הציונות הקטנה של פיצי לבני

תיאורית הדיסוננס הקוגניטיבי גורסת כי שמירה על עקביות היא צורך יסודי של האדם. על פי התיאוריה אדם שאוחז בעמדות סותרות, או פועל בצורה הנוגדת את עמדותיו, חש תחושת צרימה – דיס הרמוניה – שגורמת לו לנסות ולגשר על הסתירה בתודעתו. לעיתים מוביל הדבר לשינוי של אחד מצידי המשוואה הגורם לסתירה, אך לעיתים קרובות מבקש אותו אדם לאחוז את המקל משני קצותיו ומוצא דרכים לשכנע את עצמו כי הסתירה אינה גדולה ולצמצם באמצעות כך את תחושת הצרימה. כך, עשויה המוטיבציה להרמוניה להוביל אדם לאנוס את עמדותיו, (או ליתר דיוק את פרשנותו למציאות), כך שהסתירה הצורמת תקטן ככל האפשר.

ציפי לבני – כמו רבים בשמאל הישראלי שעודם רואים עצמם כציונים – היא מקרה קלאסי של דיסוננס קוגניטיבי שנובע מרצונה לפסוח על שתי הסעיפים. גם לראות עצמה כציונית וגם לזכות באהדת הקהילה הבינלאומית השוללת את הציונות. גם לדבר בשם תורתו של זאב ז'בוטינסקי וגם לזכות באהדת עיתון 'הארץ' ואליטת השמאל. גם לדבר על כך שהיא בעד הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית וגם להתנגד לכל סממן יהודי בחוקי המדינה ובמדיניותה, ולהתנגד לתנאי הסף המינימאליים להבטחת זהותה היהודית של ישראל.

ערוגות השטחיות והפופוליזם עליהם צמחה ציפי לבני מאפשרים לה לטייח את הדיסוננס הקוגניטיבי העמוק בו היא שרויה, אך לעיתים משתחרר לדיסוננס הקפיץ תוך השמעת פצפוצי צרימה נלעגים במיוחד כמו הכרזתה של לבני מהיום לפיה "היא לא מאמינה שאין פרטנר". כאילו השאלה האם אבו מאזן כמנהיג והפלסטינים כעם מעוניינים בפשרה עם ישראל היא שאלה תיאולוגית (אני מאמין משמע אני קיים?).

ההצהרה הזו אמנם חושפת עד כמה יסודות מדיניותה של לבני (המתיימרת לדבר בשם הרציונאליות והפרגמטיזם) נשענים על אוטוסוגסטיה, אך הדיסוננס היסודי בעמדותיה של לבני בא לידי ביטוי מובהק עוד יותר כאשר בוחנים את עמדתה ביחס לחוק הלאום.

כשציפי אפתה עוגה

בימים האחרונים מנסה ציפי לבני לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. גם לומר שהיא ציונית וגם להתנגד לחוק הלאום המבקש לעגן בחוק יסוד את זהותה היהודית של מדינת ישראל.

ביום שני אמרה לבני כי "התנועה היא מפלגה ציונית ונמשיך לייצג את הציונות במיטבה" והוסיפה כי "היא מתנגדת וכולנו נתנגד למדינה דמוקרטית בלי יהודית או יהודית בלי דמוקרטית", כהסבר מדוע היא מתנגדת לחוק המגדיר את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כן, מה ששמעתם עכשיו זה קולו של הגיר החורק על הלוח. דיס הרמוניה. וזה במקרה הטוב, שלבני פשוט לא מבינה את משמעות דבריה. האפשרות הגרועה יותר היא שלבני מבקשת להוליך את הציבור שולל ומסתירה את עמדותיה האמיתיות המתנגדות לעיגון זהותה היהודית של מדינת ישראל בכל צורה שהיא. מכיוון שאיני רואה בלבני מאור אינטלקטואלי גדול במיוחד אני מצדד דווקא באפשרות הראשונה.

התמונה מתבהרת כשבוחנים את מעשיה והתבטאויותיה של לבני לאור המציאות הפוליטית, המשפטית והחוקתית השוררת בישראל בעשרים השנים האחרונות.

כמעט כל הגורמים הפוליטיים בישראל מסכימים כי ישראל צריכה לשמור על שני חלקי המשוואה המרכיבה את זהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית, והחכמה האמיתית היא תחזוקת האיזון המורכב ביניהם. בניגוד לתעשיית השקרים שמפיצים אנשי 'הארץ' ו'הקרן החדשה', אין שום איום אמיתי על זהותה הדמוקרטית של מדינת ישראל.

אין היום שום כוח פוליטי רציני ששולל את אופייה הדמוקרטי של ישראל, אין בישראל אף גורם חוץ פרלמנטארי רציני שנאבק נגד המשטר הדמוקרטי ואין שום סיכוי, ולו קלוש, לפגיעה באופייה הדמוקרטי – החלקי נכון להיום – של מדינת ישראל. (חלקי מכיוון שביהמ"ש העליון, בתמיכת השמאל, רומס את הדמוקרטיה הישראלית ומרוקן את עקרון שלטון העם מתוכן באמצעות העברת סמכויות השלטון לגופים לא נבחרים ולא יציגים).

כל אדם שניזון מהמציאות ולא ממאמרי המערכת של 'הארץ' מבין שאין שום סיכוי שכוחות הפועלים בחברה הישראלית ימסמסו, יטשטשו, ימחקו או יבטלו בהדרגה את אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל.

מדינה יהודית תחת מתקפה חוקתית

בכל הנוגע לזהותה היהודית של מדינת ישראל, לעומת זאת, המצב הפוך. בית המשפט העליון, הגוף השלטוני החזק ביותר בישראל, הפך את זהותה היהודית של המדינה למרמס. בשורה ארוכה של נושאים – החל מנושא המסתננים, דרך שיבה זוחלת של ערבים ועד חוק ועדות קבלה או חוק קק"ל –  מייחס בית המשפט העליון חשיבות רק למה שהוא מפרש כזהותה הדמוקרטית של ישראל (דמוקרטית במובן של רב תרבותית, רב לאומית וחסרת זכות להעדפות ערכיות וזהותיות – בניגוד לרצונם המובהק של רוב הישראלים – כלומר בצורה לא דמוקרטית).

מלבד ביהמ"ש העליון פועלים בישראל עשרות ארגונים חוץ פרלמנטאריים הנהנים מתקציבים של עשרות מיליוני דולרים מדי שנה ומבקשים לטשטש, למסמס, למחוק ולרמוס את זהותה היהודית של ישראל. מטרתם חדה וברורה: להפוך את ישראל למדינה רב תרבותית מבחינה תיאורטית ורב לאומית מבחינה מעשית. הודות לביהמ"ש העליון, לתקשורת ולסיועם של גורמים פוליטיים בעלי השפעה (המתיימרים להיות ציוניים) רושמים שוללי זהותה היהודית של המדינה שורה ארוכה של הצלחות בעשרים השנים האחרונות. חברי הכנסת הערבים ומרצ אינם לבדם במאבק הזה. חלקים ממפלגת העבודה, וכפי שאנו רואים כעת גם ציפי לבני ומפלגתה, שוללים ומתנגדים לכל ניסיון להביא לידי ביטוי את זהותה היהודית של מדינת ישראל.

במילים אחרות – למרות שהעובדות מראות שהחלק היחיד במשוואה היהודית-דמוקרטית שנתון תחת מתקפה אפקטיבית הוא המרכיב היהודי, הרי שציפי לבני מתנגדת לניסיון החלקי והדל לבלום את הערעור על זהותה היהודית של ישראל.

לצד זאת חשוב לזכור שכשרת משפטים ציפי לבני היא מהגורמים הבולטים שמשמרים את עוצמתו המופרזת והאנטי-דמוקרטית של ביהמ"ש העליון. כלומר לא רק שלבני מתנגדת לניסיון לעגן את זהותה היהודית של מדינת ישראל, היא גם משמרת את כוחו המופרז של הגוף שרומס את זהותה היהודית (והדמוקרטית) של המדינה.

בחינה קרה של הדברים, במנותק מתדמיות, מיתוגים, קלישאות וקריצות לקונצנזוס מלמדת כי אין מנוס מהמסקנה שכאשר ציפי לבני מצהירה כי היא ומפלגתה פועלים למען הציונות מדובר בדברי הבל.

ההערכה שלי כאמור היא שמדובר בדיסוננס קוגניטיבי ולא בשקר. בהונאה עצמית ולא בהולכת שולל. ציפי לבני היא בסך הכל סימפטום חיוור ועילג לקריסת הקונצנזוס הציוני בשמאל הישראלי. אם נניח בצד את אנשי השמאל שהלכו עד הסוף עם האופנות האינטלקטואליות והתרבותיות המנשבות במערב והפכו לפוסט ולאנטי-ציונים מוצהרים, הרי שאנשי השמאל הממשיכים לראות עצמם כציונים בעודם מתנערים מכל עקרונות היסוד של הציונות, הם מקרה עצוב וקלאסי של דיסוננס קוגניטיבי.

מצד אחד הם גדלו על ברכי הציונות ורוצים לראות עצמם כציונים, אבל מצד שני הם קצת מתביישים בציונות שלהם. שירי ארץ ישראל זה אמנם נחמד, לעודד את הנבחרת זה אחלה וגם לאהוב את החיילים שנלחמים בחזית – הילדים של כולנו –  זה דבר שטבוע עמוק בדי.אן.איי שלהם. אבל מצד שני, בחוגים שבהם ציפי לבני מסתובבת בשנים האחרונות לאומיות היא לא בדיוק צו האופנה בעוד יהדות היא אנכרוניזם במקרה הטוב וברבריות פגאנית במקרה הרע. ובכלל, גם אם לבני ודומיה מסוגלים להכיר בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, הרי שהם אכולי רגשי אשמה על "העוולות הנוראיות" שנאלצנו ואנו נאלצים לבצע במאבק על קיומנו. וזה עוד לפני שאמרנו מילה על רב-תרבותיות, קוסמופוליטיות, פוסט-קולוניאליזם, פוסט-מודרניזם ואינספור תיאוריות עכשוויות יותר או פחות השוטפות וכובשות את תודעתו של השמאלן הציוני המבקש בשארית כוחותיו לשמור גם על קמצוץ ציונות, פולקלור ואהבת הארץ. התוצאה היא שגם אם נלך לקראת הדיסוננס הקוגניטיבי של ציפי לבני ונכיר בזכותה לראות עצמה כציונית, הרי שהכי הרבה שניתן לומר על הציונות בה ציפי לבני מאמינה הוא שמדובר בציונות קטנה. מינימאלית. פיצפונת. ציונות כל כך דלה, חלשה ורופפת שהיא מתכופפת בפני כל משב רוח קל של התנגדות בעודה הופכת למעשה לחסרת כל ערך. ציונות זעירה. ציונות של פיצי לבני.

חד נס

ואקורד אחרון לסיום – ציטוט של האיש שציפי מתיימרת לדבר בשמו אף שמעולם לא הבינה חצי דבר מתורתו, זאב ז'בוטינסקי:

"הציונות היא התגלמות הגאווה, הכבוד העצמי הריבוני, שאינם יכולים להשלים באופן אורגאני עם כך, שהבעיה היהודית תהיה חשובה פחות מאחרות, תהיינה כבירות ובעלות אופי עולמי. בשביל המרגיש זאת, גם גאולת העולם אינה אלא שקר מחפיר, כל עוד אין לעם היהודי ארץ משלו, כלכל יתר העמים. עולם, בו אין לעם היהודי מדינה משלו, עולם של שודדים וגנבים הנהו, בית קלון שאין לו זכות קיום, גם אם כל יתר הבעיות כבר מצאו את פתרונן על הצד הטוב ביותר. גם אם יוכיחו לנו שלמען הגשמתה של הציונות הכרח הוא "לעכב" לדור את שחרורו של העולם, ואפילו למאה שנים, למאות שנים, מוטב שיעכבו, מוטב שימתינו, ימשיך נא העולם לחכות, מכיוון שגם אנו הננו חלק מ"אותו עולם", לא פחות מקודש וחשוב מכל יתר החלקים המחכים לגאולה. הרגשה כזו אי אפשר להחדיר באדם: או שהוא חדור הכרה זו, או שהיא זרה לו. קורה לפעמים שאדם חי במשך שנים אחדות באמונה, שאמנם זו הכרתו ורואה הוא עצמו ציוני לכל דבר… אולם אחר מתגלים הקשיים, האופנה חולפת והאדם שחשב כי "ציוני הנהו" קובע שהוא טעה – שמבחינה רוחנית הוא יכול להסתדר גם בלי גאולת העם היהודי. שהוא מוכן להסתפק בגאולתו של העולם בלבד. ואם זהו המצב, אנא, לכו לדרככם, ובמידה שתקדימו – ייטב".