הוד מעלתו דנינו

המחזאי והסופר הדגול אנטון צ'כוב טבע את הכלל לפיו אקדח שהופיע במערכה הראשונה, חייב לירות עד המערכה האחרונה. ובכן, האקדח שהופיע לפני 22 שנים עם כינון ההפיכה השיפוטית על ידי אהרון ברק, הפך כעת למכונת ירייה שיורה בכל המערכות. אש חופשית על כל החזיתות בכל השחקנים ובידי כל סטטיסט שמחליט לקחת את החוק לידיים. כל ממזר מלך. הדמוקרטיה הישראלית, עיקרון שלטון החוק, עיקרון שלטון העם, השוויון בפני החוק, החירות האנושית, סדרי המנהל התקין, הפרדת הרשויות, מוטלים כעת כולם מדממים על הרצפה. הדמוקרטיה הישראלית גוססת, נאנקת ונחנקת תחת פעולת כיתור רב-זרועית הסוגרת עליה בו זמנית מכמה כיוונים.

הזרוע הראשונה, הדורסנית והכוחנית ביותר היא בית המשפט העליון שלקח לעצמו סמכות בלתי מוגבלת לפסול חוקים והחלטות ממשלה, על סמך העדפותיהם הסובייקטיביות של השופטים המחזיקים בסמכות וביכולת למנות את עצמם בשל הרכב הוועדה למינוי שופטים.

הזרוע השנייה היא היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו במשרדים השונים שרכשו לעצמם מונופול על שני הליכים הכרחיים לפעולת הממשלה: הייצוג והייעוץ. בתחום הייעוץ נתפסת חוות דעתו של היועץ המשפטי כמחייבת את שרי הממשלה (הדבר גורם לכך שהשרים מצנזרים את מדיניותם מראש כך שתוכל לעבור את אישור "היועץ" שהפך לשר האמיתי אף שאינו נושא באחריות). בתחום הייצוג לקח לעצמו היועץ המשפטי את הסמכות והחירות לקבוע מהי עמדת המדינה שתוצג בפני בית-המשפט ואף לאסור על שרים לקחת עורך-דין חיצוני שייצג את עמדתם. לכך צריך להוסיף כמובן את העובדה שהיועץ חובש גם את כובע התובע הכללי שבעזרת שורת העמדות לדין מפוקפקות בסעיפים מעורפלים גורם לשרים לשקשק ולציית להחלטותיו הסובייקטיביות מבלי לצייץ. התוצאה היא כמובן שיתוק. מרבית השרים מעדיפים שלא להסתבך ולהימנע מעשייה שבמקרה הטוב תתקל במכשול הבלתי עביר של הייעוץ המשפטי, ובמקרה הרע עשויה לסבך את השר בהעמדה לדין באישומים מפוקפקים דוגמת "הפרת אמונים" משום שהעז שלא לקבל את המלצות היועמ"ש או הדרג המקצועי.

הפקיד והיועץ שולטים ללא אחריות

הזרוע השלישית היא תופעת שלטון הפקידים, במסגרתה עובדי ציבור שאמורים להיות כפופים לממשלה הנבחרת ולחוקי הכנסת, רואים עצמם כעליונים הן על נבחרי הציבור והן על הוראות החוק. אותם נבחרי ציבור, היושבים עשרות שנים בעמדות מפתח מכוח הקביעות שבשירות הציבורי, נוטים לעיתים קרובות מדי לנהל מדיניות עצמאית על סמך העדפותיהם ועמדותיהם האישיות (וכמובן אינטרסים שונים ומשונים) תוך שהם מרשים לעצמם לצפצף על הנחיות השר והמנכ"ל המתחלפים אחת לשנתיים שלוש.

ראיון מאלף הממחיש את הבעייתיות החמורה שיצרה תופעה זו, ואת השיתוק שאוחז בממשלות השונות, העניק מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר עדן בר-טל לאחר סיום כהונתו.

השורה התחתונה היא, שסמכויות השלטון המכריעות והמרכזיות עברו בעשרים השנים האחרונות מידי הגופים הנבחרים והנושאים באחריות הפורמאלית, הציבורית והפוליטית, לידי גופים בלתי נבחרים שאינם נושאים באחריות ציבורית, אינם כפופים לדין הבוחר, ואשר החליטו שאינם מחויבים לעקרונות הבסיסיים ביותר של המשטר הדמוקרטי ולסדרי המנהל התקין.

הטענה שאני משמיע כאן היא אכן טענה חריפה וקשה, אך נדמה כי התנהלותו של מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו בימים האחרונים מהווה שפל חדש ברמיסת הדמוקרטיה בידי בעלי תפקידים ממונים. ההכרזה של דנינו ממחישה עד כמה הפכו העקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים ביותר לאסקופה נדרסת בידי פקידים עובדי ציבור שתפקידם במדינת חוק הוא יישום מדיניות שמתווים אחרים. המפכ"ל דנינו מיישם כמובן עקרונות ושיטה שפותחו, שוכללו ועוצבו על ידי בית המשפט העליון ומוסד היועץ המשפטי לממשלה, אך מביא את הדברים לכדי אבסורד שניתן להמחשה בקלות יחסית. המציאות בה אנו חיים כיום היא מציאות שבה כמעט כל עקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי נרמסים בשיטתיות דווקא על ידי הגופים האמונים לכאורה על יישום ואכיפת שלטון החוק.

הדוגמא הטריה ביותר להתפרקות המנגנונים הדמוקרטיים היא כאמור דבריו הבוטים של מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו כנגד יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. לאחר שהמפכ"ל דנינו הודיע כי יאסור על עליית ח"כים מסוימים להר הבית ביקש יו"ר הכנסת אדלשטיין להעמיד את המפכ"ל במקומו וכתב לשר הממונה אהרונוביץ כי: "לא ייתכן שפקיד ציבור יערער על חופש התנועה המוקנה לנבחרי ציבור מכוח חסינותם ומעמדם. העמד את המפכ"ל על טעותו והורה לו להימנע מהתבטאויות מעין אלו גם בתקופה זו, להקפיד על הפרדת הרשויות ולשמור על כבודם של נבחרי הציבור".

השוטר יוחנן תוקף את יו"ר הכנסת

דבריו של אדלשטיין אמורים להיות מובנים מאליהם במשטר דמוקרטי. אולם לא רק שדנינו לא חזר בו מהאיום לאסור על ח"כים מסוימים (!!!) לעלות להר הבית, אלא שהרשה לעצמו להחריף את הטונים ולתקוף חזיתית את יו"ר כנסת ישראל: "יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לא מבין בכלל מהו תפקידו של המפכ"ל", אמר דנינו והוסיף: "אני חושב שאסור לחברי כנסת מסוימים, שהציבו כאג'נדה את שינוי הסטטוס קוו, לעלות להר הבית. לא רק שאני לא חוזר בי מהדברים שאמרתי, אלא אני מוסיף ומודיע שאני לא אאפשר לחברי הכנסת האלה לעלות להר הבית".

העובדה שעובד ציבור חייב להימנע מנקיטת עמדה בוויכוח פוליטי הוא מובנת מאליה אפילו ביחס לעובדי ציבור זוטרים, קל וחומר ביחס לנושא תפקיד בכיר כמו מפכ"ל המשטרה. לא לחינם קבע נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר מאיר שמגר כי: "עובד הציבור חייב לשמור בעיני הציבור על תדמית ניטראלית, שאינה משועבדת להשקפה פוליטית מוגדרת. נזקק אליו הציבור כולו, על כל זרמיו וגווניו, ולא רק אלה המזדהים עם השקפותיו, ואם הוא נוטל חלק בוויכוחים פוליטיים פומביים, במיוחד בסגנון קיצוני ומיליטנטי, נוצר הסיכון, שחלק מן הציבור לא יראה בו עובד של הכלל שהוא נטול פניות, אלא את מי שמשרת השקפה פוליטית מוגדרת… במילים אחרות. תדמיתו של עובד כחסר פניות וכחסר העדפות פוליטיות, המשרת את הציבור כולו, נעלמת עקב עוצמת מעורבותו הפוליטית הפומבית ועקב השמעתה ברבים של הביקורת בעלת הגוון הפוליטי המובהק…".

אלא שרמיסת כללי המנהל התקין והתבטאויותיו הפוליטיות של דנינו מתגמדות לעומת רמיסתו את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה הליברלית. העיקרון היסודי הראשון שרומס דנינו הוא השוויון בפני החוק. דבריו של דנינו, לפיהם "אני חושב שאסור לחברי כנסת מסוימים, שהציבו כאג'נדה את שינוי הסטטוס קוו, לעלות להר הבית… אני מוסיף ומודיע שאני לא אאפשר לחברי הכנסת האלה לעלות להר הבית", מהווים מדיניות מפלה כנגד ח"כים מסוימים לעומת אחרים ובכך מהווים אכיפה סלקטיבית שרומסת את עיקרון השוויון בפני החוק.

בספרו 'חוקת החירות' הגדיר פרידריך האייק במדויק את חשיבות עיקרון הכלליות של החוק: "ההבדל בין חברה חופשית לכזו שאינה חופשית הוא שבראש ובראשונה יש לכל יחיד תחום פרטי מוכר הנבדל בבירור מהתחום הציבורי, וכי אין להמטיר צווים על היחיד, המחויב להישמע רק לכללים החלים במידה שווה על הכל". הסיבה לכך ברורה: העובדה שהחוק חל על כולם – על המחוקק, על אוכפי החוק ועל האזרחים – בצורה שווה, היא הערובה הטובה ביותר למניעת חוקים מדכאים השוללים את החירות. וכדבריו של האייק: "הודות לעובדה זו, שכל הכללים חלים במידה שווה על הכל, לרבות המושלים, אין זה סביר שיתקבלו כללים מדכאים".

האם עלינו להניח כעת כי דנינו מתכוון לאסור על ח"כ דוגמת משה פייגלין לעלות להר מתוקף דעתו הסובייקטיבית שמדובר בהתססה, בעוד שחברי כנסת דוגמת תמר זנדברג או אחמד טיבי יקבלו מהמפכ"ל דנינו אישור כניסה להר באין מפריע? האם ישראל הפכה למדינה בה נהוגות מערכות חוק שונות על אנשים שונים וקבוצות שונות על יסוד דעתו הסובייקטיבית של עובד ציבור כלשהו?

הדמוקרטיה מתנוונת לעריצות

אלא שגם רמיסת כלליות החוק על ידי דנינו מתגמדת לעומת האכיפה הסלקטיבית שהרשה לעצמו המפכ"ל; ואת האכיפה הוא מבצע בניגוד גמור לעיקרון שלטון החוק. שהרי החוק קובע במפורש כי חברי כנסת, כמו כל אזרחי ישראל, זכאים לעלות להר הבית כחלק מחופש התנועה שלהם (אתעלם כאן במכוון מסוגיית שלילת חופש הפולחן מיהודים על ההר). המשמעות הבסיסית ביותר של המושג "שלטון החוק" היא שהרשות מוסמכת לפעול רק מכוח הסמכה מפורשת בכוח, כאשר כל מה שאינו מותר לה על פי הדין – אסור לה. פעולה של הרשות השלטונית ללא הסמכה מפורשת בחוק היא חריגה מסמכות: קרי פעולה לא חוקית.

במקרה זה לא רק שדנינו רומס את זכויותיהם של ח"כים מסוימים לעלות להר הבית בניגוד לחופש התנועה שלהם, אלא שהוא אף מתעלם מחסינותם של חברי הכנסת. הטענה כי החוק מאפשר לדנינו לשלול את חופש התנועה של חברי כנסת מסוימים מתוך דאגה לביטחון הציבור אינה מתקבלת על הדעת כסבירה במדינת חוק. גם אם מקבלים את תקפותו המפוקפקת של החוק המאפשר למנוע מאנשים כניסה לאתר דוגמת הר הבית בשל חשש לפגיעה בשלום הציבור, הרי שאין להעלות על הדעת יישום של חוק זה בלא הוכחה, מעבר לכל ספק סביר, שהצעד שמבקשים למנוע אכן יוביל לפגיעה חמורה בסדר הציבורי. מתן היתר לשלילת זכויות על סמך הערכות סובייקטיביות של עובד ציבור משמעו ביטול עיקרון שלטון החוק ומעבר למשטר של שלטון שרירותי של בעל השררה. וכדברי פרידריך האייק: "במשטר של חופש, תחום היחיד החופשי כולל כל עשייה שאין חוק כללי מגביל אותה במפורש". ג'יימס מדיסון, ממנסחי החוקה האמריקאית, הגדיר זאת במילים אלו: "בית הנבחרים… הם לא יוכלו לחוקק שום חוק שלא יחול במלוא התוקף עליהם ועל חבריהם כשם שיחול גם על כלל בניה של החברה. זה הדבר שנחשב תמיד לאחד הקשרים האמיצים ביותר המאפשרים למדיניות לחבר שליטים ובני עם יחדיו… בלעדיו כל ממשל מתנוון ויורד לדרגת עריצות".

התנהלותו האנטי-דמוקרטית והאנטי-ליברלית של מפכ"ל המשטרה דנינו היא פועל יוצא של ההשחתה שעברו המנגנונים הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית על-ידי מערכת המשפט בעשרים השנים האחרונות.
כאשר בית המשפט העליון מפר בשיטתיות את הפרדת הרשויות, הופך עצמו למחוקק ומערב את סמכויות החקיקה והשפיטה, וכאשר היועץ המשפטי לממשלה לקח לעצמו סמכויות שאינן מוגדרות לו בחוק והופך עצמו מיועץ של הממשלה לשופט של חוקיות מעשיה ולבעל הסמכות האמיתי, אין להתפלא כאשר מפכ"ל המשטרה מרשה לעצמו להשתלח ולפגוע ביו"ר הכנסת שהיא בית המחוקקים והגוף הריבוני.

תהליך ריקון הדמוקרטיה מתוכן והעברת סמכויות שלטוניות מגופים נבחרים הכפופים לחוק, לגופים בלתי נבחרים הפועלים מכוחן של החלטות סובייקטיביות פרסונליות, הפך לאיום אמיתי על אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל. השוטר יוחנן דנינו והתבטאויותיו השערורייתיות אינם הבעיה, אלא רק הסימפטום.