ישראל מול מתקפה מדינית משולבת: האיחוד האירופי מעלה הילוך ומפעיל על ישראל מכבש לחצים בדמות איומי חרמות, ובתמיכת וושינגטון.
בירושלים הקואליציה מתפרקת, אבל המתקפה המדינית לא מחכה לבחירות • האירופים מעלים הילוך ומפעילים על ישראל מכבש לחצים בדמות איומי חרמות, ובתמיכת וושינגטון • גורם מדיני ישראלי ל'מידה': "אירופה הופכת להרבה יותר פרו-פלסטינית, וזה לא מבשר טובות" • הפלסטינים מקשיבים היטב ומגלים פעם נוספת שלא רק שדרך הטרור אינה גובה מהם מחיר משמעותי – היא אפילו משתלמת
קירות הקואליציה נופלים, וכבר לא מדובר בטיח על סדקים. עתה השאלה המכרעת אולי לגבי גורלו של ראש הממשלה בנימין נתניהו היא האם הוא נכשל בכל החזיתות המדיניות, שאותן ניסה לתחזק משך יותר מחמש שנים. אחרים יגידו ההיפך: נתניהו תחזק בגבורה מצב קבוע של עימותים עם הממשל האמריקני, האיחוד האירופי, הפלסטינים והגרעין האיראני. שכחנו איזו פצצת זמן מדינית?
כשיש חדשות טובות, הן קצרות מועד: שר החוץ הגרמני פרנק וולטר שטיינמאייר ששהה בישראל השבוע הבטיח לראש הממשלה שאירופה לא מתכוונת להטיל סנקציות על ישראל. אמירה זו באה כתשובה לפרסום בתקשורת הישראלית, כי הוכן אי שם בצנרת הבירוקרטית של האיחוד האירופי איזה נייר, שלפיו מוצע לאיחוד להטיל סנקציות מסוגים שונים על ישראל כאמצעי להגברת הלחץ. דובר על החזרת שגרירים, על הגבלות למתנחלים ועוד. גורמים מדיניים בישראל מגדירים זאת כ"תרגיל אינטלקטואלי ביורוקרטי; זה לא אומר שהנייר יהפוך למדיניות".
אתמול בערב (יום שני) אמור היה להתפרסם הנייר של האירופים לקראת כינוס שרי החוץ של האיחוד. בנייר אין סנקציות; יש לעומת זאת הבעת דאגה לגבי תכניות הבניה ביהודה ושומרון ובירושלים, דאגה מהטרור ומהקיפאון המדיני. "זה שיש פקיד שהוטל עליו לכתוב נייר על איך להפעיל לחץ על ישראל, לא הופך באופן מידי לאיזו החלטה", אומר ל'מידה' גורם מדיני בירושלים. "צריך לקחת את הדברים בפרופורציות. זה נייר פנימי. אבל יש שינויים עמוקים בדעת הקהל. היא הופכת להרבה יותר פרו פלסטינית, וזה לא מבשר טובות".
על סף התלקחות מדינית
האמריקנים מיואשים ולא יודעים איך לחזור לתהליך המדיני. ההערכה בישראל היא שהסיכוי לחזרה לתהליך המדיני קלוש למדי, אבל יכול להיות שינוי דרמטי. בשבועיים הקרובים נערכים בישראל להתלקחות מדינית, או לפחות לסוג של עימותים מדיניים קשים. בשבוע הבא, יש להזכיר, חל הדד-ליין (24 בנובמבר) להגעה להסכם עם האיראנים בנושא תכנית הגרעין. ההערכה בישראל, שלא יגיעו להסכם במועד. זה דווקא מתאים לתסריט הרצוי לישראל: ראש הממשלה מודאג ביותר מהאפשרות שייחתם הסכם בהובלת ארצות הברית, שישאיר את ישראל על הקרח. האיראנים יוכרו למעשה כמדינת סף גרעינית, בעוד הסנקציות עליהם מתפוררות.
בכל מקרה, למרות שהסכנה האיראנית היא לכאורה טוטלית, היא נראית מופשטת ורחוקה מירושלים. המצב נראה הרבה יותר חמור בחזית הפלסטינית. לפי ההערכות בצמרת הישראלית, הפלסטינים מאמינים באסטרטגיית הפעולה החד-צדדית; הם מרגישים שהם על סף שינויים דרמטיים. מה זה אומר? שאולי הפנייה שלהם למועצת הביטחון תצליח. הם הולכים בכל הכוח על כפיית הסדר ללא משא-ומתן. הסדר כזה, שאינו חתום בסופו של דבר, משאיר להם את האופציה להמשך "המאבק" – קרי, מלחמת הטרור נגד ישראל – פתוחה.
בירושלים מבינים שהאיומים הקבועים מצד אירופה מקבלים רוח גבית מוושינגטון. זה לא יכול שלא לעודד את אבו מאזן ואנשיו להמשיך בקו שלהם – של אי-חזרה למשא ומתן ולתהליך מדיני, אלא רק עימות מתמשך בכל שדות הקרב, ובעיקר בשדה הקרב המדיני, הניזון מפס הייצור של גופות פלסטינים ויהודים כאחד. שני סוגי ההרוגים מזינים את המולך המדיני לטובת הפלסטינים, כפי שהנהגת הטרור ברמאללה ובעזה מאמינה.
ואולם, ההערכה היא, שהפלסטינים טרם החליטו אם להגיש הצעת החלטה למועצת הביטחון, או שיחכו עם זה ל-2015. במידה והדבר יתבצע עכשיו, נראה את הבקשה מוגשת בתאריך הסמלי שנבחר על-ידי הפלסטינים כפרודיה אכזרית על החלטת הכ"ט בנובמבר 1947, שהמליצה על הקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית.
התאריך הקבוע באו"ם הפך ליום שלילת זכות הקיום של ישראל. בהתחלה דובר שהפלסטינים יגישו הצעה שתקבע לוח זמנים לנסיגה ישראלית. אחר כך הובע חשש שזו תהיה הצעת החלטה הדורשת הקפאת בניה מוחלטת. עכשיו ההערכה בירושלים היא שהפלסטינים ינסו להגיש הצעת החלטה שכוללת את נייר הפרמטרים של ג'ון קרי, המסמך שיצא בעקבות 9 חודשי המשא ומתן, ושאבו מאזן דחה. ההערכה אומרת שכל הצעה אחרת תקבל וטו אמריקני, אבל ניסוח שיתאים לאמריקנים יכול לעבור. לתזכורת: במסמך של קרי לא מדובר על חלוקת ירושלים, ויש בו אלמנטים נוספים שלחלוטין לא היו מקובלים על הפלסטינים, כך שלא ברור מדוע הם ירצו להעביר משהו דומה למסמך קרי במועצת הביטחון. נראה שבכל זאת הם יעדיפו לדחות את הצעת ההחלטה במועצת הביטחון – גם כדי להימנע מחילוקי דעות בתוך ההנהגה שלהם, וגם כדי לשדרג את מעמדם כשהרכב מועצת הביטחון בשנה הבאה ישתנה ויהיה הרבה יותר נוח מבחינתם.
בשבי הטרור הפלסטיני
התהליך, בכל אופן, נראה כשלילי מבחינת ישראל. לא רק בגלל מאבקים מדיניים כאלה ואחרים בכל מוקד בינלאומי. התופעה החמורה שהולכת וצוברת תאוצה בעשר השנים האחרונות היא שהטרור הפלסטיני רק מזין את דעת הקהל הבינלאומית ואת כל הגורמים הבינלאומיים נגדנו. הדבר בולט בעיקר מאז 'צוק איתן', כאשר ישראל חוותה מערכה ארוכה וברקע ניצב ממשל אמריקני מנוכר עד עוין. מערכת טרור של ירי טילים או זריקת אבנים, דקירות או פיצוצים הופכת אוטומטית לתקשורת שלילית ויוצרת אווירה אנטישמית אלימה ברחובות אירופה ואף במוקדים שונים בארצות-הברית. ועדות האו"ם מורכבות, ושתיים בדרך לישראל. בינתיים, האירופים כהרגלם מאיימים בסנקציות. מעט החדשות הטובות: שרת החוץ האירופית החדשה, מוגריני, גם היא שוללת הפעלת סנקציות משום שאינה רוצה להיכנס לתפקידה באווירה שלילית בין ישראל לאיחוד האירופי. כך הבהירה בביקורה האחרון כאן.
בעיה העיקרית מבחינת ישראל היא שעל הפלסטינים לא פועלת שום הרתעה; להיפך – ככל שהם מפעילים יותר אמצעי טרור כך נראה שהאסטרטגיה המדינית החד-צדדית שלהם מצליחה. כיוון שהם לא משלמים שום מחיר מדיני, ישראל מוצאת את עצמה חייבת לגבות מהם מחיר גבוה ככל האפשר בנזקים ובחיי אדם. אף אחד אחר לא גובה מהם מחיר. ישראל תמיד חייבת לחשב בצורה מאוד מדויקת, אם זה בכלל אפשרי, כמה היא יכולה להרחיב את מעטפת הפגיעות בפלסטינים. להרחיב כך שהתועלת המדינית שלהם בזירה הבינלאומית לא תיראה להם כשווה את המחיר בהרג הלוחמים והאזרחים שלהם והרס התשתיות. יש כמה מדינות, כמו קנדה ואוסטרליה, שמראות שאפשר לחתוך את מעגל הקסמים המדמם שכופים הפלסטינים. אבל כאשר הנשיא אובמה וממשלו מאותתים להם מכל האגפים – גם לחמאס – שהתבערה שהם מציתים משתלמת בזירה המדינית, ישראל תישאר לבדה כשהיא עוסקת בלוחמה אנטי-פלסטינית קבועה בשטח.
בעבר הלחץ הבינלאומי מכיוון אירופה, האו"ם או הממשל האמריקני נועד להשיג התגמשות ישראלית, ואם לא התגמשות, חילופי שלטון. מה התכלית של המערכה המתעצמת בימים אלה? בממשלה הנוכחית לא יינקט שום מהלך של הגמשה, מעבר לנכונות לחזור לתהליך ולמשא-ומתן. במצב שבו נתון המזרח-התיכון על מלחמות האזרחים שלו, עם דאע"ש, ג'בהת אל-נוסרה, אל-קאעידה, בשאר אסד ואלון ליאל, אין לישראל אופציה לוויתור טריטוריאלי כלשהו. אם תעלה בישראל ממשלת מרכז-שמאל, המחיר שידרוש אבו מאזן מישראל כדי לחזור למשא-ומתן יהיה כבד ביותר – אולי גם בעיני השמאל השפוי. הציבור הישראלי רוצה ברובו בתהליך מדיני, אבל אינו מוכן לשלם את מחירי המינימום ההתחלתיים הנדרשים לכאורה לצורך הסכם שלום. דווקא משום שהציבור לא נותן סבירות גבוהה למשא ומתן ולוויתורים הכרוכים בו, הוא בהחלט עלול לבחור בשלטון מרכז שמאל.
התוחלת ללחץ פשוטה מצד האמריקאים: אובמה להוט להסכם עם אירן, ונתניהו עלול להפריע, בעיקר בעזרת הסנאט. לכן יש צורך לרתק את נתניהו בבעיות אחרות (ומסיבה זאת הלחץ אינו גבוה כפי שהיה יכול להיות וכרגע כולל בעיקר איומים. ישראל תחת איומים אמיתיים היא אירונית ישראל משוחררת יותר ואובמה לא רוצה זאת). באותה מידה, התוחלת מצד האירופים פשוטה: הם מרוויחים נקודות בשעה שאין להם מה להפסיד מאתנו (ודווקא דעת הקהל אינה כה עוינת כפי שנהוג לספר וכאשר ישראל נכשלת המקור פעמים רבות בכשלונות שלנו – אבל זה סיפור אחר).
המסקנה ארוכת הטווח יותר שזאת תוצאת האסטרטגיה של נתניהו שהיא אסטרטגיית המתנה: נתניהו מוכן להיאבק טקטית אבל תמיד חוזר לסטטוס קוו (שהרי נתניהו לא רוצה להסתכן במיטוט השולטים בצד השני). במצב הזה, רק האויב יכול להרוויח מעימות כי במקרה הפסד המצב לא ישתנה לרעתם. לאסטרטגיה הזו יש כמה נקודות טובות, אבל בסופו של דבר, ישראל תהיה חייבת לנטוש אותה, שכן אחרת מדובר בלחכות עד שלאויב יהיה מזל… אינני יודע אם ראש הממשלה הזה מסוגל לכך. על הימין בכל מקרה להתחיל לחשוב על העידן שאחרי נתניהו.
ממשלות אירופה לא זנחו את האימפריליזם שלהם, כשהפסיקו את שליטתם הישירה באזורי הכיבוש שלהם, אלא שלטות בהם ע"י תמיכה בשליטים עריצים, שבטריטוריות רב לשוניות משתמשים בשפת השליט הארופי הקודם. הדוגמה המובהקת ביותר זו ממשלת צרפת (בעיקר ע"י משרד החוץ שלה). לפי העקרון האירופוצנטרי הגזעני הזה תושבי אסיה ואפריקה לא ראויים להגדרה העצמית. לכן ישראל וכורדיסטן בעיתיות כי הן מתבססות על עקרון ההגדרה העצמית באסיה