פרשת לך לך: האם אברהם אבי המאמינים

כיצד הכיר אברהם את בוראו? ובכן, כשמעיינים בפסוקים בדקדקנות, מתברר שהאנושות מעולם לא חשבה אחרת • למעשה, השאלה היא הפוכה: מהיכן צמחה האלילות?

לכאורה תמוה שאין התורה מגלה כיצד הכיר אברהם את בוראו. כיצד התעורר לכפור ולנטוש את סביבתו האלילית ולקבל עליו את אמונת היחוד הכופרת ונלחמת עד חורמה באלילות.

מה שהחסירה התורה ממלאים מדרשי חז"ל. למשל המדרשים המסבירים את הפרישה מן האלילות כנובעת מהסתכלות עיונית בעולם: "משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שבירה זו בלא מנהיג?" (בראשית רבה לט, א) וכעין זאת הרמב"ם: "כיון שנגמל איתן (כינוי לאברהם) זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג; ומי יסבב אותו, לפי שאי-אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו לא מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה הטיפשים" (הלכות עבודת זרה, פרק ראשון).

מבין האחרונים היו אף שסברו שמלחמת אברהם באלילות המתועדת במדרשים נשמטה מן המקרא ותירצו מה שתירצו. לכל אלה יש פסוק אחד לסמוך עליו במקרא, כי בספר יהושע (כ"ד, 2) כתוב: "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים". גם הנצרות נחלה השקפה זו.

אבל ההשקפה השלטת בספר בראשית עצמו שונה לגמרי. הנחת הגוש הספרותי בראשית א-י"א היא כי מלכתחילה שלטה אמונת הייחוד בעולם. היחס האינטימי בין האל והאדם בגוש א-י"א אף אינו מאפשר תמונת עולם אחרת. האל האחד ברא את האדם, ליווה אותו ואת צאצאיו מקרוב ואף כרת ברית עמו ונתן לו מצוות (א, 28-29; ט, 1-17). סמיכות בריאת האדם לקידוש השבת מלמדת ככל הנראה שאדם הראשון נצטווה גם על שמירתה.

אדם, קין, הבל ותולדותיהם מצוירים כולם כמייחדים קדומים. על חנוך נאמר בפירוש: "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים" (ה, 22) ועל נח: "אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (ו, 9) בדומה לביטוי שנוקטת התורה לגבי אברהם: "אֲנִי אֵל שַׁדַּי התְהַלֵּךְ לְפָנַי" (י"ז, 1) ולאבות בכלל בדברי יעקב: "הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק" (מ"ח, 15). יתר-על-כן פרקים א-י"א אינם מכירים כלל את האלילות. זה אחד הפלאים הגדולים והעמוקים במקרא, שהגוש א-י"א, שהמגע בינו ובין סיפורי האלילות הוא הקרוב ביותר, מתאר עולם מונותיאיסטי לא מיתולוגי לגמרי – אמנם שגיאה רווחת בפרשנות המודרנית למקרא היא הערכת טקסט כמיתולוגי, מפני שכלולים בו יסודות שמקורם הוא במיתוס, על כך נעמוד בהזדמנות קרובה.

מסורת של אל אחד

עובדת היותו של אברהם חוליה בשלשלת המייחדים הקדמונים ניכרת בפרט נוסף.

בבראשית ד, 26 נשמר לנו רסיס ממסורת הקובעת ראשית לעבודת ה': "וּלְשֵׁת גַּם-הוּא יֻלַּד-בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה". לניסוח 'לקרא בשם ה' השווה בראשית י"ב, 8 המספר על אברהם: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה"; והשווה גם כ"א, 33; כ"ו, 25. הסמכת הקריאה בשם ה' לבניית מזבח מלמדת על המובן הפולחני של הביטוי; ומשוויון הנוסחה אנו למדים שאברהם ויצחק נחשבים לממשיכי אנוש. מבעד לפסוק הקצר על ימי אנוש מבצבצת בוודאי מסורת נרחבת יותר שלא הגיעה אלינו וכל ניסיון לשחזור מלא שלה כרוך בהשערות מסופקות. בעל כורחנו נסתפק משום כך בשתי הערות.

ראשית, הפסוק הקובע את תחילת עבודת ה' לימי אנוש (ד, 26) בא כהערת סיום לשרשרת מסורות הכוללות סיפורים על ראשית המלאכה של האדם: הרועה הראשון הוא הבל, עובד האדמה הראשון – קין. בהמשך באה מסורת מקבילה הרואה את יָבָל כרועה הראשון: "אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה"; את יובל כמנגן הראשון: "אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב"; את תובל קין כחרש הראשון: אבי "לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל" (ד,20-22). מן הסתם יש להבין על רקע זה גם את הכתוב: "וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ" (ד, 17). דהיינו, הפסוק מבקש לומר שקין, או אולי בנו, הוא בונה העיר הראשונה. החיבור בין ראשית עבודת האלים וראשית העבודה והמלאכות האנושיות רווח בספרות העתיקה ומצוי ככל הנראה גם בספרות הכנענית.

שנית, כמה סימנים מובהקים מלמדים שבמסורת העתיקה אנוש מלכתחילה נרדף לאדם:

(א) השויוון הסמנטי בין שתי המלים והצירופים הנגזרים משני השמות: בן אדם, בר אנש וכו'. בלשון השירה המקראית אנוש ואדם באים לעיתים קרובות זה מול זה. על דרך: "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ" (תהלים ח, 5). ומן הסתם לפנינו תבנית שירית המשמרת מסורת עתיקה.

(ב) רשימת הדורות בפרק ד' מייחדת ללמך את הדור השביעי מאדם. מיקום טיפולוגי המבטא את חשיבותו היתרה של למך (1. אדם 2. קין 3. חנוך 4. עירד 5. מחויאל 6. מתושאל 7. למך). ברשימת הדורות המובאת בפרק ה' שמור מקום הבכורה לנח הממוקם במקום העשירי (1.אדם 2. שת 3. אנוש 4. קינן 5. מהללאל 6. ירד. 7. חנוך 8. מתושלח 9. למך. 10. נח ), אך נותר גם ברשימה של פרק ה' זכר למקומו השביעי של למך ברשימת הדורות, כי לפי הרשימה למך הוא דור שביעי מאנוש. ומשוויון המרחק נובע שוב השוויון אדם ואנוש.

(ג) קינן בנו של אנוש ברשימה של פרק ה הוא מקבילו של קין בנו של אדם ע"פ פרק ד.

נסכם: מרשימתנו יוצא שאין להתפלא כלל מדוע אין התורה תוהה כיצד הכיר אברהם את בוראו. אין אברהם ראשון ואינו מחדש. כימי אנוש ימי עבודת ה'. למהות האמונה הישראלית מאלף שראשית עבודת ה', כלומר לא רק הכרה עקרונית בה' אלא גם ביטוי פולחני להכרה זו, מופיעה במסורת המקראית בצורתה האידיאלית, כשהיא אינה קשורה לעם ישראל ולארץ ישראל, דהיינו בלי שני היסודות המצמצמים שתחמה ההיסטוריה לפעולת האמונה הישראלית. את אמונת הייחוד הזו, נחלת הדורות הראשונים, ממשיך לפי השקפת ספר בראשית אברהם, שאף הוא בדומה לדורו של אנוש קורא בשם ה'.

אבל תשובתנו מעוררת שאלה אחרת. אם מלכתחילה שלטה אמונת הייחוד בעולם, כיצד נוצרה האלילות? שאלה זו נברר בצאת השנה ברשימתנו האחרונה.

__________
ד"ר יונתן כהן לימד שנים רבות מקרא ולשון עברית בסמינרים של התנועה הקיבוצית-אורנים וסמינר הקיבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story, 1993.