יהודים רוקדים: היסטריה פוליטית

"מעולם לא היתה כאן מתקפה מקיפה כל כך, חמורה כל כך ועמוקה כל כך על הציונות… לכן חובה לשמור על האיזון המדויק בין שני היסודות. כך עשו הרצל, ז'בוטינסקי ובן גוריון בזמנם, וכך עשו אהרן ברק, דן מרידור ואמנון רובינשטיין בזמנם. כך התפתחה ישראל כמדינה חופשית בתוך סבך סתירותיה. אבל פראי האדם של הליכוד האנטי ליברלי ושל הבית היהודי האנטי דמוקרטי אינם מבינים זאת. נמוכי המצח של הפופוליזם הלאומני אינם תופשים את המושכלות הראשונים של התנועה ההרצליאנית. וכשהם מניחים את ידם הגסה על המבנה המושגי הייחודי של ישראל — הכל מתפורר. מה שנבנה בעמל רב ביותר ממאה שנים של ציונות נאורה — מושחת ומנואץ. מה שנבנה ב–66 שנות הדמוקרטיה הישראלית — מטומא. כפי שהקיצונים המוסלמים החדשים מנסים להחזיר את האיסלאם אל ימי הביניים, כך השוביניסטים היהודים החדשים מנסים להחזיר את הלאומיות היהודית אל האפלה של מאות קודמות. הם יצאו מדעתם. לא קמו לציונות מאז ראשיתה אויבים מרים ומסוכנים כמו הקנאים היושבים היום בירושלים ועושים ככל יכולתם כדי להחריב את הבית".

(ארי שביט היסטרי מאוד ב"הארץ" להבדיל מארי שביט היסטרי באופן מתון כבדרך כלל).

ארי שביט היסטרי, וכשארי שביט היסטרי הוא משחרר בועות מהשפתיים. ארי שביט אביר האור, עוטה גלימת האליטיזם הנאור, נשבע אמונים לציונות "הישנה והטובה" לעומת הקנאים הבאים מתוך האפלה של המאות הקודמות ומאיימים על הציונות. מה זה מאיימים? "מעולם לא קמו לציונות אויבים מרים ומסוכנים כל כך". המופתי, קאוקג'י, נאצר, נסראללה? … הם טלטביז בהשוואה ליריב לוין ואיילת שקד. אבל אני מבקש שתבינו אותו, לארי שביט יש מצח גבוה, מצח המעיד על תבונה, מתינות, שכל ישר ואינטליגנציה בניגוד לפראי האדם של הליכוד שהם נמוכי מצח ומחטטים באף ברמזורים. ומה בעצם אומר שביט גבוה המצח לנמוכי המצח, שאת הבטהובן האחרון הם בטח שמעו רק בניידים דור ראשון שלהם, כי אז לא היו רינגטונים ולא כל המוזיקות החדשות שאתה יכול להוריד, רק הבטהובן המעפן הזה ורטט.

אז מה שביט רצה להגיד אחרי כל התקבולות ההפוכות שהוא אוהב לפנק בהן את קוראיו? אני אסביר לכם בשפה שנמוכי מצח מבינים. שששש אל תצעקו את זה. יש פה את "המבנה המושגי הייחודי" (WTF) המבוסס על מושכלות. משוכלות שמה? שזו מדינה יהודית. שזו מדינה שקיים בה חוק מפלה כמו חוק השבות? אבל ארי שביט רוצה שנמשיך לשחק ב"כאילו". הוא רוצה לאכול את העוגה, להשאיר אותה שלמה וגם שיצאו ממנה שתי ציפורים על העץ. "כך עשו הרצל, ז'בוטינסקי ובן גוריון בזמנם". האמת, מצחיק. להיזכר בערגה במורשת הדמוקרטית של בן גוריון. בן גוריון ומפא"י שהפעילו את השב"כ כזרוע לעיקוב אחר יריבים פוליטיים. אחח… הנוסטלגיה הנפלאה על ארץ ישראל הישנה והטובה. מרוב זרם חמים של נוסטלגיה כמעט ונמוג זיכרון הממשל הצבאי על ערביי ישראל שנמשך עד שנת 1966. או אז כשהיינו תמימים ויפים עם גבולות צרים, עם הבלורית והסרפן והפתק מהמושל כדי לנסוע מטירה לטייבה.

נתקדם. מתנגדי החוק משתמשים בשני טיעונים כנגד חוק הלאום, טיעון מהותי וטיעון טכני (עיתוי ונוסח). במהות, ואני מסייג דברי למחנה הציוני של מתנגדי החוק ולא למר"צ ומזרחה, הטענה היא שאין צורך בחוק משום שמגילת העצמאות מספיקה. גם אם נתעלם מהבורות שמגלים רבים מנבחרי הציבור שלנו לגבי נוסח המגילה (המילה דמוקרטית אינה מופיעה בכל המסמך) הרי שידוע להם שאין למגילה תוקף משפטי מחייב של חוקה (בג"ץ 10/48 זיו נ' גוברניק) אלא הצהרת כוונות הנתונה לפרשנות משפטית. זו הסיבה שהכנסת הישראלית חוקקה ב-1992 את חוק היסוד "כבוד האדם וחירותו" וחוק יסוד: חופש העיסוק. במטרה  לחזק את הערכים הדמוקרטים וכו'. חוקים חשובים והכרחיים, אולם חוקים שיצאו מאיזון בשל פרשנותו המפליגה של אהרון ברק, שביסס עליהם את המהפכה החוקתית. ובעוד זכויות האדם עוגנו בחקיקה, ערכי המדינה היהודית נזנחו. כעת, בשעה שהלגיטימיות של המדינה היהודית מקועקעת מבית ומחוץ, בשעה שהחמאס ואבו מאזן מודיעים שלעולם הם יסרבו להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, יש בחוק הלאום חשיבות עליונה.

הפלסטינים מסרבים להכיר בישראל כמדינת העם היהודי כי המשמעות המעשית מהכרה כזו היא ויתור על זכות השיבה. כשהפלסטינים מסרבים להכיר בישראל מדינת הלאום היהודי מייד קופצים בשמאל ומצדיקים אותם באמירה, "אנחנו צריכים שהם יכירו בנו כבמדינה יהודית? מספיק שאנו מכירים בכך שאנחנו מדינה יהודית".

אז אנא, שיסבירו כעת מדוע הם מתנגדים להגדרתה של ישראל בחוק כמדינת הלאום היהודי? ושיסבירו בנימוקים ברורים ולא בחצאי קלישאות ומריטת שיערות. החוק הנוכחי אינו נקי מפגמים, אבל הגישה שנפלו השמיים והתרסקה הדמוקרטיה היא גישה אווילית ולא פרופורציונאלית לכלום. הרבה יותר נכון היה לנסות ולייצר דיון ציבורי סביב החוק ולנסות לייצר הסכמה בין כל המפלגות הציוניות ולו כמשקל נגד לעמדה הפלסטינית. ולאלו הטוענים כי מדינת ישראל אינה יכולה להגדיר עצמה כמדינת הלאום היהודי משום שיש בכך כדי לפגוע בערך השוויון יש להקרין את מיטב סרטי דאע"ש. שלילת מדינת הלאום טובה לדיונים אקדמיים עקרים ועבשים, המציאות של המזרח התיכון מחייבת מדינה כזו. אגב, שוללי מדינת הלאום היהודית תומכים כמובן במדינת לאום פלסטינית נקייה מיהודים.

הפוטש הדתי שלא היה

וכעת למשהו אחר. במסגרת השיח המתפתח על ההדתה בצה"ל נערך מושב מיוחד בכנס המועצה לשלום וביטחון שהתקיים בשבוע שעבר בבית חיל האוויר בהרצליה. ישי פרידמן המצוין כתב על רשמיו באירוע בבלוג שלו:

אחד הדוברים בכנס היה ד"ר עמיר בר-אור, שמקדיש לא מעט זמן לתהליך ה"הדתה" בצה"ל, ואין מה לדבר, האיש מודאג מאוד ואני מצטט לכם מתוך הבלוג של פרידמן את דבריו: "שדרת הפיקוד והקצונה כפי  שהכרנו אותה במשך שנים רבות משתנה, משנה את אופיה. האשכנזים החילונים לא מוצאים עצמם בצבא. יש להם היום אתגרים בתחומים אחרים. ובתהליכים הדרגתיים נוצר החלל שלתוכו נכנסו שתי הקבוצות האלו (דתיים ומזרחים א"ס). התהליך שמאפיין את הקבוצה של, אני לא רוצה לומר המחנה הדתי לאומי כי זה לא כל המחנה הדתי לאומי, אלא בעיקר בוגרי ההתנחלויות, הוא תהליך מכוון של הגעה לעמדות פיקוד, לעמדות השפעה בתוך הצבא מתוך תחושה, כוונה, רצון, לסכל תהליכים עתידיים".

פרידמן מציין, שד"ר בר-אור טען, תוך כדי שהוא מציין שהוא ממש לא מפחד לומר זאת, שהמתנחלים מתכוונים ליזום פוטש עתידי נגד המדינה. "כמו שאומר אחד המועמדים לתפקיד הרמטכ"ל היום, האלוף נווה, 'מי שמאמין לא מפחד'. אני לא מפחד להגיד את הדברים בצורה ברורה. ולכן זכיתי לכינוי מפיך (מתכוון לרב רונצקי) 'אנטישמי', כי מי שמדבר על סכנה של פוטש הוא אנטישמי, אז אני נושא בכבוד את התואר אנטישמי כפי שהוענק לי על ידך. יש גורמים מקרב הקצונה שבאה מתוך ההתנחלויות, לא מקרב הקיבוץ הדתי, שעומדים מאחורי המגמה הזאת. מטפחים אותה. ואני שמעתי לאחרונה שמדברים על התהליך שעניינו הפיכת צה"ל, שהוא צבא ממלכתי, לצבא יהודי. צבא יהודי לא במובן שזה צבא של המדינה היהודית כפי שהתכוונו האבות המייסדים במגילת העצמאות. הפרשנות שניתנת היום בחברה הדתית למונח יהודי הוא מדינה שתתנהל על פי ההלכה היהודית".

דברים חריפים. לא? הדוסים מתכננים פוטש. ועל מה הד"ר מתבסס? תכף תבינו. יום קודם לכנס, ראיינתי עם תמר אסרף ('מתנחלות ברשת') את ד"ר בר אור בתוכנית הרדיו שלי ב"גלי ישראל". בר אור הסביר לנו עד כמה הוא מודאג מנאומי מוטיבציה של רבנים טרם קרב וכל אקט דתי אחר לפני קרב והביא כהוכחה לנזק את  הדף הקרבי של מח"ט גבעתי אל"מ עופר וינטר שפגע לדבריו בלוחמים הלא-יהודיים.

תמר שאלה אותו אם יצא לו לדבר עם אחד החיילים או המפקדים כדי להתרשם בפועל. בר-אור הודה במבוכה שלא. התזה של ד"ר בר-אור התפרסמה בספר 'בין הכיפה לכומתה', כן, כן, קובץ מאמרים על תהליך ההדתה בצה"ל (רוצו לחנויות שלא יאזל). שאלנו אותו אם לפחות לפני פיתוח התיאוריה הוא ראיין לוחמים ומפקדים דתיים. ד"ר בר-אור הודה שהוא התבסס על ניתוח טקסטים. מרשים. מדעי מאוד. לא התעצלתי והלכתי לבדוק את מאמרו. אז ככה, ד"ר אמיר בר-אור, ראש התוכנית ללימודי צבא וביטחון באוניברסיטת באר שבע לשעבר, מבסס את התזה שלו בדבר פוטש דתי על טקסטים ספרותיים הלקוחים מארבעה רומנים עתידניים. 'אבשלום והנזיר', שכתב גדעון תלפז, 'פונדקו של ירמיהו' מאת בנימין תמוז, 'מלאכים בשמי יהודה' מאת דניאל גלרי ו'קוד כחול' של צביקה עמית.

תלפז חי ומלמד בחו"ל. הוא לא דתי ולא מתנחל. בנימין תמוז היה כנעני ומת ב-1989. את דניאל גלרי לא מצאתי בגוגל עד שהתברר לי שהוא שינה את שמו ואת דעותיו הימניות. צביקה עמית גר ברמת השרון וכיהן במשך 20 בשנת כמנכ"ל "איגוד לשכות המסחר בישראל", מה שודאי הפך אותו למומחה למתנחלים ולהפיכות צבאיות. את 'קוד כחול' הוא הוציא לאור בשנת 2005. הספר מתאר תהליך אפוקליפטי בעקבות החלטה על פינוי השטחים. הימין המתנחל מחולל הפיכה צבאית ומשתלט על מדינת ישראל. אגב, בקיץ של אותה שנה התרחשה ההתנתקות. 10,000 יהודים נעקרו מבתיהם. זוכרים את הפוטש? הנה לכם, מומחה להדתה. הנה לכם חוקר אקדמאי.