הנאום האחרון של משה – מטען צד פרשני

בחמלה, מתינות וענווה מבקש ספרו החדש של מיכה גודמן לשנות מהיסוד את יחסנו לספר דברים • לדעת גודמן המעבר של היהדות ממקדש למדרש, בוצע מלכתחילה על ידי משה, ולא כנהוג לחשוב על ידי יבנה וחכמיה

"הנאום האחרון של משה", הוא הספר השלישי בסדרה שכתב גודמן על הגות יהודית. אך בעוד ש"סודותיו של מורה נבוכים" ו"חלומו של הכוזרי", נכתבו על פילוסופיה יהודית בימי הביניים והשפעתה על תפישת האמונה היום, "הנאום האחרון של משה", מתמקד בלב האמונה היהודית מתוך עיון בספר דברים, החומש החמישי, שהוא למעשה אוסף הנאומים שנאמרו על ידי משה לעם החונה בערבות יריחו לפני הכניסה לארץ כנען.

ספר דברים מכונה גם "משנה תורה", משום שעל פי המסורת הוא מספר שוב את מה שסופר בארבעת החומשים שקדמו לו, חוזר ושונה. אך גודמן מראה שישנם הבדלים גדולים בין מה שמסופר בספר דברים לעומת החומשים שקדמו לו, גם בסיפור ההיסטורי וגם בחוקים. לדעת גודמן הבדלים אלה אינם טעות סופר או תוצאה מקרית, אלא נובעים מההבדל בין תורה שמתאימה לאנשי המדבר לבין תורה שמתאימה לאלו שנכנסים לארץ. את הטענה המקורית הזאת, הדרמטית, מגבה גודמן בפסוקים רבים שאכן מראים שוני בין ספר דברים לחומשים שקדמו לו. מכאן מסיק גודמן שמשה רוצה שההתייחסות של עם ישראל לשורת נושאים שנמצאים בלב האמונה היהודית תקבל התייחסות שונה עם הכניסה לארץ. ההתייחסות השונה ממה שהייתה בדור המדבר היא שעשויה לקיים את המדינה שיקימו המתנחלים החדשים בארץ כנען ותבטיח שהכוח החדש שנמסר בידם לא ישחית אותם. אך אם העם לא ישכיל לבצע את השינוי הנדרש הוא עלול לסבול ולאבד את הכל.

בשפה נעימה ובהדרגתיות מגלה הקורא לפתע שבשורה של נושאים חשובים מניח גודמן מטען צד רב עוצמה שבא לערער על התפישה המקובלת, המסורתית, זו שכולנו מכירים.

בואו נתחיל עם אלוקים. לפי גודמן בארבעת החומשים מופיע בעיקר התיאור של עליונות ה' על שאר האלים אך רק בספר דברים נשמע התיאור של מה שאנו מכירים כאמונה מונותיאיסטית: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו". הטענה הזו יכולה להתקבל על ידי כל אדם דתי אבל גודמן עושה עוד צעד קדימה ומבקש לטעון שמשה מנסה לשכנע את העם באל אשר אינו נוכח. באל אשר אינו חלק מהטבע, הוא מעליו. מצד אחד יש פה לכאורה האדרה של האל אך מצד שני ולכך גודמן מכוון בכל הנושאים שהוא מלבן, יש פה בקשה לריסון. אם אלוקים אינו חלק מהטבע אלא מעליו, הוא גם לא יכול להיות נוכח בחיים של המאמינים באופן יום יומי. הטיעון הזה מתנגש עם יסוד גדול ביהדות – ההשגחה הפרטית, אך גודמן אינו מתייחס להתנגשות הזאת. אבל לא רק מהטבע שמסביב לנו מנסה גודמן להוציא את אלוקים אלא גם מבית המקדש.

משה עושה רפורמה גדולה באיסור על הקרבת קורבנות מחוץ לבית המקדש וזאת  בניגוד לתקופת האבות שהקימו מזבחים והקריבו היכן שהם רצו, עד שבספר דברים מופיע הציווי להקריב רק על מזבח אחד ומקומו יקבע בידי האל, כלומר בבית המקדש. ניתן כמובן לראות במהלך הזה את האדרת המקדש והגברת חשיבותו. מצד שני אפשר לפרש את הציווי הזה כהעלמת עבודת הפולחן מהמרחב הציבורי ודווקא את צמצומו. גודמן טוען שמדובר דווקא בצמצום כי גם האל לא נמצא במקדש של ספר דברים.

הוא מראה שספר דברים עוסק בעיקר בקורבנות שנאכלים על ידי בני אדם ולא בקורבנות שנשרפים כליל על המזבח לכבוד האל. הוכחה נוספת לטענתו היא שכאשר אדם מביא מעשר לבית המקדש הוא אומר תפילה קצרה שמופיעה בספר דברים והיא כוללת את הפסוק: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך". כלומר, ה' אינו בבית המקדש אלא בשמיים. גם נאומו של שלמה לאחר סיום עבודות הבנייה של בית המקדש מכוון לאותו מקום: "כי האומנם ישב אלוקים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי".

מתוך כך שמשה מגביל את עבודת הפולחן רק למקדש ואת סוג הקורבנות שמוקרב, ומכיוון שלדעתו האל אינו נוכח בו, טוען גודמן את הטענה החשובה ביותר בספר שלו, טענה רלוונטית מתמיד לאור המתרחש בימים אלו בהר הבית: משה שמשמיט בספר דברים את רוב הקורבנות ומדגיש את השינון של חוקי התורה, מחליף לדעת גודמן את הטקס בטקסט כמוקד של החיים הדתיים. כלומר, מה שחשבנו שהיה בדיעבד בתקופת יבנה וחכמיה לאחר החורבן, הוא לדעת גודמן מלכתחילה! הטענה הגדולה היא שזאת הייתה כבר כוונת משה לפני הכניסה לארץ, כאשר משה ביקש להחליף את היהדות המקדשית ביהדות מדרשית. אם כך אכן הדבר, גודמן אינו מסביר כיצד טעתה היהדות במרכזיות הפולחן של המקדש במשך כמעט אלף שנה. ועדיין, דווקא בגלל שאני עולה להר הבית ומדריך שם, חשוב לי לשמוע התייחסות עניינית לטענה המרעישה שמעלה גודמן.

באופן דומה עובר גודמן נושא אחרי נושא – שבת, ארץ ישראל, מלכות וכוח, קורבן הפסח ,עשרת הדיברות – ובכולם הוא מראה שלפני הכניסה לארץ מבקש משה לשנות את הפרשנות המקובלת בארבעת החומשים שקדמו לספר דברים ולהביא פרשנות שתואמת את האתגר הגדול של כניסה לארץ ובניית חברה צודקת ומדינה מתוקנת. עם ישראל שיצא ממצריים ומערכיה עלול להיות בדיוק כמו מצריים כאשר הוא חזק ושיכור מכוח – ומכאן ההשוואה המעניינת בין עוצמת הכוח של פרעה לבין זו של שלמה המלך.

גודמן מרבה להשוות בין הפילוסופיה היוונית לתפישה היהודית, לפיכך אני מרשה לעצמי להוסיף עוד פילוסופיה אחת, דווקא מהמזרח.

הפילוסופיה של הטאו מכירה בשלושה אוצרות: חמלה, מתינות וענווה, בעוד שווכחנות או קיצוניות נחשבים ללא ראויים. גודמן בפרשנות שלו על ספר דברים מזכיר לי יותר מכל חכם טאו שמנסה לעשות את עבודתו בחמלה, מתינות וענווה. לצד המקוריות הרבה בעבודתו, החשיבות העיקרית שלה כפי שגודמן מתאר היא בהקבלה בין הציונות שנכנסה לא מכבר לארץ לבין העם החונה בערבות יריחו ועומד לנחול את הארץ. אני לא בטוח שכל המסקנות שגודמן מביא בספרו יהיו מקובלות על כולם או עלי, אבל ההבנה שאנו נמצאים בפתחו של עידן היסטורי חדש אחרי הרבה שנים בגלות מחייבת את כולנו ברענון ובמיוחד בהתאמה לנוכח המציאות החדשה והאתגרים שהיא מציבה. רוצו לקנות.