בגידת המזרחים החדשים

שתי נשים צעירות, המגדירות עצמן "פרחות", חוות דעתן בפני מוכר בחנות דיסקים על איכות הזמרים שאלבומיהם נמכרים בחנות. הבחורה שחורת השיער מתחילה בסקירה: "מאור אדרי זה בסדר, פאר טאסי בסדר, הפרויקט של רביבו 'חם בלב' זה בסדר, 'התחלה חדשה', עומר אדם זה מעולה, דודו אהרון, להיטים ים תיכוניים זה בסדר, איל גולן. אבל פה, יש משהו ש…"החברה חומת השיער נחלצת לעזרתה: "הכל בסדר חוץ מה… אריק איינשטיין"
— מתוך הפרק השני בסדרה "ערסים ופרחות – האליטות החדשות" של רון כחלילי, ערוץ 8.

תופעה תרבותית חדשה עלתה לכותרות בימים אלו – "המזרחים החדשים". לצד צעירים מעניינים ורהוטים הדורשים שוויון ומבקשים להשתלב בחברה תוך שמירה על גרעין זהותם, הצמיחו ערוגות שיח הזכויות המזרחי פרופיל של צעירים רדיקלים המאמצים נרטיב רווי שנאה כלפי האויב ה"אשכנזי". הנרטיב הזה גולש לעתים להסתה פרועה נגד התנועה הציונית ומדינת ישראל. "המזרחים החדשים" אינם רוצים לחטא את פצעי העבר, אלא לחתוך בבשר החי של ההווה והעתיד; הם זועמים על המפא"יניקים, שהדירו את סבם וסבתם מהתודעה, אך כעת מבקשים בעצמם להדיר כל סממן אירופי מהחברה הישראלית; הם מתהדרים במונח "גאווה מזרחית", אך רואים בה כלי להשתלטות –  "למזרח את כל האשכנזים". הם מצהירים בגאווה, כי יימנעו להיכנס מתחת לאלונקה הציונית, אלא יעדיפו את חיקו החמים של ה"אח" הפלסטיני.

המסמך העדכני שעוסק בתופעה הוא הסדרה החדשה של רון כחלילי, "ערסים ופרחות – האליטות החדשות". כחלילי, שלעיתים מתפקד על תקן תועמלן ומחרחר ריב ומדון יותר מאשר יוצר דוקומנטרי, מכפיף את כל המזרחים והמזרחיות תחת הכינוי המעליב "ערסים ופרחות", ואף מכתירם, באורח ערטילאי וחסר ביסוס עובדתי ל"אליטות החדשות".

ה"ערסים" וה"פרחות" שכחלילי מראיין לא מדייקים בעובדות ("היהדות המודרנית התחילה במרוקו"); מפריחים לחלל האוויר אמירות הזויות ("באסלאם, אם אתה מיעוט, אתה יכול להיות בן חסות. זה מדהים בעיניי"); מבלבלים בין שדים פנימיים-אישיים לשסע העדתי ("כגבר בעל ממדים פיזיים גדולים, אני מודע לזה שאני יכול להיתפס כמאיים יותר מאשכנזי", מנתח בלוגר שנון); משתלחים ("האשכנזים פרימיטיביים"); ומקנחים בתיאוריית קונספירציה מבית היוצר של הפרוטוקולים של זקני ציון ("בששת הימים סבתא שלי לא הבינה מה אומרים ברדיו. למדינה היה אינטרס להשאיר אותנו טיפשים").

השיח המתקרבן של חלק ממשתתפי הסדרה שואב את השראתו מספרו של פרופ' אדוארד סעיד, 'אוריינטליזם', שיצא לאור ב-1978. סעיד, שכתב על היסטוריה מבלי להיות היסטוריון (לכן יכול היה לטעות בצורה גסה ולטעון, שצרפת ובריטניה שלטו במזרח-התיכון במאה ה-17) ומכר לעולם סיפור שקרי אודות היותו פליט פלסטיני (סיפר כי גדל בטלביה הירושלמית, אך כבר בגיל שנתיים, הרבה לפני 1948, משפחתו עקרה לקהיר), מאשים את המערב בכל תחלואי העולם המוסלמי, ופוטר את המוסלמים מכל צורך בחשבון נפש פנימי. "אלמלא אותם אימפריאליסטים מרושעים, גזענים וציונים", כתב סעיד ב'אוריינטליזם', "יכול היה העולם הערבי לחזור לגדולתו כבעבר".

התיאוריה של סעיד נפלה על אוזניים כרויות של אנשי אקדמיה מערביים שהיו בשלים לכל סוג של שלילה עצמית. ספרו הצליח לחולל מהפכה הרת אסון בלימודי המזרח-התיכון במערב, שגרמה לכך שערך התקינות הפוליטית עומד מעל לכל עובדה או מציאות. מאמצי גישת הסעידיזם ביחס למזרח  נהנים מהפריבילגיה שמספק להם אדוארד סעיד להימנע מכל קבלת אחריות, ולהעבירה באופן מניפולטיבי וילדותי לגורם הקולוניאלי / אירו צנטרי / אימפריאליסטי / ציוני הזמין ביותר. במקומות רבים באקדמיה, גם הישראלית, כבר הספיקו להתפקח מסעיד ומשנתו. בטלוויזיה הישראלית הוא עושה פתאום קאמבק.

החלוצים טרם שמעו ש"האחר הוא אני"

שיח הזהויות של 'המזרחים החדשים' מתעלם ממספר גורמים משמעותיים: מלחמת הקיום בה הייתה שרויה מדינת ישראל החדשה בעודה קולטת המוני עולים מארצות ערב; העובדה שהאפליה הממסדית של שלטון מפא"י חלה גם על אשכנזים בעלי אוריינטציה ימנית; פערי התרבות האובייקטיביים בין תרבות המערב לתרבות המזרח; השיפור הדרמטי במצבם של המזרחים לאורך השנים, לעומת הסטגנציה בקרב קבוצות מקופחות אחרות בעולם, דוגמת השחורים בארצות-הברית; והפסד כספי כולל של כשישה מיליארד דולר של יהודי מדינות ערב בעקבות הגירוש מארצות מוצאם, כנקמה על התבוסה הערבית לישראל במלחמת העצמאות.

האוכלוסייה היהודית בישראל הייתה מחולקת ב-29 שנותיה הראשונות של המדינה לשתי קבוצות עיקריות: בעלי הפריבילגיות ואלו שלא הייתה להם גישה לעטיני השלטון. בהכללה אפשר להגיד, שהמפא"יניק בעל הפנקס האדום היה יכול להתקבל למשרות אטרקטיביות בשירות הציבורי, בעוד דרכו של חובש הכיפה, החירותניק, גם אם שם משפחתו היה ליבוביץ', הייתה חסומה. שורשי האפליה היו נעוצים בראשית המפעל הציוני: בשנות ה-20 של המאה ה-19 התיישבו ביפו יהודים מצפון-אפריקה וטורקיה, ממניעים שבדיעבד ניתן להגדיר כציוניים, אך החל משנת 1881, פרופיל מייבשי הביצות, גואלי הקרקעות ושומרי הארץ היה מובהק: יהודים ממוצא אירופי בעלי השקפת עולם סוציאליסטית-חילונית (עם חריגים דוגמת תנועת הפועל המזרחי שהניחה את היסודות לציונות הדתית, חלק גדול מאנשי העלייה הראשונה, ועליית 'אעלה בתמר' של יהודי תימן (1882-1881) שייסדה את כרם התימנים).

הציונים הראשונים שהגיעו לארץ ישראל ממזרח אירופה, והוגי הציונות המדינית, בראשות תיאודור הרצל, שמוצאם ממרכז היבשת הישנה, חשו עצמם, ובצדק, כקבוצה אוונגרדית המגשימה, לאחר אלפיים שנות גלות, את חלום שיבת ציון. ראשי הציונות, שזכרם יהיה חקוק לעד בדברי הימים של העם היהודי, לא הכירו לפני כמאה שנים את מושג 'האחר הוא אני' של שי פירון, וחטאו בניכור כלפי השונים מהם – שומרי מסורת / בעלי השקפת עולם ליברלית או ימנית / מזרחים. אם כי צריך להזכיר שחזונו של הרצל היה ליברלי מובהק. מנחם בגין, למשל, זכה מבן-גוריון לכינוי המעליב, "האיש שיושב ליד חבר הכנסת באדר"; קיום מצוות הלכתיות נקשר אצל הציונים לדמות היהודי הגלותי הצועד כצאן לטבח; והמזרחים זכו לכינויים כגון שוורצע חיה, פרענקים וצ'חצ'חים ושוכנו בשנותיהם הראשונות במעברות.

אלא שבסופו של דבר התחולל בישראל מהפך פוליטי, שנשמר פחות או יותר עד היום, מהפך ששינה את מדיניות ההדרה המפא"יניקית ואפשר לחברה הישראלית לעבור תהליך של אינטגרציה; מספר הקצינים הדתיים המשרתים כיום בצה"ל גדל מאוד וישראלים ממוצא מזרחי עברו לשיכון קבע ותופסים כיום תפקידי מפתח בציבוריות הישראלית (שרי ביטחון, רמטכ"ל, מפקדי חיל אויר, שופטי בית משפט עליון, אנשי רוח ועסקים ועוד). הפריפריה המוזנחת ממשיכה להיות מאוכלסת רובה ככולה במזרחים, זה נכון. וגם האקדמיה האוהבת לדבר על קיפוח עדתי סובלת מייצוג דליל של מזרחים. לצד הצורך בשיפור מצבם של בני הדור השני והשלישי לעולים ממדינות ערב, התמודדה ישראל גם עם אתגר עלייתם של למעלה ממיליון מיהודי ברית המועצות לשעבר ואתיופיה. חבלי הקליטה שלהם בארץ היו קשים. רופאים ומנצחים מצאו עצמם מנקים רחובות או מחליפים סדינים בחדרי מלון; מגורים בקראוונים מתפרקים; והשמדת תרומות הדם של עולי אתיופיה מחשש למחלות.

שמאל האנטי-ציוני ותופעת המזרחים החדשים

ישראל איננה עוד חברת מהגרים. המרכיב המאחד בין סך חלקיה הוא הזיקה ללאומיות היהודית, לה שותפים גם מקצת אזרחיה הלא-יהודים של המדינה. היהודים יוצאי מדינות ערב, שנהרו לישראל  בשנותיה הראשונות, אופיינו רובם באהבה למסורת וזיקה ללאומיות היהודית (יהודי תימן, לדוגמה, היו מצרפים למכתביהם את הנוסח ״מדינת תימן תיהרס ותחרב עד היסוד, וירושלים תתבני ותשתכלל, במהרה בימינו אמן"). הזיקה הלאומית רווית המסורת הדתית היא הסיבה שרוב מכריע של המזרחים מזדהים פוליטית עם המחנה הלאומי; כשב-1997 ביקש יו"ר העבודה דאז, אהוד ברק, סליחה מבני עדות המזרח על יחסה של מפלגת העבודה כלפיהם בראשית ימיה של המדינה, לא שינה הדבר את דפוס הצבעתם למפלגות הימין. היהודים שגורשו ממדינות ערב מאמינים כי מנהיג ערבי שקורא להשמדת ישראל, אכן מתכוון לדבריו. בניגוד ל'מזרחים החדשים', הם נצמדים לעובדות ולקול ההיגיון, ולא מתבלבלים בין אויב ל"אח".

ב-1971 נעשה ניסיון ראשון של השמאל הקיצוני לגרור לשורותיו חלק מהמזרחים. שלושה סטודנטים פורשי קבוצת השמאל הרדיקלי 'מצפן' חברו לצעירים מזרחים משכונת מוסררה הירושלמית, ובעזרת המרת רעיון 'מלחמת המעמדות' המרקסיסטית ל'מלחמת העדות' האשכנזית-מזרחית, ביקשו ליצור עם צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו וחבריהם ממוסררה מוקד הזדהות משותף המבוסס על שלילת הציונות. "דיברנו אתם על שמאל", כותב שמשון ויגודר, אחד משלושת הסטודנטים יוצאי מצפן, "על מאבקים אנטי-קולוניאליים, על דיכוי התרבות המזרחית, ועל האינטרס של התרבות השלטת (הציונית-אשכנזית – ג"צ, מ"א) לסכסך בין מזרחים לערבים".

שיתוף הפעולה הפורה התפתח לכדי הקמתה של תנועת 'הפנתרים השחורים' ("הלא נחמדים"), שהציפה את בעיית השסע העדתי בישראל. ראשי התנועה חברו בהמשך לגופים קומוניסטים ופלסטינים, ומנהיגה, צ'רלי ביטון, אף כיהן כח"כ מטעם מפלגת חד"ש. מחאת "הפנתרים" התפוגגה, מבלי שהצליחה לפורר את היסוד הלאומי בקרב המזרחים.

'הקשת הדמוקרטית המזרחית', תנועה שנוסדה ב-1996 במטרה "להביא לשינוי כולל בחברה הישראלית ובמוסדותיה השונים", כהגדרתה, ניסתה שוב לחבר בין גורלם העשוק של מזרחים ופלסטינים, תוך הישענות על הגישה הקורבנית של אדוארד סעיד. ד"ר סמי שלום שטרית, אחד הפעילים המרכזיים ב'קשת המזרחית', הפליא לתאר במאמרו 'המזרחים החדשים: השיח המזרחי החדש ותנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית' את היסטוריית היחסים בין אשכנזים-מזרחים-פלסטינים. "המזרחים נצטוו על-ידי בן גוריון לפרק את הזהות היהודית-ערבית שלהם", כותב ד"ר שטרית באתר הקשת המזרחית, ונוקט בגישה פטרונית לפיה המזרחים נטולי כל דעה עצמאית, וזקוקים לאינטלקטואל אירופי שיורה להם כיצד לחשוב. "המזרחי חייב להפגין שנאה פומבית לערבי ולמזרח (נגד עצמו בעצם), ולהחצין סממנים יהודיים ומערביים (מגן דוד על הצוואר והבהרת השיער, למשל) כדי לזכות בישראליות שוויונית. זו מעין הוכחת נאמנות לאומית מתמדת שהאשכנזי פטור ממנה".

שטרית, שרואה במזרחים את ה"קורבנות היהודים (בהנגדה לקורבנות הפלסטינים – ג"צ, מ"א) של המהפכה הציונית האשכנזית", לא מסתפק בדרישה מצעירים מזרחים להכהות בחזרה את השיער, אלא גם טוען כי ישראל צריכה לפצות את הפליטים הפלסטינים מ-48'. "נכונה הטענה הפלסטינית ש'הקשת המזרחית' בחרה להצניע בשיח המאבק נגד הפרטת הקרקעות לידי הקיבוצים, את מעמדם של הערבים בישראל שגורשו ונושלו מאותן קרקעות עם קום המדינה. הצידוק שלנו היה אז אסטרטגי – קודם נעצור את שוד הקרקעות ואחר-כך נעסוק בשאלת הפיצוי לאוכלוסיות השונות. היום הוא מתברר כמוטעה".

בשירו 'שרים באשדודית' קילל שטרית את האשכנזים באמרת הכנף "כוס אם אם אמכם", המתכתב עם שירה המופלא של קלריס חרבון, בוגרת ייל, 'כוס אמא שלכם', בו היא פונה למלך מרוקו שיציל אותה מהציונות ומכנה את האשכנזים "מכחישי שואה", על התעלמותם לכאורה מהסבל המזרחי. למרות קריאתו של מלך מרוקו ליהודים לשוב לארצו, חרבון ויתרה על חלומה להלך ברחובות פס וקזבלנקה, וכיום היא משמשת דוקטורנטית בלב האוריינט המהביל של מונטריאול. שטרית וחרבון לא לבד. שניים מהחוקרים הבולטים של הקשת מזרחית, פרופ' יהודה שנהב ופרופ' יוסי יונה, לא הסתירו את תמיכתם בביטול חוק השבות ובכינונה של מדינה אחת ברחבי ארץ ישראל, תוך מחיקת זהותה הציונית של מדינת ישראל

כשחסן מדקלם מהסמארטפון

ביטוי מוחצן נוסף להתגשמות החלום האנטי-ציוני רווי השנאה הוא סצנת ה'ערס-פואטים' (תחכום שנון ולא בעל אופי מזרחי). מדובר בכותבים המבקשים להבליט את זהותם המזרחית, כמשקל נגד להתמערבותה, לראייתם, של ישראל. שלא במפתיע, שיריהם של משוררי הערס-פואטיקה מוצאים בית חם בעיתון 'הארץ', השמח לתת דרור לטקסטים מפרקי זהות יהודית, בעיקר לאומית. חלק מהכותבים לוקים בגזענות בוטה כלפי יהודים ממוצא אירופי, ומכיוון שהם מזהים הלימה מוחלטת בין ציונות לאשכנזיות, הם אינם חוששים להביע הזדהות עם הערבים-המוסלמים המבקשים להשמיד את מדינת ישראל (האשכנזית). אחד האהובים על עורכי המוסף הספרותי של 'הארץ' הוא שלומי חתוכה, פעיל חברתי מירושלים, שבפואמה 'עיניים פקוחות' מצדיק למעשה טרור ערבי:

ואם אותנו [המזרחים – ג"צ, מ"א] מציירים כפושעים, פלא שאותם [הפלסטינים] מציירים כרוצחים / ואם אנחנו שונאים את השוטרים, פלא שהם שונאים את החיילים / ואם כאן אנשים מציתים את עצמם, פלא שהם מפוצצים את עצמם.

בשיר אחר של חתוכה, 'ירושלים של מטה', הוא מזדהה עם ערביי סילוואן, שרק לפני כשלושה שבועות הכתירו כשהיד את בן כפרם, עבד אל רחמן אל שלודי, רוצח הילדה בת שלושת החודשים חיה-זיסל ברון בפיגוע הדריסה ליד גבעת התחמושת. בנוסף, מייחל חתוכה בשירו לחורבנה של עיר הבירה. "שמתי פתק (בכותל – ג"צ, מ"א) כמו כולם", כותב חתוכה, "כתבתי שם: שתהרסי [הכוונה לירושלים] ותחרבי עד היסוד".

כוכב נוסף של הערסיאדה הפיוטית הוא רועי חסן, טבח מחדרה, שהתפרסם בזכות יצירתו, "במדינת אשכנז". חסן משרבב סטריאוטיפים רדודים נגד אשכנזים ("רוחצים ידיים בסבון וגם אז נוגעים מרחוק"), שסביר כי היה מתרעם עליהם, ובצדק, אם היו מגיעים מהכיוון ההפוך, ומחזק את הקנוניה בדבר האשמת הציונות האשכנזית בהשנאת הערבים על המזרחים ("שנאתי ערבים כמו שלימדו אותי בשיעורי היסטוריה לשנוא". חסן למד, כנראה, במערכת חינוך אלטרנטיבית לזו של כותבי המאמר).

הצעיר מחדרה מתנהג בזלזול לא אמין כלפי משוררים וסופרים אשכנזים, ומציין כי הוא קורא את ספריהם "רק כדי לדעת איך לא לכתוב". השיר 'מדינת אשכנז' הוקרא על-ידי חסן במהלך הפרק הראשון של סדרת 'האליטות החדשות' של כחלילי. במהלך הקראת רוב חלקי השיר, נזקק חסן לסמארטפון שלו כדי לזכור את המילים שכתב, אך בשלב מסוים הוא יישר מבטו למצלמה, ודקלם בפאתוס מלאכותי את השורות האחרונות בפואמה: "לא התאבלתי על קניוק, ושרפתי את הספרים של נתן זך (קונוטציה ברורה לשריפת הספרים בליל הבדולח ובהזדמנויות אחרות בגרמניה הנאצית – ג"צ, מ"א)/ ולא חוגג לך עצמאות / עד שתקום לי מדינה".

בנקודה זו, בחר כחלילי להעצים את הדרמה, ולסיים את הפרק, מתוך מחשבה כי הטקסט הנוקב והבועט לכאורה של חסן ירעיד את נפשו של הצופה (האשכנזי). בפועל, מפגן השנאה, הפופוליזם והבורות של חסן וחבריו לא יגדיל את מספר עורכי הדין, מתכנתי המחשבים או המדענים המזרחיים, אלא רק יעניק לחסידי הסטגנציה לגיטימציה גוברת ליילל על כמה שסבלנו וסבלנו וגורלנו מר.

בגידת "המזרחים החדשים" במזרחים האותנטיים

ההסכמה של 'המזרחים החדשים' לשזור את הכאב המזרחי האותנטי עם רטוריקה מסיתה כנגד הציונות ניתנת תמורת קבלת במה בקרב החוגים החברתיים של ה"אנשים החושבים". אלה כמובן מופיעים בהרכב בלעדי כמעט של אשכנזים. העסקה הולכת כך: השמאל האנטי-ציוני האשכנזי (מיעוט שולי) ייתן למזרחים החדשים הכרה שאליה הם כמהים, יפרסם את שיריהם הרדודים וישבח אותם משל היו יורשיהם של בודלייר והיינה; בתמורה, המזרחים החדשים יתערטלו מנשמת יהודי המזרח, קרי מהאחווה ומהמורשת היהודית.

מדובר בתהליך המשך לניסיונות החוזרים ונשנים של השמאל להסית את תושבי הפריפריה כנגד ההתנחלויות, בטענה כי התקציבים המופנים ליהודה ושומרון באים על חשבון הדרום והצפון. התעמולה של ארגוני השמאל אמנם הוכחה כמעוותת ומניפולטיבית, אך זה לא מנע ממספר בעלי עסקים בדרום שהתפרצו לדיון של וועדת הכספים, בדרישה לקבל פיצויים בגין נזקי המלחמה, לצעוק "מספיק עם הכספים להתנחלויות", כפי שדיווח אתר YNET.

קרוב ל-67 שנים מאז הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל, הרוב השפוי מבין כי ליהודים יש רק בית אחד, ובין כתליו יצטרכו כולם להסתדר. כור ההיתוך עושה את שלו, ונכון לשנת 2007, מעל ל-25 אחוז מהילדים מעל לגיל 10, נולדו לזוג הורים מעורב מבחינה עדתית. ישראל צריכה לעבור כברת דרך ארוכה בכל הנוגע לטיפול בפריפריה אך הממשלה והחברה הישראלית צריכות לגלות סולידריות ולתת כתף לחלשים באשר הם, ללא הבדלי דת, עדה, גזע ומין – קשישים, ילדים, עולים מרוסיה או אתיופיה, חד הוריים, ערבים וכן, גם מזרחים.