מפילים את חומת ההפרדה

השיח בישראל בנושא דת ומדינה נשען על "חומת ההפרדה" שקיימת כביכול בין דת למדינה בארה"ב אולם פרשנות זו היא חלקית בלבד ● גם למרבית מדינות אירופה יש דת מדינה רשמית ● ספרם החדש של פרופ' גדעון ספיר ופרופ' דני סטטמן 'דת ומדינה בישראל' מסביר מדוע הדרישה להפרדת הדת מהמדינה, המתחזה לאמירה נייטרלית, מתגלה כדעה קדומה אנטי-דתית ● הפתעה מגיעה מכיוונו של נשיא העליון לשעבר אהרון ברק שכתב שספרם הוא הטוב בספרים שנכתבו בעולם על נושא הדת והמדינה

הרב החרדי מיכאל דוב וייסמנדל אמר פעם למנהיג ציוני: "ויתרתם על דת עולמית, בשביל לקבל איזו פרגוואי". בכך התכוון לומר שגם אם יצליחו הציונים להקים מדינה – ובכך, כידוע לנו, אכן הצליחו – לא יהיה לה כל קשר לדת ישראל. זו תהיה פרגוואי בארץ הקודש, פרגוואי עם הרבה יהודים. בהקשר הזה, אפשר למצוא מכנה משותף בין העמדה החרדית לבין העמדה החילונית-ליברלית הקיצונית: שתיהן אינן רואות כל זיקה מהותית בין מדינת ישראל לבין היהדות. המאבק החילוני למען "הפרדת הדת מהמדינה" בישראל ניזון מנקודת המוצא הזו: כל סממן דתי במרחב הציבורי נתפס כ"כפייה דתית", כפלישה של המדינה לתחום שבו אינה אמורה לעסוק.

ספרם החדש של פרופ' גדעון ספיר ופרופ' דני סטטמן, "דת ומדינה בישראל" מערער על התפיסה הזו בעוצמה רבה. יהיו שיאמרו שאינו משאיר ממנה אבן על אבן. ספיר המשפטן וסטטמן הפילוסוף פותחים את דיונם בקביעה עובדתית שעלולה להפתיע את הקורא הישראלי. השיח בישראל בנושא זה נשען בעיקר על "חומת ההפרדה" שקיימת כביכול בין דת למדינה בארה"ב. אך גם בארה"ב זו אינה הפרשנות היחידה הרווחת כיום לתיקון הראשון לחוקה (ובהחלט לא הפרשנות שהייתה מקובלת בעבר). על כך יש להוסיף שבכל מקרה ארה"ב היא חריגה בהקשר זה. לרוב מדינות אירופה יש דת מדינה רשמית. דוגמה מובהקת היא בריטניה, שבה ראש המדינה – המלכה – עומדת גם בראש הכנסייה האנגליקנית (בבריטניה, אגב, יש גם שעה קבועה לתפילה בבתי הספר הציבוריים). כמעט בשום חוקה בעולם אין דרישה מפורשת להפרדת הדת מהמדינה. המחברים מצטטים חוקר הקובע כי "המחשבה שדמוקרטיות ליברליות מחויבות להפרדת הדת מהמדינה איננה אלא מיתוס" (עמ' 19).

ברמה הפילוסופית, סטטמן וספיר טוענים שהמדינה אינה צריכה להיות נייטרלית כלפי תפיסות שונות של הטוב והראוי. למדינה בהחלט מותר, ולפעמים אפילו כדאי, לנקוט עמדה בשאלות הללו. גם הליברלים, המציגים את המדינה כמסגרת נייטרלית מבחינה ערכית, מעוניינים למעשה שהמדינה תקדם את תפיסת הטוב שלהם. למשל, שתאסור על ביגמיה, כמקובל בכל המדינות הנאורות, ושתפעל להגנה על בעלי החיים. אם כך, אין שום מניעה עקרונית שהמדינה תעדיף – באופנים מסוימים, שהמחברים מפרטים בהרחבה – גם תפיסות דתיות מסוימות, ושאלו ימצאו ביטוי בחוקיה ובהתנהלותה.

המחברים עומדים על כך שכל המסגרת של המדינה הליברלית העכשווית מבוססת על הנחות יסוד חילוניות וליברליות. "יש משהו קצת מוזר", הם כותבים, "בטענה שבמדינה הליברלית-חילונית דווקא החילונים חשים שהם אזרחים סוג ב' כאשר במקרים ספורים הדתיים מצליחים לקדם מטרות בתחום הציבורי שמבוססות על שיקולים דתיים, בהתחשב בכך שבדרך כלל רשות הרבים מעוצבת באמצעות תכנים חילוניים, על בסיס מוטיבציה חילונית, ולשם השגת מטרות חילוניות" (עמ' 81). ועוד כתבו, שכאשר דורשים מהמדינה להימנע דווקא מתפיסות דתיות, בעוד תפיסות ערכיות אחרות נתפסות כלגיטימיות, דרישה זו נובעת מזלזול עמוק – מודע או שאינו מודע – של חילונים בעצם האמונה הדתית. הם רואים בה אמונה לא רציונלית ומזיקה. הדרישה להפרדת הדת מהמדינה, המתחזה לאמירה נייטרלית, מתגלה כדעה קדומה אנטי-דתית. 

בהמשך הספר דנים ספיר וסטטמן בהגנה המשפטית על חופש הדת ועל החופש מדת. בנקודה זו חידושם הגדול הוא הצורך לצמצם את השימוש בטיעון "פגיעה ברגשות". כדי שפגיעה כזו תהיה רלוונטית, עליה להסתמך על נימוק משכנע. כאשר יש נימוק משכנע כזה, ממילא די בו-עצמו, ואין צורך להוסיף עליו את הפגיעה ברגשות. למשל: אם אטען שעצם העובדה ששכני מחלל שבת פוגעת ברגשותיי, ברור שאיש לא יתחשב בטענתי. אם, לעומת זאת, השכן יתעקש להיכנס לבית הכנסת בעיצומה של תפילת השבת ולעשן שם סיגריה – אכן יפגע בכך ברגשותיי. אך אז יש לי טענה חזקה יותר מאשר הפגיעה ברגשות: עצם חילול השבת המופגן בתוך טריטוריה המיועדת לפולחן דתי, היא התנהגות שאינה מקובלת בין אנשים הגונים ותרבותיים. המחברים תוהים מדוע טיעונים בדבר "פגישה ברגשות" הפכו כה דומיננטיים בשיח הציבורי בישראל, למרות משקלם הנמוך מבחינה פילוסופית ומשפטית. הם מציעים שהאופי הרלטיביסטי של החברה העכשווית מרתיע אנשים משיח ישיר העוסק בערכים. דיבורים על "פגיעה ברגשות" הם דרך לדבר על ערכים היקרים לי – בלי להזכיר אותם במפורש.

בחלק האחרון של הספר עוברים המחברים לדון במצב בישראל בנושא דת ומדינה. כאן באה לידי ביטוי מובהק המחויבות הברורה של המחברים לתפיסת העולם הליברלית. הם מרחיקים לכת עד כדי הצעה לשנות את לוח החופשות הרשמי של המדינה, כך שיכלול גם חגים מוסלמיים. דומה שההצעה הזו – המנותקת בעליל מהסיטואציה הישראלית – ממחישה את הבעייתיות ביישום הבלעדי של החשיבה הליברלית בנושא דת ומדינה בהקשר הישראלי.

סטטמן וספיר עושים צעד חשוב כאשר הם מנתצים את המוסכמות בדבר "הכפייה הדתית" ו"הפרדת הדת מהמדינה". פרופ' אהרן ברק כתב, בהתלהבות חריגה, שספרם הוא הטוב בספרים שנכתבו בעולם על נושא הדת והמדינה. אני מניח שפרקי הספר שמצאו חן בעיניו אינם אותם פרקים שמצאו חן בעיניי. אך ברור שבכל חלקי הספר הדיון הוא יסודי, עמוק ושיטתי. עם זאת, ברור – והמחברים אינם מסתירים זאת – שדיונם מניח את העמדה הליברלית כנקודת מוצא מובנת מאליה.

המחברים טוענים שהמדינה הליברלית אינה מחויבת לניטרליות ערכית. מותר לה לקדם ערכים שונים, המקובלים על אזרחיה. אם כך, מותר לה גם לקדם ערכים דתיים המקובלים עליהם. אך נקודת המוצא היא תפיסות הטוב השונות של האזרחים הפרטיים. הם דוחים את הטענה שמדינת ישראל יכולה להעדיף את הדת היהודית על פני דתות אחרות, שהרי הדת היהודית אינה "תפיסת טוב" שמתיימרת להזמין את כל האזרחים להצטרף אליה. אם כך, אין צידוק להעדפתה על פני דתות אחרות. המחברים, כאמור, קוראים לציין חגים מוסלמיים בלוח השנה הרשמי של מדינת ישראל. הם אינם מתייחסים לשאלות קשות יותר, למשל: האם כשם שהמדינה תומכת במוסדות גיור, עליה לתמוך לשיטתם גם במוסדות אִסלום.

אכן, המחברים אינם מצמצמים את חיי הדת לתחומו של היחיד. כך, למשל, את חופש הדת מבססים המחברים בעיקר על "הזכות לתרבות". זו עומדת לא רק ליחידים, אלא גם לקהילות דתיות. אך המחברים מוסיפים שבישראל קהילות דתיות מרוכזות בדרך כלל באזורים המאוכלסים בדתיים בלבד, ולכן לקהילות דתיות תעמוד הזכות לעצב את רשות הרבים רק באזורים הללו. הקביעה הזו – המתקבלת מן הסתם על דעתם של תושבי היישובים הדתיים, כדוגמת אלון שבות או מצפה הושעיה – אינה נכונה כלל מבחינה עובדתית: רוב הדתיים-הלאומיים גרים כנראה בשכונות מעורבות בתוך ערים מעורבות. מדוע תישלל מהם היכולת להשפיע – מתוך דיאלוג – גם על דמותה של רשות הרבים בעירם? גם אם אין לאזרחים דתיים זכות משפטית לדרוש השפעה כזו, דומני שעומדת להם הזכות שבית המשפט לא יטרפד הבנות כאלו, המושגות על ידי דיאלוג ציבורי ופוליטי.

טענה מקבילה (אך שונה) אפשר לנסח כאשר עולים מהרמה המוניציפלית אל הרמה הכלל-מדינתית. האם אכן יש לצמצם את יהדותה של המדינה לכדי סך בחירותיהם הערכיות של רוב אזרחיה? דומני שרוב אזרחי המדינה יבחרו בכך שלא בחירותיהם הן שיעצבו את יהדותה של המדינה. מרבית אזרחי ישראל היהודים רואים באופיה היהודי של המדינה נתון יסודי, חלק מזהותה ומזהותם. בניגוד למסגרת החשיבה הליברלית, תפיסות רפובליקניות וקהילתניות רואות את המדינה לא רק כמסגרת שנועדה להיטיב עם אזרחיה הפרטיים, אלא כביטוי של קהילה ושל ערכיה. ברוח זו נוכל לומר שמדינת ישראל היא מדינה יהודית משום שהוקמה והוגדרה (ועדיין היא מוגדרת) כביטוי הלאומי של העם היהודי. על כך יש להוסיף, שדומה שרוב אזרחי המדינה רואים ביטויים מסוימים של המסורת היהודית הדתית כחלק יסודי של ביטוי לאומי זה.

המחברים רחוקים מהגרסה הקיצונית של העמדה הליברלית. דומה שהם מכירים בכך שמדינה שהיא אך ורק מסגרת נייטרלית האדישה לערכים ולזהויות תתקשה לשרוד. אם יקום אויב על האיחוד האירופי בתביעה לפירוקו, כמה אזרחים אירופים ייאותו (לפחות בנקודת הזמן הזו) לאחוז בנשק למענו? מדינה יכולה להתקיים רק אם היא משתלבת בזהותם הקולקטיבית של אזרחיה, ומותכת במעגלי הזהות האחרים שלהם. מהזווית הזו, שאלת הפרדת הדת מהמדינה מקבלת אופי שונה לחלוטין.

עם זאת, ובניגוד למקובל בשיח הציבורי בישראל, גם ראייה מהותנית של מדינת ישראל כמדינה יהודית אינה מחייבת התנגדות להפרטתם של שירותי הדת. קיומה של מערכת כשרות ממלכתית, למשל, אינו תורם הרבה לצביונה היהודי של המדינה, ולצד זאת לא ברור אם הוא תורם הרבה לכשרות עצמה.

בנקודה הזו אני עובר מהתייחסות לשאלת דת ומדינה מתוך נקודת המבט של המדינה, להתייחסות אל שאלה זו מנקודת מבטה של הדת. ספרם המעולה של ספיר וסטטמן מטלטל את הספינה העלובה של השיח הציבורי בישראל בנושא דת ומדינה. מטבע הדברים, הוא מדגיש את נקודת המבט של המדינה: כיצד יש לכונן מסגרת מדינית המשותפת לדתיים ולחילוניים. הלוואי שהמעלל האינטלקטואלי הזה יעורר דיון מקביל מצדה השני של המשוואה: כיצד רואה הדת את המדינה המודרנית שאינה דתית, ואת זיקתה לעולם הדתי ולערכיו.