פרשת תולדות: אל תפתח פה לשטן

מיעקב ועשו ועד מיכה: גניבת ברכת יצחק במרמה מלמדת עד כמה חזקה כוחה של אמונה שלמילים יש כח עצמאי, הקשור בחוקיות עמומה הפועלת במסתרים • חוקיות זאת אינה כפופה לשלטון האלים אלא פועלת במקביל • אמונה זו נטועה עמוק בנפש האדם, קשה לשכל לשרשה, והיא שרדה עד היום

תקוות יסוד המלוה את רוב מעשי המרמה בעולם היא התקוה שלא להיתפס וממילא שלא להיענש. ניתן לשער בבטחה שמעשי המרמה בעולם היו פוחתים מאד בלא תקווה זאת. והנה ברור שיעקב ורבקה המערימים על יצחק ועשו (בראשית כ"ז) אינם משתעשעים בתקוה מעין זאת. יתר על כן ברור שתוחלת החיים של המרמה קצרה והיא תתגלה מיד עם חזרת עשו מן השדה.

מעשי רבקה ויעקב ופעולות שאר גיבורי הסיפור מתבארים בנקל מתוך הנחת היסוד של הסיפור – שהברכה משניתנה אינה ניתנת לביטול. גם יצחק סבור כן כפי שניתן ללמוד מדבריו לעשו לאחר שהוא עומד על טעותו: "33 מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרְכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה". קצרה ידו מלשנות: "37 וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי". גם עשו אינו דורש לבטל את הברכה.

די לה לברכה, או לתאומתה הקללה, שתיאמר. היא אינה תלויה אפילו בכוונת המברך או המקלל, הרי יצחק סבר שאת עשו הוא מברך; היא, בלשון החוקרים, טעונה כח מאגי. אמונה שלסוג מסוים של צירופי מילים יש כח עצמאי הקשור בחוקיות עמומה הפועלת במסתרים. חוקיות זאת אינה כפופה לשלטון האלים אלא פועלת במקביל. אמונה זו נטועה עמוק בנפש האדם, קשה לשכל לשרשה, והיא שרדה עד היום. הן גם אנחנו מתיראים מכח המילה – "אל תפתח פה לשטן". גם אמונת היחוד, למרות שחשה שהכרה בחוקיות הזאת, הפועלת במקביל לשלטון אלהים ואינה כפופה לו, מצמצמת את כח האל, ולמרות שהחלישה מאד את היסודות המגיים ונטתה בשלביה המאוחרים יותר להחליף את הברכה בתפילה, לא השתחררה מהם לגמרי.

הצורה הספרותית השגורה של הברכה המגית היא השירה, ומתאימה במיוחד השירה המקראית הבנויה בתקבולת, כי ברור, שמההנחה שהמלה עצמה טעונה כח מתחייב, שאם תחזור על הברכה יגבר כוחה. למשל, ברכת יצחק ליעקב בפרק שלנו: "29 יַעַבְדוּךָ עַמִּים וישתחו (וְיִשְׁתַּחֲווּ) לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ". מעצים את כח הברכה מגע גופני בין המברך למבורך, כפי שאנו למדים ממקומות אחרים, למשל מיעקב המברך את בניו ומניח ידיו על ראשיהם (בראשית מ"ח, 14), ובהעדר אפשרות למגע ממש – קרבת מקום או לפחות טווח ראייה, כפי שאנו למדים ממעשי בלק המעלה את בלעם על במות בעל כדי שיראה משם את מחנה ישראל ויקללו (במדבר כ"ג -כ"ד) . לא רק קרבת מקום מסייעת אלא גם קרבה משפחתית. גדול כוחה של ברכה או קללה הנאמרת בחוג המשפחה.

איזון מאגי

גיבורי הסיפור שלנו נכנעים לכח הברכה ועשו מסתפק במזעור נזקים בבקשו גם הוא ברכה. אבל יש במקרא סיפור, נדיר ביופיו, שנעשה בו ניסיון להתחכם לכח המגי של המילה. כוונתי לסיפור "פסל מיכה" שופ' י"ז-י"ח. [סיפור זה לימדני מרדכי שלו ואת מה שאביא להלן למדתי מפיו.] אני מצמצם את דברי רק לגבי הנושא שלנו "ברכה וקללה" ולא אדון כאן ביסודות נוספים וחשובים בסיפור.

1 וַיְהִי אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ. 2 וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ ואתי (וְאַתְּ) אָלִית (=קיללת) וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי הִנֵּה-הַכֶּסֶף אִתִּי אֲנִי לְקַחְתִּיו וַתֹּאמֶר אִמּוֹ בָּרוּךְ בְּנִי לַיהוָה.3 וַיָּשֶׁב אֶת-אֶלֶף-וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לַיהוָה מִיָּדִי לִבְנִי לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ. 4 וַיָּשֶׁב אֶת-הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ.

סיפור פסל מיכה הוא דוגמה לסיפור המתחיל "in medias res"" "באמצע הדבר". לאחר הנוסחה של הצגת הגיבור ומקומו אנו נכנסים בדומה למחזה לשיחה בין מיכה לאמו. העומס המוטל על השיחה משום כך הוא עצום. היא צריכה למסור לנו את הרקע – מה קדם לשיחה; לאפיין את הגיבורים; לפתח את יסודות המתח; ובנוסף לנבוע בטבעיות מן הנסיבות.

נעמוד ראשית על מבנה הפסוק השני. דברי מיכה מורכבים מארבעה משפטים קצרים. הם נפתחים במשפט מסורבל: אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ (וְאַתְּ) אָלִית. ניכר שבעצם התכוון מיכה מלכתחילה לומר: אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ – אֲנִי לְקַחְתִּיו, אך שינה את דעתו תוך כדי דיבורו. התכונות האלה של המשפט מעידים שהאומר אותו מצוי בהתרגשות קיצונית.

ממה נובעת ההתרגשות? מה קרה? מתוך המשפט אנו למדים שמיכה הבן גנב – "לקח" בלשון הנקייה שנוקט הבן – מאמו אלף ומאה כסף. משגילתה האם את הגניבה קיללה את הגנב בלי לשער שבנה העומד לידה- וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי – הוא הגנב.

דברי מיכה הם איפוא וידוי-הודאה בפשעו. המבנה המסורבל של המשפט, שנוצר כתוצאה מהרחקת "אֲנִי לְקַחְתִּיו " לסוף דבריו, מוסר יפה את המלחמה הפנימית בין ההחלטה להתוודות, והרצון בכל זאת לדחות את הוידוי. אפילו עצם ההודאה מתרחש בשני שלבים. ראשית "הִנֵּה-הַכֶּסֶף אִתִּי" הניתן להתפרש לאו דווקא כהודאה בגניבה עצמה ורק אחר כך ההודאה הסופית. ובנוסף משכיל המחבר באמצעות המשפט הזה למסור את הרקע הנחוץ להבנת הסיפור.

מדוע מתודה מיכה? חסרה לגמרי בדברי מיכה חרטה מוסרית. ההודאה וההתרגשות נובעות ככל הנראה רק מן הפחד, מן הקללה שקללתהו אמו שעמדה על ידו.

ניתן לחזק את ההסבר הזה מן המסופר בהמשך. התמונה הנגלית לפנינו דומה לקומדיה. מיכה משיב בתחילת פס' 3 את הכסף לאמו. בסוף הפסוק משיבה האם את הכסף לבנה, ומיד אחר כך בפתיחת פס' 4 משיב לה מיכה את הכסף. הכסף טעון כעת בכח המגי של הקללה. מסוכן להחזיק בו. הכסף, האוביקט הנכסף, הפך לחפץ שכל המחזיק בו משתדל להעבירו לחזקת האחר.

לאור דברינו עד עתה מתבארת גם תגובתה המדהימה ממש של האם המגיבה מידית לוידוי לא בגערה אלא בברכה: "בָּרוּךְ בְּנִי לַיהוָה." האם יודעת שאין טעם לומר אני מתחרטת, לא ידעתי כי בני הוא הגנב וכו', ומשום כך היא נוקטת פתרון מקורי – הצבת ברכה מול הקללה. יאבק הכח המגי של הברכה בכח המגי של הקללה. המאבק הזה הוא היוצר את יסוד המתח בסיפור. וכל זה נמסר לנו בשיחה בת פסוק אחד. דוגמה לוירטואוזיות של הסיפור המקרא. גם יתר צעדי האם נועדו להקטין את הנזק. ראשית הקדשה, שנועדה לטהר את הכסף שקולל: "הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לַיהוָה", שנית, ויתור למפרע על הבעלות על הכסף: "הִקְדַּשְׁתִּי" בלשון עבר, "מִיָּדִי לִבְנִי", כרוצה לומר, בני אינו גנב כי שלו היה הכסף שלקח. שלישית, שינוי צורה: " וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף".

העלו יפה צעדי האם? מי נצח במאבק בין הברכה לקללה? הרוצה לדעת יקרא את הסיפור עד תומו.

__________
ד"ר יונתן כהן לימד שנים רבות מקרא ולשון עברית בסמינרים של התנועה הקיבוצית-אורנים וסמינר הקיבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story, 1993.