בעזרת השם אעלה שוב עם יהודה

אני עולה להר הבית משתי סיבות. א. כי הוא שם, אם יורשה לי לצטט את ג'ורג' מאלורי. וב. כי זכותי במדינה דמוקרטית לעלות לרגל למקום הקדוש ביותר עבורי • הערבים אפילו לא מכירים בעובדת קיומו של ההר כמקום משכנו בעבר של בית המקדש • ויתור על ההר לא יביא שלום אלא רק יוכיח לערבים שישראל היא ישות צלבנית זמנית

עמית סגל: היה בית מקדש?

ח"כ אחמד טיבי: מה זה משנה מה היה. עכשיו יש מסגד.

עמית סגל: אז למה אתה רוצה לחזור לשייח מוניס? עכשיו יש שם אוניברסיטה.

ח"כ אחמד טיבי: שייח מוניס באמת הייתה.

(דיאלוג מתוך חדשות הלילה ערוץ 2).

זה לא משנה לאן תגיעו, לאום אל פאחם, סכנין או קלקיליה, בתוך הקו הירוק או מחוץ לקו הירוק, דבר אחד משותף לכל בית ערבי, תמונה אחת. התמונה יכולה להיות ציור בסגנון ריאליזם פלסטיני מדויק או נאיבי, לפעמים צילום, אבל תמיד על הקיר ינצנץ הזהב של כיפת הסלע. דתיים אדוקים או חילוניים, עובדי כפיים קשי יום או אינטלקטואלים בעלי תארים. התמונה אותה תמונה. הסמל אותו סמל. חראם אל שריף. הר הבית. ולך הקורא החילוני השפוי, הנאור, המתקדם, אותה כיפה בבית ערבי, טבעית, חלק בלתי נפרד מהוויה הפלסטינית. עכשיו, צאו מהבית הערבי וכנסו לבית יהודי. אם בבית יהודי תזהו תמונה של הר הבית בסלון, יש מצב שהבית במעקב של השב"כ. כי זה לא רציונאלי, כי אלו הזיות משיחיות שעלולות להוביל למלחמת דת (כאילו שמה שקורה כאן מאה שנה אלו מלחמות על רקע ג'נדר) לשפיכות דמים, לתוהו ובוהו של דם, אש ותמרות עשן. המסקנה הנגזרת הינה: מה שהגיוני וטבעי עבור ערבים הינו טרוף מערכות הזוי של יהודים.

אחמד טיבי לא לבד. "אין שם כלום" הבהיר יאסר עראפת בפסגת קמפ דיוויד 2000 ואף הוסיף כי המקדש שבנה שלמה עמד בשכם ולא בירושלים. אל תבלבלו את הפלסטינים עם עובדות היסטוריות וגם אין טעם. עצם הויכוח מעורר בחילה קיומית. ערפאת טען כי "לא מצאו ולו אבן אחת שתוכיח שהמקדש היה שם" ואבו מאזן המתון אמר: "הם טוענים שלפני 2,000 שנה היה להם מקדש. אני קורא תיגר על הטענה הזו". בנאום שנשא ב-2012 בכנס "להגנת ירושלים" בקטאר שוב שלל אבו מאזן את הזיקה היהודית ההיסטורית לירושלים. "המקדש המדומה", כך מכנים הפלסטינים את בית המקדש. מתונים כקיצונים. ויש טעם לדבר. זו לא סתם עזות המצח של עם מאולתר ומומצא, אלא אסטרטגיה מתוכננת ומחושבת. הפלסטינים מבינים את משמעות ירושלים עבורנו, יותר טוב מאיתנו. מבלי ירושלים אין זהות יהודית ולכן הם עקביים בניסיון לקעקע את הקשר בין העם היהודי לארץ ישראל. וכבר אמר המשורר והנביא אורי צבי גרינברג, "השולט בהר שולט בארץ".

או קיי, אז שקרים במצח נחושה כנראה לא מטרידים את האליטות הישראליות החילוניות. אבל מה לגבי גזענות מבחילה? רבים וטובים בשמאל המתרעמים בצדק על גילויי גזענות יהודיים, החליקו לפני שבועיים לאבו מאזן את האמירה "זה המסגד שלנו ואין להם זכות להיכנס אליו ולטמא אותו". אבו מאזן, הוא ולא שרף, הוא ולא שייח פנאטי, הצהיר כי יהודים מעצם זהותם היהודית הם ישות פיזיולוגית המטמאת את המקום הקדוש למוסלמים. רק תארו לעצמכם, מה היו אומרים בעולם הנאור על אמירה דומה מפי נתניהו על המוסלמים כמטמאים אדמה כלשהי. אדם בעל שכל ישר חייב לתהות כיצד אותו שמאל שכל כך מודאג ממגמות גזעניות לאומניות בקרב הציבור היהודי, רואה באבו מאזן הגזען (טומאה על רקע מוצא) כמשיח השלום ונביא הדו קיום.

עמנואל רוזן חוזה בחורבן הבית

זוכרים איך לפני כמה שנים התקיים ויכוח סוער עד אלים (קבר הוריו של רון חולדאי חולל) סביב הריסת אולם אוסישקין, אולם הכדורסל המיתולוגי של הפועל ת"א. אוהדי הקבוצה בליווי עיתונאים מכובדים נלחמו בחרי אף בכוונת עיריית תל אביב להרוס את אולם הכדורסל ולהקים על חורבותיו מגרש חניה (למרבה האירוניה אגב, מנחם אוסישקין היה איש מפלגת הציונים הכללים וממתנגדיה החריפים של תנועת הפועלים). טענתם המרכזית הייתה שאין להרוס סמל תרבותי עבור אינטרסים חומריים.

באותה תקופה שידרתי ברדיו ללא הפסקה עם עמנואל רוזן שבאותה נשימה לעג לפולחן האבנים והמקומות הקדושים של ציבור מאמין בעודו מתאר את הריסת אולם אוסישקין כפשע נגד האנושות. כחורבן הבית. עכשיו, נאורים חביבים שלי, תארו לעצמכם תסריט כזה, טייקון רוכש את בניין עיריית תל אביב ומבקש להקים מגרש חנייה במקום בו עומדת פינת ההנצחה לרצח רבין. מטעמים פרקטיים כמובן. מחסור בחנייה. אין ספק שהארץ הייתה רוגשת ורועשת. דיונים בכנסת, תקשורת עם סכין בין השיניים, עצומות אנשי רוח והפגנות בכיכר. מכאן אני מסיק שגם לנאורים, החופשיים, המתקדמים וכו' יש מקומות קדושים.

חשיבות סמלית מוכרת לפלשתינים

בתקשורת ככלל תואר יהודה גליק כפעיל ימין, למה בעצם? מה הקשר לימין? האיש נלחם על חופש הפולחן והביטוי. הוא אינו מבקש להדיר מוסלמים מההר אלא לאפשר ליהודים את הזכות הבסיסית להתפלל, להניע שפתיים על ההר מבלי שיעצרו. בית גידולו של גליק למי שלא יודע, מתון ואוהב אדם. אביו פרופסור שמעון גליק מתנדב במיזם של טיפול בילדים מוגבלים, יהודים וערבים כאחד. אחיו ד"ר יצחק גליק הקים מרכז רפואי לחירום באפרת שמטפל ללא הבחנה בערבים ויהודים. אבל בסיפור ההר, גליק עד ההתנקשות צויר כקוקו. איש לא התייחס לאיומים.

אומר את האמת, גם אני, שלא פעם ופעמיים עליתי על ההר עם יהודה, ראיתי באיומי הואקף והתנועה האסלאמית, קוריוז. המאבק על זכותנו לעלות ולהתפלל על ההר נתפס כשיגעון הזוי. סקר לו היה מתבצע במערכות התקשורת השונות היה מגלה הסכמה כמעט מוחלטת למסירת ההר לפלסטינים. אותן תוצאות היו מתקבלות בקרב האליטות הישנות. הציבור המעיד על עצמו כנאור רואה בהר הקדוש שורש כל רע. "יש לכם כותל", הם פוטרים בפטרונות, "שחקו שם בכיסופים וערגות. ותעזבו אותנו באמאשלכם מההר". כשאני מהרהר במניעיהם, אני תוהה אם רצונם להיפטר מההר נובע משאיפה מודעת ולא מודעת להתפשט מכל הגשמה יהודית. להותיר אך ורק אדרת תרבותית, לא מחייבת, פולקלור. בלי ההר, הם סוברים, ננרמל את העם, ניפטר משורש הסכסוך. אלא שטעות בידם, עבור הערבים הוויתור על ההר יהיה הוכחה ניצחת לקיומנו כחולות נודדים.

ויתור ישראלי על הר הבית אינו רק אקט דרמטי וסמלי אלא מהלך שייתפס בעיני הערבים כהפוך לתקומה העברית. תחילת הספירה לסוף. אין דומה פשרה טריטוריאלית ביו"ש לויתור על הר הבית. זהו הסמל המוחלט לשליטה בארץ. אנשי שמאל ומרכז, התומכים בוויתור על ריבונות בהר הבית (האגן הקדוש נשמע לי כמו שם של סרט פורנו על נזירה)  מקבלים את חשיבות הסמליות של המקום עבור הפלסטינים ואת הרגשות הדתיים והלאומיים של הפלסטינים אולם ככל שזה נוגע ליהודים, העניין הסמלי מאבד משמעות.  הסנטימנט הדתי לאומי הופך להזוי, משיחי, מסוכן וחסר רלוונטיות לקיומינו כאן כאומה. תשאלו את עצמכם, האם ההבדל ביחס לא נובע מתוך התנשאות על הערבים. השפוי והנאור בעצם רואה בערבים אומה פרימיטיבית הזקוקה לסמל לאומי דתי בעוד הוא המתקדם, המערבי, מבין את כוחה של פשרה בוגרת. אבל, הערבים אינם אינפנטילים, הם מבינים הכול. מבחינתם, הוויתור הישראלי יהיה החותמת לסוף המדינה הציונית. כי מרגע שנגעת נסעת. מרגע שכבשת את ההר, אסור לך לרדת ממנו. אין דומה המצב שלפני הכיסופים לזה שאחריו.

ויתור על ההר יעודד את הערבים

הציונות החילונית מבוססת על זיקה היסטורית לארץ ישראל. בגולה יהודים ערגו להר הבית לא לאיקאה. גם ציונות חילונית וליברלית, אפילו כזו היבשה כאבקה סטרילית, מכירה בעובדה שאין שיבת ציון וריבונות יהודית אלמלא התנ"ך והכיסופים לציון. חורבן הבית הראשון והשני מסמלים את אובדן הריבונות היהודית. לא בכדי טקסי ההשבעה לצה"ל נערכים ברחבת הכותל. ומהו הכותל, אם לא מצבה מטופחת לחורבן. שהרי מבחינת עצמו אין בכותל חשיבות אלא בכך שהוא משמש כאנדרטה חליפית לדבר האמיתי. עבור היהודי החרדי למשל, אין משמעות לריבונות יהודית על הר הבית. התודעה החרדית מתקיימת בזמן אחר, זמן גלות. הגאולה אינה אקטיבית אלא פסיבית. אך עבור הציונות, הוויתור על ההר הנו אמירה שמעבר לאתוס. נסיגה מוחלטת מעילת הקיום היהודי בארץ ישראל.

הערבים רואים במדינת ישראל גלגול של המדינה הצלבנית. זו כידוע התקיימה 200 שנה. סופה החל באובדן השליטה בירושלים. הביצורים האימתניים, הבריתות שכרתה, המסחר הפורה לא סייעו להישרדותה. בסופו של תהליך, גם עכו – העיר שסלאח א-דין התיר לצלבנים לשלוט בה בהסכם רמלה – נפלה.

ההנחה שהקמת מדינה פלסטינית, חלוקת ירושלים ובתוך כך ויתור על ההר תנטרל את שורשי הסכסוך הינה מופרכת. עבור הערבים הויתור על ההר ישמש הוכחה ניצחת לקיומנו כאן כחולות נודדים. כאומה קולוניאליסטית שזמנה קצוב. ואם אתם לא מאמינים לי, תאמינו להם. תשמעו מה שהם אומרים.

אני עולה להר משתי סיבות. א. כי הוא שם, אם יורשה לי לצטט את ג'ורג' מאלורי. וב. כי זכותי במדינה דמוקרטית לעלות לרגל למקום הקדוש ביותר עבורי. לכן אני מוכן לסבול את נשות התנועה האסלאמית הקוצבות "אללההו אכבר" ואת אנשי הואקף המשגיחים שמא נמלמל תפילה או נתנדנד חלילה וחס. לכן נותר לי רק לגחך בייאוש ותסכול אל מול בית המשפט העליון הנלחם על זכותן הצודקת של נשות הכותל להתפלל תפילת נשים אבל מאפשר למדינה להשתמש שוב ושוב בטיעון של פגיעה בשלום הציבור במונעו ממני לממש זכות אנושית בסיסית. עליתי להר הבית עם יהודה גליק וב"ה אעלה איתו שוב. כי אנחנו מתעקשים לזכור והשמאל הנאור מתעקש לשכוח.