ניסיון הרצח: התקשורת מיישרת קו עם אבו מאזן

ב'ידיעות אחרונות' תואר יהודה גליק למחרת הירי כ"חבית חומר נפץ" • בערוץ 2 תואר הפיגוע הממוקד כ"ניסיון חיסול", כאילו מדובר בסכסוך של משפחות פשע מאורגן • 'הארץ' מצדו שחרר לאורי משגב את הרצועה

אינתיפאדת ירושלים, עליה אנו מתריעים כבר חודשים נוכח הנסיונות הנואשים של אמצעי התקשורת הגדולים להסתיר ולהכחיש אותה, הגיעה לשיא עגום במיוחד עם ניסיון ההתנקשות ביהודה גליק. מאז 2001, שנת ההתנקשויות הממוקדות ביאיר הר סיני, גלעד זר והשר רחבעם זאבי ז"ל בשיא ימי מלחמת אוסלו, לא עשו הערבים שימוש בפיגועים מהסוג הזה, מה שמצביע על תעוזה, תכנון ויכולת ארגון גבוהה.

בתחילת השבוע פרש כזכור השר אהרונוביץ' את משנתו ביחס לאינתיפאדה בירושלים ולפיה המצב מטופל היטב על-ידי המשטרה ואין שום סיבה להתלונן. השר הציג את פניית משרדו לפרקליטות המדינה בבקשה להטיל קנסות על הורי קטינים הזורקים אבנים כהתקדמות ניכרת בטיפול באלימות בעיר ויומיים לאחר מכן נורה יהודה גליק מחוץ למרכז בגין, בלב ירושלים, בפעולה מתוכננת. לא רק שמשטרת ישראל לא נמצאת במצב חירום או בכוננות מוגברת כפי שניסה השר להציג, היא מתאמצת בכל כוחה לשדר "עסקים כרגיל". השבוע למשל זימנה משטרת ירושלים לחקירה את שפי פז, פעילת שכונות בת 62 מדרום תל אביב, בגלל שהפגינה מול הכנסת ללא רישיון. גליק עצמו נמצא בעיצומו של מאבק סיזיפי מול רשויות החוק במסגרתו הואשם בהאשמות מגוחכות ונאלץ להתמודד עם שוטרים שקרנים ושופטים המשתפים איתם פעולה.

ההסתה של אבו מאזן לא נקלטת

אולם ענייננו בתקשורת. האינטרס של זרועות השלטון ברור: הן כבולות למדיניות הסטגנציה של נתניהו לפיה כל עוד לא מכריזים על זה כעל מלחמה, זה לא מלחמה. אך הגיוני שבממשלתו של מי שביקש מחמאס הפסקת אש בטרם חוסלו מנהרות התקיפה יהיה שר לבטחון פנים שיטפל באינתיפאדה בירושלים בעזרת הכחשה נמרצת של המציאות. "שקט בכל מחיר" הוא העיקרון המקודש של בנימין נתניהו כבר הרבה שנים ולכן ברור למה מרבים קציני המשטרה הבכירים להישבע בשמו של ה"סטטוס קוו" ומדוע הם רודפים את יהודה גליק המסרב להתפשר עם ההשפלה הלאומית הכרוכה במושג הזה וכך מאיים לסדוק אותו.

אבל תקשורת חופשית לא אמורה לשרת את מדיניות ראש הממשלה. אמורה להיות לה מוטיבציה אחרת. למרבה הצער זה לא המצב. התקשורת הישראלית, רובה ככולה, מאמצת בחדווה את הקו ההסברתי הממשלתי המקדש את ה"סטטוס קוו", מתעלם לחלוטין מקיומם של ערבים ותולה את התקפותיהם על יהודים בירושלים בגורמים מופשטים כמו "התגברות האלימות", "התלקחות הרוחות" וכדומה. באתר nrg, האתר "הימני" ביותר מבין אתרי החדשות הגדולים, הנמצא בבעלותו של איל ההון המושמץ שלדון אדלסון, דיווח אחד הכתבים על התבטאויות רבות של גולשים ערבים שתמכו ושמחו בניסיון הרצח. "התמיכה", הסביר הכתב, "מבטאת את המתיחות הגדולה שקיימת בקרב האוכלוסיה הערבית ביחס להר הבית". כמובן, קריאות תמיכה ברצח מבטאות "מתיחות" ביחס ל"הר הבית", לא, למשל, ביחס ל"יהודים".

נכון שנתניהו ויעלון האשימו את אבו מאזן בניסיון הרצח של גליק, אבל לכולם ברור שזו האשמה מן השפה ולחוץ, בדיוק כמו השטיק ההסברתי הקודם של הצמד, "חמאס הוא דאע"ש". אם חמאס הוא דאע"ש, גירד בפדחתו כל קורא עיתונים סביר ברחבי העולם, מדוע ממשלת נתניהו מנהלת איתו משא-ומתן עקיף במקום להשמיד אותו מהאוויר ללא התרעה מוקדמת כפי שארצות הברית  מתיימרת לעשות לדאע"ש בעיראק? ומדוע ישראל מספקת לו חשמל, מים ותשתיות?

האשמת אבו מאזן באלימות איננה בלתי נכונה בפני עצמה כמובן, בטלויזיה הפלסטינית משודרת כל יום קריאתו למנוע מ"המתנחלים" "לטמא" את הר הבית "בכל דרך שתהיה". וגם לאחר ניסיון הרצח של גליק סירב לגנות אותו. אולם מפיו של נתניהו נשמעת ההאשמה חיוורת כתשדיר פרסומת שחוק. אם אבו מאזן אכן עומד בראש המסיתים נגד ישראל ואחראי לאלימות הערבית בירושלים, מדוע מכהנת עדיין בממשלתו של נתניהו שרה כ"אחראית על המשא-ומתן עם הפלשתינים" דהיינו עם אבו מאזן? ואם המנהיג "המתון ביותר" של הפלסטינים, אחרי עשרים שנות משא-ומתן, מארגן לדברי נתניהו אינתיפאדה שלישית, מדוע לא מכריזה ישראל על קץ המשא-ומתן? אלה שאלות שהתקשורת הישראלית, גם ה"ימנית", ממאנת בתוקף לשאול.

התקשורת מאמצת נראטיב עבאסי

אם בכל הקשור לתמונה בכללותה משתפת התקשורת פעולה עם דף המסרים של לשכת נתניהו, הרי שביחס ליהודה גליק עצמו אימצה התקשורת את דף המסרים של לשכת עבאס / חמאס. גליק עצמו הרי תופס ומציג את עצמו כפעיל למען שוויון ליהודים התובע את הזכות להתפלל על הר הבית יחד עם – ולא במקום – המוסלמים. התעמולה הערבית מציגה את התביעה לשוויון עם יהודים כתביעה לאומית יהודית משפילה ומחוצפת. בצדק מבחינת ההשקפה הנירנברגית של המוסלמים לפיה היהודים הם כלבים נחותים. שוויון עם כאלה הוא באמת השפלה שאין לשאתה. מעניין לגלות באיזו מסירות אימצה התקשורת הישראלית את הנרטיב הערבי לפיו דרישה יהודית לשוויון היא סוג של טירוף או חרחור מלחמה.

כלי תקשורת רבים קראו ליהודה גליק "פעיל ימין קיצוני", למרות שלא ברור מה קיצוני או ימני בדרישה שלו. באחד האתרים כונה גליק, כנראה בטעות אם כי פרוידיאנית למדי, "פעיל טרור". מהכותרות ב'ידיעות אחרונות' למחרת הירי בגליק ניתן היה להבין שמדובר בראש משפחת פשע שנפל קורבן לסכסוך בין עבריינים. "האיש שהפך לחבית חומר נפץ", קראה הכותרת לכתבת פרופיל קצרה על גליק, "הפעיל הבולט ביותר בקרב 'נאמני הר הבית' הפך ליעד אסטרטגי של משטרת ירושלים, פעם אחרי פעם הורחק מההר מחשש שיגרום להתלקחות". בערוץ 2 דיברה דנה ויס על "ניסיון חיסול" – שוב על תקן משפחה נתנייתית נגד משפחה רמת-גנית במאבקי שליטה.

תנועת 'נאמני הר הבית' הוקמה בשנת 1967 על-ידי גרשון סלומון במטרה מוצהרת לבנות את בית המקדש ואין לה כל קשר ליהודה גליק הפועל למען זכות תפילה שווה ליהודים על ההר, אבל כשהעורך קורא למי שכמעט נרצח בפיגוע חבלני "יעד" משטרתי, ברור לאן הרוח נושבת. ב-ynet, האתר מבית "ידיעות אחרונות", מנו את ניסיון ההתנקשות בגליק ואת חיסול המחבל שירה בו על אותה סקלה, כ"רצף של אירועים אלימים".

העיתונים שמתייחסים לכל "ארגון זכויות אדם" קיקיוני כאל נציג הצדק, המוסר והאמת המוחלטת ומעולם לא מפקפקים במניעיהם או מחטטים במשכורותיהם של הארגונים הללו, פיתחו ראיית רנטגן חודרת וידעו לספר לנו כי מטרותיו של יהודה גליק הן בניית בית מקדש ומלחמת עולם שלישית. ביטוי בהיר לכך נתן כתב 'מעריב' הוותיק אריק בנדר בדף הפייסבוק שלו: "אל תטעו. מאחורי כל הדיבורים היפים על 'חופש פולחן' בהר הבית עומדות כוונות משיחיות והזיות לבנות פה בית מקדש, לחדש את הקורבנות והשד יודע מה. כדי לעשות זאת צריך כמובן קודם כל לסלק את המסגדים בהר בית ובכל רגע נתון יש מי שראשו המבולבל נתון לזה".

אותו אריק בנדר לא התריע ולא כתב דבר על ההצקות והאיומים התדירים על חייו של גליק, שתמונתו המסומנת בצלב כוונת אדום הופצה באלפיה אצל גולשים פלסטינים ברשתות חברתיות (אחרי הירי היו כלי תקשורת שניאותו להקדיש תשומת לב לתופעה). על פי ההיגיון המובא לעיל כנראה שזו לא הסתה אלא הגנה עצמית מובהקת. איזו הסתה כן הביאה את בנדר לפרסם כתבה בעיתונו תחת הכותרת ההיסטרית – "הסתה בערב יום הזכרון לרצח רבין"? תמונת פוטושופ של הנשיא ריבלין חבוש כאפיה.

אין ריקודים, יש דם

על 'הארץ' אין טעם להכביר מילים. כבר כתבנו כאן בעבר: מטרתו המוצהרת של העיתון הזה היא הכפשת ישראל והיהודים והצגתם ככוח הרשע המרכזי בעולם ברוח הפרוטוקולים של זקני ציון. זהו עיתון אנטישמי חד וחלק. לא בערך, לא על יד. הקריקטורה שפרסם למחרת הירי בגליק, בה נראה ראש הממשלה נתניהו מטיס מטוס אל תוך מגדלי התאומים (מערכת 'הארץ' נאלצה לפרסם "הבהרה" במהדורה באנגלית לאחר התגובות הנזעמות של יהודי ארצות-הברית) יכולה הייתה להתפרסם (ודומותיה אכן התפרסמו) בעיתון מצרי, סעודי או סורי. רבות דובר כבר על המאמר האומלל של הפרובוקטור החדש של העיתון, אורי משגב, מעין גדעון לוי לעניים, שתקף את יהודה גליק וחבריו בחריפות לפני קיום הכנס שבסופו נורה גליק ותהה "מי יעצור אותם". כן, זו הרמה. הבחור תקף את הכנס עוד לפני שהתרחש. לאחר מכן האשים את הגולשים שגינו את המאמר המחפיר שלו ב"ריקוד על הדם". אני לא רואה ריקודים בקרב יהודים בירושלים, אבל דם כבר נשפך ונראה שגם ישפך.