יורים ולא בוכים

הסרט בכיכובו של בראד פיט נאבק בשני סרטי מלחמה גדולים: 'להציל את טוראי ראיין' ו'ממזרים חסרי כבוד' • לא דנים שם על טוהר הנשק – יורים ולא בוכים • ביקורת סרט: 'זעם', דייויד אייר, 2014

"המלחמה הטובה", הם קראו לה. עבור העם האמריקני תמיד תיזכר מלחמת העולם השנייה כמלחמה מסוג קצת אחר. הרעים בה היו מפלצתיים, הטובים היו צודקים ובעיקר, הם היו אמריקנים. בשל כך, שיבתו החוזרת ונשנית של הקולנוע האמריקני אל קרבות שנות הארבעים לא צריכה להפתיע. שיבה מאוחרת זו היא עדות למרכזיות מלחמת העולם ה-2 בתודעה של יצרני הסרטים וצרכניהם. זו לא רק הגרפיקה של הקרבות, זה לא רק הכר העלילתי הפורה, אלא בעיקר זוהי וודאותה של צדקת הדרך האמריקנית שסיפקה ומוסיפה לספק "המלחמה הטובה".

בימים של ערעור ותהיות על הכיוון בו צועדת ארצות-הברית הנוכחית, מספק 'זעם' (Fury), סרטו של דיוויד אייר, תזכורת נוספת לצורך המתמשך של החברה האמריקנית לבחון את זהותה לאורו של המגדלור הערכי שהציבה המלחמה ההיא. תזכורת הנחוצה בעיקר בתקופות קשות. גם במאה העשרים ואחת, תמיד תישאר להם איוו ג'ימה.

אל 'זעם' יש לגשת על בסיס היכרות עם שכניו לבית הקולנועי המשותף. מימינו ניצב 'להציל את טוראי ראיין', משמאלו 'ממזרים חסרי כבוד' של קוונטין טרנטינו, ומעליו שכינת סרטי המלחמה הפטריוטיים שהופקו בארצות הברית בשנים שאחרי המלחמה. בניגוד לאחרונים, משמיט אייר מן הסרט כל מרכיב אמריקני קולקטיבי. כוכבים ופסים אינם מציצים מבין השוחות, נאומים על דרך החיים האמריקנית לא נישאים בו ועל חייהם של גיבורי הסרט טרם בואם למערכה, שנמצאת בסרט כבר בשלביה האחרונים, איננו יודעים דבר.

זה לא דנידין בחוף אומהה

לחמשת גיבורי הסרט, המאיישים טנק שרמן הנלחם על אדמת גרמניה בראשית 1945, אין ביוגרפיה הקודמת לעלייתם על מדים וספק אם תהייה להם ביום בו יוכלו לפשוט אותם. אין להם מה לומר על המדינה ששלחה אותם להילחם בשמה ואין להם גם זמן לדיבורים כאלה. כל פירור אנרגיה שלהם מוקדש למטרה אחת בלבד: הישרדות, והדרך הטובה ביותר לשרוד בקרבות משוריינים היא לפגוע בכמה שיותר מחיילי הצד השני לפני שהם ייפגעו בך.

אין זה מפתיע שאם החיילים האמריקאיים אינם עסוקים בלהיות אמריקניים, גם החיילים שמנגד לא מוצגים בסרט כחיילים מאוד גרמניים. בניגוד ל'ממזרים חסרי כבוד' נרתע אייר מלייחס לצד השני שטניות דמונית והדמויות הגרמניות המוצגות בו חולקות שותפות גורל עם הדמויות האמריקניות. כמוהן, הן לפותות במערבולת המלחמה המצמיתה, כמוהן הן מסוגלות למעשי חסד. את רוח השטות, את ה"יורים וצוחקים" של טרנטינו, דוחה אייר בשתי ידיים. בחירתו בבראד פיט, שגילם את המפקד ב'ממזרים חסרי כבוד' לתפקיד מפקד הטנק נועדה להבהיר עד כמה שונה הטון בו בחר אייר ב'זעם'. כאן לא יבצעו פיט וחייליו מעשי קונדס. סרט מלחמתי אינו יכול להעניק חוויה קולנועית שמרגישה כמו "דנידין בחוף אומהה".

אך בעיקר נאבק אייר בסרט המלחמה החשוב והמשפיע ביותר של השנים האחרונות – 'להציל את טוראי ראיין'. אייר מביט אחורה ב"זעם" אל סרטו של ספילברג ומבקש לפרק את עמוד השדרה המרכזי שלו: ההנחה שגם במלחמה יש מקום לשאלות מוסריות, ההנחה שגם לקרבות יש משמעות ותכלית.

המלחמה עבור אייר היא טינופת. אגרסיביות וזעם גברי הם המוצר השכיח בביבר האנושי נטול חמלה העומד במרכז הסרט, ג'ונגל בו נאבקות זו בזו חיות הולכות על שתיים שעל כולן ראוי לשאול "הזהו אדם?".

ב'זעם' אין דיונים על טוהר הנשק ואין בכי לאחר הירי. סיומו של קרב הוא רק תחילתו של הקרב הבא ואיש אינו שואל בו "מתי זה ייגמר?". נדמה כי הפסימיזם העמוק של אייר ביחס לתכיפות התרחשותן של מלחמות והמאפליה האנושית העומדת בטבורן, נובע מאין ספור המלחמות הטובות פחות שהתקיימו מאז שנות הארבעים, כולל אלה שבהן נלחמת ארצות הברית היום. אין טעם עוד לדבר על צדקת הדרך. מזמן אבדו הנ"צ שעשויים היו לסייע במציאתה. מלחמה היא מלחמה ותו לא. כל קשר בין ההצגה הערכית המקובלת של המאבק האמריקני בזמן מלחמת העולם השנייה לחייתו יער המוצג ב'זעם' הוא מקרי בהחלט.

בית צר כעולמו של טנק

בהיעדר חשיבה מוסרית או פטריוטית, נדרש אייר לשאלה: אז למה, בעצם, חשוב להילחם. תשובתו: כי חייבים להילחם על הבית, אלא שגבולות הבית המוצג ב'זעם' הם דופנות הפלדה של הטנק עצמו. הטנק הוא ביתם של גיבורי הסרט. מפקד הטנק הוא "אביהם" וחבריהם לצוות הם אחים, ולא רק לנשק. ברוח התקופה בו נוצר מציב 'זעם' במרכזו גיבורים המסורים עד כלות לאחיהם בדם ולהם בלבד. אחוות לוחמים מחליפה בסרט את המשפחה האמריקנית המסורתית. גיבוריו אולי אינם שונאים את המדינה (מבחינתם, היא לא ממש רלוונטית) אך הם אוהבים מאד את הפלוגה ומוכנים, אם יש צורך, גם למות בשבילה.

באחד מרגעיו המטלטלים של הסרט, נאותים גיבורי הסרט לצאת לקרב שממנו ספק אם יחזרו. בסצינה המעלה בזיכרון רגע דומה מ'חבורת הפראים' (ואין זה מקרה שאייר חתום על הטיוטה הראשונה של הרימייק למערבון הקלאסי של פקינפה, המופק בימים אלה), מאשרים הגיבורים את מסירותם ההדדית זה לזה ובשם ידידותם שנצרבה באש מוכנים לעלות בסערה השמיימה. " אֶת-מִי אֶשְׁלַח, וּמִי יֵלֶךְ-לָנוּ", שואל אחד החיילים בציטוט ישיר מספר ישעיהו. "הִנְנִי שְׁלָחֵנִי", עונים חבריו בקול ענות ו"הבית" מתמלא עשן.

את האל מחליף בסרט המפקד, מסירות הנפש היא הנבואה העכשווית ורק המזבח והמאכלת נשארו כפי שהיו תמיד. טוב למות בעד חברינו, גורס הסרט. בעולם מתפורר הם הדבר האחרון שנשאר. הבית היחידי שאפשר לבנות עליו. המשפחה הלוחמת היא המשפחה המתפקדת היחידה בעולם המבטיח ומקיים, שהמלחמה הזו לא תהייה המלחמה האחרונה.