדיבים של לובן.  איזו סיבה יכולה להיות למחבר שלא לנקוב במילים המלאות?

כותב מהסוג המתחשב יטפח גם את המנהג להוסיף כמה מילות הסבר למונחים טכניים שכיחים. הוא יכתוב למשל "תוּדָרָנית, פרח דמוי חרדל" במקום "תודרנית" סתם (הפורח בעירומו זה בשלל מאמרים מדעיים בתחום הגנטיקה). אין זה רק מעשה של רוחב לב; כותב המסביר מונחים טכניים יכול להכפיל את קהל קוראיו אלפי מונים במחיר קומץ אותיות; זוהי המקבילה הספרותית של הטִרחה להרים שטר של מאה דולר מן המדרכה. הקוראים גם יהיו אסירי תודה על שימוש נדיב ב"לדוגמה", "למשל" ו"כגון", מפני שהסבר בלי דוגמה אינו טוב בהרבה מהיעדר הסבר.

וכאשר מונח טכני הוא הכרחי, למה לא לבחור במונח שקל לקוראים להבין? למרבה האירוניה, תחום הבלשנות הוא מעברייני-הניסוח הגרועים ביותר, והוא שורץ עשרות מונחים טכניים מבלבלים: "נושא" שאין לו קשר לנושא; PRO ו-pro המבוטאים באותו אופן אך מציינים דברים שונים; נשוא "ברמת השלב" לעומת נשוא "ברמת הפרט", שהם בסך הכול דרכים לא אינטואיטיביות להנגיד בין נשוא זמני לנשוא קבוע; ועקרונות A, B ו-C, שבאותה קלות אפשר היה לכנותם האפקט הרפלקסיבי, אפקט כינוי הגוף ואפקט שם העצם.

אבל מונחים טכניים עמומים אינם הצרה היחידה של האקדמזית. קחו למשל את המשפט הזה, מתוך כתב עת המפרסם מאמרי סקירה קצרים במדעי הקוגניציה לקהל קוראים רחב:

אופייה האיטי והאינטגרטיבי של התפיסה המודעת מאושָש התנהגותית בתצפיות כגון "אשליית הארנבת" והווריאציות שלה, שבהן האופן שבו גירוי נתפס בסופו של דבר מושפע על ידי אירועים בתר-גירויִיִים המתחוללים כמה מאות מילי-שניות לאחר הגירוי המקורי.

המחברים כותבים כאילו כולם יודעים מהי "אשליית הארנבת", אבל אני עוסק במדעי הקוגניציה כמעט ארבעים שנה ומימיי לא שמעתי עליה. גם ההסבר שהם נותנים אינו מבהיר את הנקודה. כיצד אנחנו אמורים לשוות לנגד עינינו "גירוי", "אירועים בתר-גירויים" ואת "האופן שבו גירוי נתפס בסופו של דבר", ומה לכל זה ולארנבות?

הלכתי לחפור קצת, וגיליתי את "אשליית הארנבת העורית": אם תעצמו את עיניכם, ומישהו ינקוש כמה פעמים על פרק ידכם, ואז על המרפק שלכם, ואז על כתפכם, תרגישו מעין שרשרת של טפיחות המטפסת לאורך הזרוע, כאילו קיפצה שם ארנבת. טוב, עכשיו אני מבין – החוויה המוּדעת של מיקום הדילוגים הראשונים של ה"ארנבת" תלויה במיקומן של הנקישות המאוחרות. אז למה המחברים לא אמרו זאת? הרי לא נדרשות לכך מילים רבות יותר מלגירוי-הזה גירוי-ההוא שלהם!

מלומדים מגששים באפלה בְּארצות המוחשי בגלל שני אפקטים של מומחיות שהפסיכולוגיה הקוגניטיבית תיארה. האחד נקרא קיבוץ (chunking). הזיכרון לטווח קצר מוגבל מאוד, וכדי להתגבר על מגבלה זו אנחנו אורזים פריטי מידע לכדי יחידות גדלות והולכות; הפסיכולוג ג'ורג' מילר כינה אותן "גושים" (chunks). כאשר אנחנו קוראים ולומדים, אנחנו משתלטים על מספר עצום של הפשטות, וכל אחת מהן נעשית ליחידה מנטלית שאנחנו יכולים להעלותה בדעתנו במהירות ולחלוק אותה עם זולתנו על ידי אזכור שמה. מוח של אדם בוגר המאוכלס ב"גושים" הוא מנוֹע חשיבה יעיל. אבל יש לכך מחיר: קושי לתקשר עם תודעות של אנשים אחרים שלא רכשו גושים זהים.

כמות ההפשטות שכותב יכול להרשות לעצמו תלויה במידת המומחיות של קהל קוראיו. אבל הניחוש מָהם הגושים שהקוראת הטיפוסית רכשה דורש כישרון נבואי שרק מעטים מאיתנו בורכו בו. בשלב ההכשרה המקצועי שלנו אנחנו נכנסים לקליקה שבה, כך נדמה לנו, כולם יודעים כל כך הרבה! והם מדברים ביניהם כאילו הידע שלהם הוא החוכמה המקובלת, נחלתו של כל אדם משכיל. כשאנחנו מתברגים בקליקה הזו, היא נעשית היקום שלנו. קשה לנו לקלוט שזוהי בועה זעירה בתוך מערכת רב-יקומית של קליקות. בבואנו לראשונה במגע עם חוצנים מיקומים אחרים אנחנו מלהגים באוזניהם בצופן המקומי שלנו, אך הם אינם יכולים להביננו כל עוד אין להם מכשיר תרגום בין-אוניברסלי מתוצרת מדע-בדיונית.

הקושי להבין שהגושים שלי אינם בהכרח הגושים של הקוראת מסביר מדוע אנחנו מבלבלים אותה בכל כך הרבה קיצורים, עגה מקצועית וראשי תיבות. אבל אין זו הדרך היחידה שלנו לבלבל אותה. לפעמים טקסטים הם עמומים במידה המטריפה את הדעת גם כשאינם הומים מונחים טכניים של קליקות פרטיות. אפילו בקליקה הפנימית של מדעני הקוגניציה, למשל, "אירוע בתר-גירויִי" אינו דרך מקובלת לציין טפיחה על הזרוע.

האפקט השני של המומחיות, העלול אף הוא להקשות על שיתוף רעיונותינו עם אחרים, קרוי קביעות תפקודית (פונקציונלית). פירושו: ככל שאנו מיטיבים להכיר משהו, כך אנחנו חושבים עליו יותר במונחי השימוש שאנחנו עושים בו ופחות במונחי המראֶה שלו או הייעוד שלו. יש ניסוי קלאסי, שבו ניתנים למשתתפים נר, גפרורים וקופסת נעצים, והם מתבקשים לחבר את הנר לקיר כך שהשעווה לא תטפטף על הרצפה. הפתרון הנכון הוא לשפוך את הנעצים מהקופסה, לנעוץ אותה אל הקיר בעזרת אחד מהם, ולהדביק את הנר על קרקעית הקופסה. רוב האנשים אינם מגיעים לפתרון הזה, מפני שהם חושבים על הקופסה כעל כלי קיבול לנעצים ולא כעל עצם פיזי בזכות עצמו. הכתם העיוור הזה נקרא "קביעות תפקודית" משום שאנשים מקובעים על תפקידו של חפץ ושוכחים את מהותו החומרית.

נצרף את הקביעות התפקודית אל קיבוץ הגושים המנטליים, נערבב את שני האפקטים הללו עם הקללה המסתירה אותם מהמודעות שלנו – והנה לנו הסבר מדוע מומחים מרבים כל כך להשתמש במינוח פנימי, בהפשטות, במטה-מושגים ובשמות עצם זומביים. הם אינם מנסים לאחז את עיני הקוראים; זו פשוט דרך  החשיבה שלהם. המומחים כבר אינם חושבים – ומתוך כך גם אינם כותבים – על עצמים הניתנים למישוש, אלא מתייחסים אליהם על פי התפקיד שהם ממלאים במלאכת יומם המדעית. התוויות "אמת" ו"שקר" נקראות בפי הפסיכולוג "מילות הערכה" מפני שזאת הסיבה שהוא כלל אותן בניסוי: כדי שהמשתתפים יעריכו אם הן תקפות לגבי המשפט שקדם להן. חבל רק שהוא השאיר לנו הקוראים לשער מהי "מילת הערכה".

באותו אופן, נקישה על פרק היד נעשית "גירוי", ונקישה על המרפק נעשית "אירוע בתר-גירויִי", כי לכותבים חשובה הייתה העובדה שאירוע אחד בא אחרי אירוע אחר ופחות הטריד אותם שמדובר בנקישות על מקומות ביד. אבל אותנו הקוראים זה מטריד, מפני שאחרת אין לנו מושג מה בעצם קרה. המחויבות לַקונקרטי אינה רק עניין של הקלה על התקשורת; בכוחה ליצור חשיבה טובה יותר. קוראת היודעת מהי בדיוק אשליית הארנבת העורית נמצאת בעמדה המאפשרת לה להעריך אם אכן משתמע מתופעה זו שהתפיסה המודעת מתמשכת על פני זמן, או שמא אפשר להסביר תופעה זו בדרך אחרת.

קללת הידע, בשילוב הקיבוץ המנטלי והקביעות התפקודית, עוזרות להבין את התופעה הפרדוקסלית:  הקושי לשלוט בסגנון הכתיבה הקלאסי. מה יכול להיות קשה כל כך בהעמדת פנים שאתה והקוראת שלך מתבוננים במשהו, ואתה מדריך את מבטה? הדבר קשה מכפי שהוא נשמע, מפני שאם אתה מומחה בנושא מסוים במידה כזו שאתה יכול לומר עליו דבר-מה חדש, סביר להניח שכבר הגעת לשלב שאתה חושב על נושא זה בגושים מופשטים ובתגיות פונקציונליות, ותבניות חשיבה אלו כבר היו לך לטבע שֵני – אך קוראיך עדיין אינם מכירים אותן, ואתה האחרון להבחין בכך.

התמריצים מניעים את העולם

ההסבר האחרון לכתיבתם הגרועה של אקדמאים שאוב לא מחקר הספרות ולא ממדע הקוגניציה, אלא מהכלכלה הקלאסית ומהפסיכולוגיה הביהביוריסטית: אין מספיק תמריצים לכתיבה טובה.

כשילד הקומיקס קלווין מסביר לנמר שלו הוֹבְּס ש"עם קצת תרגול תצליח להפוך את הכתיבה לערפל מאיים ובלתי חדיר", הוא הופך את סדר הדברים. הערפל דווקא בא לכותבים בקלות; הבהירות היא הדורשת תרגול. השיחה הנינוחה והריאליזם הנאיבי של הסגנון הקלאסי מוליכים שולל: זהו מוצר מלאכותי שלהפקתו נדרשים מאמץ וכישרון. הסרתה של קללת הידע קשה אף היא. גיוס אמפתיה כלפי הקוראת הטיפוסית אינו מספיק. היות שכישורי הטלפתיה שלנו מוגבלים, עלינו להראות טיוטה למִדגם של קוראים אמתיים ולבדוק אם הם מצליחים לעקוב, וגם להראות אותה לעצמנו לאחר זמן, כשהכתיבה כבר איננה זיכרון טרי – ולכתוב עוד טיוטה (ואפילו עוד אחת ועוד אחת). וישנו גם ארגז הכלים של תחבולות הכתיבה שעלינו לרכוש אחת-אחת: מאגר של ניבים וציורי לשון שימושיים, ביטויי-דֶבק יוצרֵי לכידות כגון "אף על פי כן" ו"יתרה מכך", כלים ליישור תחביר פתלתל וגַני-שבילים-מתפצלים, ועוד הרבה.

ההשתפרות דורשת אפוא מאמץ; וגם בלי להכיר את מודל השחקן הרציונלי של תורת המשחקים קל להבין שאנשי מקצוע לא יטריחו את עצמם במאמץ זה אם הזירה המקצועית שלהם לא תתגמל אותם על כך. ואפשר לומר בהכללה שהאקדמיה אינה מתגמלת כתיבה טובה. נדירים הם המסלולים לתואר שני הכוללים לימוד כתיבה; מעטים הם כתבי העת האקדמיים שאחד התבחינים שלהם לקבלת מאמרים הוא בהירות; וספורים הם הסוקרים והעורכים האוכפים אותה. שום אקדמאי לא יודה שהוא חוטא במתודולוגיה קלוקלת או בקריאה נחפזת, אך אקדמאים רבים שווי נפש לליקויי הכתיבה שלהם.

כך אי אפשר להמשיך. אדישותנו כלפי האופן שאנו חולקים בו את פירות עמלנו הרוחני הוא בגידה בשליחותנו, שליחות הפצת הידע. כשאנחנו כותבים גרוע אנחנו משחיתים איש את זמנו של רעהו, זורעים בלבול וטעויות, ושמים את מקצוענו ללעג ולקלס.

 _________________

סטיבן פינקר הוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת הארוורד ויו"ר חבר היועצים של מילון השפה האנגלית American Heritage. מאמר זה לקוח מתוך ספרו החדש The Sense of Style: The Thinking Person’s Guide to Writing in the 21st Century (משמעות הסגנון: המדריך לאדם החושב לכתיבה במאה ה-21) הופיע זה עתה בהוצאת ויקינג. אנו מודים על הרשות לתרגמו.

http://stevenpinker.com/publications/sense-style-thinking-persons-guide-writing-21st-century

ספרו האחרון שהופיע בעברית: "האינסטינקט הלשוני: כיצד המוח יוצר שפה" (הוצאת שלם).

תרגם מאנגלית: צור ארליך