כמה גלותי צריך להיות חסיד של אסכולת זכויות האדם בכדי לשלול מיהודי את חופש הפולחן שלו? וכמה מילים על אורי משגב, אמיר חצרוני ורציונאליזם בלתי אנושי.
הגלות השרישה בנו תכונות שהיו הכרחיות לאפשרות קיומנו הפיזי, ביניהן הנכונות העיוורת להגיע להסדרים כלשהם עם הגויים ובלבד שיניחו לנו, לבקש, להסביר ולהתחנן • עד כמה גלותי צריך להיות חסיד של אסכולת זכויות האדם על מנת לשלול מיהודי את חופש הפולחן שלו? • וגם כמה מילים על אורי משגב, אמיר חצרוני, משוואות עם אפס נעלמים ומחיקת אות הקלון של תת האדם מעל מצחו של היהודי
ביציאה מרחבת הכותל אחרי שנמנע מאיתנו לעלות להר–הבית המחשבות רצות לכל הכיוונים. הדבר היחיד שאני מצליח לנסח לעצמי בבהירות הוא שאני חייב חוויה מתקנת. כעבור שניות ספורות אני, אחי הצעיר יאיר ועמיתי אברום תומר כבר עושים את דרכינו לעיר דוד.
המרחק בין עיר דוד לגשר הנעול בעליה להר-הבית הוא לא יותר מ-200 מטרים. המרחק הזה אמנם זעום אך הוא מצליח לקפל בתוכו את הפער הבלתי נתפס שבין נגבה וכנרת לבין השטייטעל שבתחום המושב. בין ריבונות ועצמאות יהודית, לבין כניעה מבישה לתכתיבי המטריקס הגלותי. בין כניסה בקומה זקופה לארמונו של דוד המלך, לבין התבוננות שפופה מלמטה לעבר ההר הנעול שלמעלה. ההר שהגישה אליו נמנעת ממני ומחבריי מכיוון שצעיר ערבי החליט לתרום את חלקו למורשת הרצח הפלסטינית.
בחזרה מעיר דוד אני פותח את ספרו יהושע בר-יוסף 'מורה דרך לפטריוטים נבוכים', ספרון צנוע וקל משקל שיצא לאור לפני 30 שנים בדיוק ועלה לבר-יוסף בנידוי חברתי:
הגלות הארוכה השרישה בדמנו כמה וכמה תכונות שהיו הכרחיות לאפשרות קיומנו הפיזי. ביניהן הנכונות העיוורת להגיע להסדרים כלשהם עם הגויים ובלבד שיניחו לנו; להמנע ככל האפשר מריב ומדון עימם; לדבר בהכנעה, להסביר, לבקש להתחנן וכו'.
אני קורא את הדברים וחושב על יחסה של המשטרה ליהודה גליק. אני נזכר בסרטונים בהם נראים ילדים מותקפים באלימות על ההר. אני נזכר בתקיפתו של גליק לעיני השוטרים, בניסיון לתפור לו תיק ובצווי ההרחקה המופרכים. אני נזכר בילדים הערבים שמשחקים כדורגל על ההר ובמתפללים שמפנים את אחוריהם למסגד בשעה שעל היהודי נאסר אפילו למלמל פסוקי תפילה.
אני קורא את דברי בר יוסף וחושב: עד כמה גלותי צריך להיות שופט שרואה עצמו חסיד של אסכולת זכויות האדם על מנת למנוע מיהודי מאמין מלממש את חופש הפולחן שלו? והכל מתוך ניסיון פתטי לדבר עם אנשי הוואקף בהכנעה, להסביר, לבקש, להתחנן. ואם צריך אז גם להתרפס, לסלף, לתפור תיקים, להתעלם מאלפי מקרי אלימות, מניתוץ מצבות, מיידויי אבנים לעבר גני ילדים ומניסיונות לינץ' חוזרים ונשנים. אני חושב על עומק העוול שנגרם ליהודה גליק ומייחל להחלמתו המלאה והמהירה. מי ייתן ויראה את עוצמת השינוי שחולל בחברה הישראלית בשנים ספורות.
לוחמי זכויות הצבוע
ובחזרה מגליק לסופר החכם יהושע בר יוסף. 30 שנים חלפו מאז תיאר את קווי האופי של הדור השני לתקומת ישראל ונראה כי ברמת המדיניות בשטח לא השתנה רבות:
הגלות הארוכה השרישה בדמנו כמה וכמה תכונות שהיו הכרחיות לאפשרות קיומנו הפיזי. ביניהן הנכונות העיוורת להגיע להסדרים כלשהם עם הגויים ובלבד שיניחו לנו; להמנע ככל האפשר מריב ומדון עימם; לדבר בהכנעה, להסביר, לבקש להתחנן וכו'.
('מורה דרך לפטריוטים נבוכים' – עמ' 19).
יהודה גליק חווה על בשרו יותר מכולנו את הניסיון הנלעג לספק את התוקפן בהסדרים מבישים שמקומם בשטעטל ולא במדינה ריבונית. לא לחינם הפך לשנוא נפשם של אבירי זכויות האדם. איש לא חשף את צביעותם טוב ממנו, אפילו במחיר סיכון חייו.
אני חושב על בר יוסף ומדלג למאמרו של אורי משגב מאתמול: "פעיל מרכזי ופרובקטור מוכר וידוע בענייני המתחם", כינה משגב את גליק. והכל על שום מה? על שום שהסכים לסכן את חייו בכדי לממש את חופש הפולחן שלו. בכדי להיות יהודי. להיות אדם שלם.
אני שב וחוזר לספרו של בר יוסף: "בדבריהם של צברים צעירים מתנועת 'שלום עכשיו' חוזרים ושומעים דברים ברוח התכונות הנ"ל". אכן, 30 שנה ושום דבר לא השתנה: "איש מהם לא שאל את עצמו: כלום מה שהיה טוב, מועיל ונכון בגלות, טוב, מועיל ונכון גם בהיותנו נתונים במאבק מלחמתי מר וממושך נגד הערבים במזרח התיכון?". נדמה כי החרפה המתרחשת זה עשרות בשנים בהר היתה נמנעת לו רק היינו מפנימים שאנו כבר לא בגלות.
משוואה עם אפס נעלמים
ביום ראשון השבוע ניהלתי ויכוח טלוויזיוני עם פרופ' אמיר חצרוני בתכניתו של שרון גל בערוץ 20 בעקבות החלטת השר אורי אריאל לעבור להתגורר בעיר דוד. "אני לא מבין למה אנחנו צריכים לממן ולהגן על המטורפים שרוצים לחיות במקומות האלו", יצא חצרוני מגדרו וניסה לטעון שמנקודת מבט רציונאלית אין ליהודים מה לחפש במזרח-ירושלים. לאחר מכן ניהלתי עמו גם שיחת מסדרון קצרה בה הספיק להפוך את כל מי שמעוניין לצאת מגבולות הגטו לאדם חסר רציונאליות.
המסקנה שלי מהדיבייט ומשיחת מסדרון עם אמיר חצרוני היא שחצרוני הוא משוואה עם אפס נעלמים. מאחורי הפרובוקציות, האקסצנטריות והדעות הקיצוניות ניצב אדם שהפנים באופן מוחלט את היומרה הרציונאליסטית של השמאל ומחק (מן הסתם בתהליך ארוך וכוחני) מאישיותו ומתפיסת העולם שלו כל סממן של רגש או זהות. לאומיות ומוקדי הזדהות זהותיים הם מבחינתו חסרי ערך, אמונה או רגש דתי הם מבחינתו פרימיטיביות נלעגת, ובאופן כללי כל מה שאי אפשר למדוד, לכמת או להצדיק תועלתנית-חומרית הוא שלילי, נלעג, הזוי, בזוי או הגידוף האקראי שהשתרבב לפיו.
למרות הפרובוקטיביות הרבה חצרוני אינו כזה מיוחד. אנשי שמאל רבים אוחזים לכאורה בתפיסת העולם הכביכול רציונאלית הזו, אולם נמנעים מלקחת אותה אל הקצה. חצרוני, יאמר לזכותו, הולך עם הלוגיקה הבלתי-אנושית הזו עד הסוף, (בדומה אגב לאנשי מחאת המילקי היורדים לברלין). אין להתפלא שהדבר מוביל אותו לעמדה השוללת הבאת ילדים לעולם, מציעה לאנשים למעט בהבאת ילדים ורואה בהורות "עסקה גרועה". זו המשמעות האמיתית של הרציונאליזם הלוגי הטהור.
אני חוזר מעיר דוד ומהכותל, מעיין בספרו של יהושע בר יוסף וחושב על האיבה וההדחקה המאפיינים את יחסו של השמאל הישראלי להר-הבית. אם לנסח את עמדת השמאל על רגל אחת הרי שהטענה היא שמנקודת מבט רציונאלית אין סיבה שנמשיך להיאבק ולהתעקש על הר-הבית לנוכח תביעת הפלסטינים לריבונות עליו כתנאי לכל הסדר עתידי. אם זהו המחיר שיש לשלם בעבור השלום, לשמאל אין בעיה לשלם אותו. הרי מנקודת מבט "רציונאלית" השלום עדיף, משתלם ומועיל הרבה יותר מערימת הסלעים וההריסות שיקרים ללבם של הימנים המכורים לעבודת סלעים ואבנים.
היומרה הרציונאליסטית הזו של השמאל, היומרה שמבקשת לראות את העולם אך ורק מבעד למשקפיים רציונאליות, היא ביסודה אנטי-רציונאלית. ה"רציונאלים" בוחרים (והפרדוקס הוא שהבחירה הזו נעשית בעיקרה מסיבות רגשיות) להתעלם מכך שהאדם, החברה והעולם מורכבים לא רק מהגיון אלא גם, ואולי בעיקר, מרגש, מערכים וממוקדי הזדהות שמעניקים לאדם משמעות, סיפוק, אושר והעדפות סובייקטיביות. ייחודיות. או במילים אחרות תוכן. בלא הדברים הללו האדם הוא לא יותר מאטומים, ניוטרונים, נוירונים וחלקיקי בוזון היגס שניתנים למדידה. משוואה עם אפס נעלמים.
שמאלן שהפנים את העמדה הפילוסופית הזו ועומד בכניסה להר-הבית, בנקבת השילוח, בפיר וורן או במערת המכפלה לא חש דבר מרגש ההשתאות, הגאווה, הסיפוק והמשמעות שאוחזים ביהודי בר חורין שדורך על האבנים בהן עמדו דוד המלך או אברהם אבינו. "רגש שיבש מה יעשה לו?", שאל הרב קוק מתוך כאב והבנה כי האדם שהרגש הלאומי והזהות הדתית הם חסרי ערך בעיניו הוא חסר תקווה. לא ניתן לגדל לב בנימוקים רציונאליים. או שאתה חש התרוממות רוח לנוכח עמידה במחיצת אבותיך או שאינך. או שהר-הבית יקר ללבך, או שאתה מוכן למכור כל ערך או עמדה שאתה מתיימר להחזיק בהם בכדי להמשיך להדחיק את קיומו. או שאתה רואה עצמך חלק מהגורל היהודי, או שאתה מציב את עצמך מחוצה לו ומבקש לתמרן בכלים פסבדו-רציונאליים במזרח-תיכון חסר רציונאליות.
ומכיוון שעד כמה שחצרוני, משגב ודומיהם ירצו ויתאמצו ויגדפו, הם לא יצליחו למחוק ולהעלים את הרגש, הדמיון וההעדפות הסובייקטיביות מהעולם, את מקומו של הריק הרגשי החיובי כלפי הזהות היהודית לגווניה, תופסת כמות נכבדה מאוד של רגש שלילי ומרמור. זהו מקור השנאה של אותו שמאל "הומניסטי" לאחר. למתנחל, לדתי, לחרדי, לאיש הליכוד או לפעיל 'אם תרצו'. לזהות היהודית. להר-הבית וליהודה גליק.
במשך קרוב לעשר שנים מ-1936 עד 1946, הכריזו תחילה גרמניה הנאצית ולאחר מכן כמעט כל עמי אירופה במפורש ובמרומז שהיהודי באשר הוא יהודי הוא תת-אדם שמותר והכרחי להכחידו מעל פני האדמה… היה כאן משום יישום מלא ואכזרי של החוק הביולוגי הקובע שעל החלש להישמד ולהיעלם מעל פני האדמה. כל שנאמר ונכתב עד כה וייכתב בעתיד על השואה לא ישווה בנוראות שלו לאות הקלון הזה שהוטבע על מצחו של כל יהודי באשר הוא יהודי…
והנה היהודי שחי בגלות נהפך ליצור שמבחינה ביולוגית מחיר רציחתו הוא מן הנמוכים ביותר עלי אדמות. בתקופת השואה רצחו יהודים באלות כדי לחסוך בכדורי רובה.
(מורה דרך לפטריוטים נבוכים, עמ' 31).
הגם שחווית הביקור בהר-הבית הנעול, או העלייה להר לנוכח התכתיבים הגלותיים של המשטרה ובתי המשפט, יכולה להכניס אדם לדיכאון עמוק, המהפכה הציונית היא הצלחה אדירה ששינתה את חייו של היהודי מהקצה אל הקצה. חיסולו המיידי של המתנקש ביהודה גליק הוא ההוכחה המובהקת לכך שאנו מסירים את אות הקלון של תת האדם מעל מצחנו. דם יהודי אינו עוד הפקר, גם אם כבודו הופך לפעמים למרמס. גם אם ברפיסות שאנו מגלים למול הערבים אנו מסכנים את חיינו ומשלמים בדם מיותר. משימתו של הדור שלנו תהיה להשלים את המהפכה הציונית במחיקת שרידי הגלותיות שנדבקו בנו משך 2,000 שנים. אין מקום טוב יותר להתחיל לעשות זאת מאשר בהחלת ריבונות מלאה בהר-הבית. ניפגש בשער המוגרבים עם פתיחתו המחודשת של השער.
האסטרטגיה של נתניהו ויעלון עובדת כמו שעבדה בעזה.
"…זו המשמעות האמיתית של הרציונאליזם הלוגי הטהור"
נדמה כי הכותב סבור שרציונליזם מוביל בהכרח להתנתקות רגשית, ניהליזם , חסרו רגש וכו' ותולה הוא זאת באידיאולגית השמאל. אך זוהי שגיאה פילוסופית. הרציונליזם היא הדרך היעילה להשיג את המטרה. אך המטרה עצמה אינה מעניין הרציונליזם כלל. אין כל העדפה לוגית או רציונלית למטרת ה"חיים הטובים" השלום הנאציזם או חזון ארץ ישראל השלמה. רק לאחר שנבחרה המטרה מגיע הרציונאליזם לקבוע את הדרך היעילה להשגתה.
לעניין העלייה על הר הבית: הייתה בזמנו סיסמא "בכביש אל תהיה צודק – תהיה חכם". היא תקפה גם לגבי חופש הדת של יהודים ותאוות ההתלהמות של המוסלמים כולל המלך עבדאללה.
וחכם זה להתרפס ולא לאפשר ליהודים להתפלל על הר הבית כי זה עלול לעצבן את הערבים? כשמתרפסים מול בריונות לא מקבלים שקט, רק מגדילים את התאבון לעוד התרפסויות.
תודה ארז נהנתי לקרא ( ולהסכים