איך הפכה ישראל למדינת כל פרקליטיה

אפתח בסצנה ביורוקרטית שאפילו במדינה ידועת פולמוסים קולניים כישראל אמורה הייתה לעורר חלחלה. באמצע שימוע בבית המשפט העליון מתפרץ השר הנוגע בדבר, ומודיע כי פרקליט מטעם היועץ המשפטי לממשלה, המייצג בדיון את משרדו, מחבל בו במתכוון, ושהוא רוצה לייצג את עצמו. כך בדיוק אירע לאהוד אולמרט בקיץ 2003, בהיותו שר התעשייה והמסחר.

וזה סיפור המעשה, בקצרה: מִנהל מקרקעי ישראל, שהיה נתון אז בסמכות משרדו של אולמרט, הגיע להסדר עם תנועות קיבוציות על הפשרת קרקעות. ארגון הקשת הדמוקרטית המזרחית עתר לבג"ץ לבטל את ההסדר, בטענה שהקיבוצים זוכים לפיצוי יתר והדבר פוגע בצדק החלוקתי. היות שצדק חלוקתי הוא שאלה של מדיניות, שאלה מן הסוג שרוב בתי המשפט, ברוב המדינות, מושכים ממנו את ידיהם, אנשי המנהל שיערו שבית המשפט יטה להם אוזן. לכן נדהם אולמרט כאשר היועץ המשפטי לממשלה, שמתפקידו להגן על רשויות המדינה בדין, לא רק שסירב להגן על המשרד – על הלקוח שלו – אלא אפילו שלח פרקליט לטעון נגדו.

אלא שחמתו של השר אולמרט נותרה נחלתו הפרטית; אף אחד חוץ ממנו לא הופתע. עשור כבר חלף אז מיום שבג"ץ פתח את שעריו בפני כל עותר בכל נושא שלבו חפץ בו, והכפיף את נבחרי הציבור לפקידים משפטיים שתפקידם המקורי היה לייעץ לנבחרים ולייצג אותם. בכך סירסה מערכת המשפט את הרשות המבצעת, ממש כפי שעתידה הייתה לסרס גם את הרשות המחוקקת, והעצימה עד קיצוניות את כוחה של קבוצת עורכי דין ממשלתיים שאינה חייבת דין וחשבון לציבור.

הנה, כך זה קרה.

גבולות הביקורת השיפוטית

עיקרון האיזונים והבלמים הוא מיסודות הממשל הרפובליקני. על פיו, רשויות ממשל שונות מגבילות זו את כוחה של זו. אחד מעמודי התווך של מערכת כזו היא רשות שיפוטית עצמאית, שתפקידה להבטיח את שמירת החוק ולמנוע משחקנים אחרים בזירה לחרוג מסמכותם החוקית.

בתי המשפט נחוצים אפוא לשמור על מאזן הכוחות, אולם גם הם עצמם חייבים להיות נתונים לאיזונים ולבלמים. להבדיל מהרשות המבצעת ומהרשות המחוקקת, בתי המשפט בדרך כלל אינם נבחרים בידי הציבור. כאשר שופטים מבטלים מדיניות ממשלתית, הם בעצם מבטלים החלטה שקיבלו, אמנם בעקיפין, האזרחים עצמם. משום כך, מדינות דמוקרטיות מודרניות מגבילות הן את סוגי המחלוקות שבתי המשפט רשאים להתערב בהן, הן את דרכי ההתערבות הזו.

בשלושת העשורים הראשונים של מדינת ישראל, בתי המשפט שלה נמנעו, כנהוג בכל מערכות המשפט בעולם הדמוקרטי, משיפוט מהותי של צעדים מנהליים, והתערבו רק כאשר רשות ממשלתית חרגה מסמכותה החוקית. ואכן, הכנסת ראתה תחילה את בתי המשפט כמוסדות זהירים כל כך, עד שב-1953 חוקקה (בטעות) חוק שהפך את השופטים לגורם המכריע במינוי שופטים. כפי שיכול היה לצפות מי שעיניו בראשו, שיטת בחירה זו, שהינה ייחודית לישראל, גרמה לכך שלאט-אבל-בטוח נוצרה הומוגניות רעיונית בבית המשפט העליון. הומוגניות זו עלולה הייתה לכרסם בזהירות השיפוטית שבית המשפט העליון כה הצטיין בה עד אז.

הזרז העיקרי לכרסום היה אהרן ברק. ברק נתמנה לבית המשפט העליון ב-1978, וב-1995 החל לכהן כנשיאו. מקתדרת השופט שלו הזניק לא מהפכה אחת, אלא שתיים. בראשונה, שהחלה ב-1981, החליש בית המשפט את המגבלות שחלו על התערבותו במדיניות ממשלתית. בשנייה, מפורסמת פחות אך חתרנית יותר, ייפה את כוחה של מערכת הפקידות המשפטית לגדוע יוזמות ממשלתיות בעודן באִבָּן – עוד לפני שיבשילו לכדי החלטות שאפשר להביאן לפתחו של בית משפט.

מלוא כל הארץ משפט

במהפכה הראשונה, ברק הרחיב את הבסיס המאפשר לבית המשפט להתערב במדיניות ממשלתית, ואז ביטל שתי מגבלות קריטיות על סוגי התיקים שאפשר להביא בפניו – המגבלות הקרויות בעגה המשפטית "זכות העמידה" ו"שפיטות".

הבסיס: כאמור לעיל, עד 1981 בתי המשפט לא היו מבטלים מדיניות ממשלתית אלא אם אפשר היה לראותה באופן חד-משמעי כשימוש פסול בסמכות. בשנה ההיא פסק ברק שאפילו כאשר שיקוליה של רשות שלטונית בקביעת מדיניות הם רלבנטיים וחוקיים, אם לדעת בית המשפט הרשות המנהלית לא "איזנה כראוי אינטרסים שונים הראויים להישקל ונתנה משקל סביר לכל אחד מהם", בית המשפט יכול לפסול את המדיניות שכן אין היא עומדת ב"מבחן הסבירות". בעברית פשוטה, בית המשפט יכול לבטל כל מדיניות שאינה מוצאת חן בעיניו.

כך נפתח הסכר. כל החלטה שלטונית, מועילה יותר או מועילה פחות, זניחה יותר או זניחה פחות, הייתה מעתה נתונה לחוות דעת שנייה, שיפוטית. בתוך זמן קצר ביטלו בתי משפט החלטות שלטוניות בעניין העמדת שולחנות של בתי קפה על מדרכות, סבסוד מעונות יום לאימהות עובדות עצמאיות, מיקומו של אצטדיון כדורגל, היקפן של סובסידיות לחקלאות, זכיות בפרסי הוקרה ועוד.

זכות העמידה: גם אחרי 1981, אדם שרצה לעתור לבג"ץ צריך היה להוכיח שהוא נפגע ישירות מהחוק או המדיניות שהוא עותר נגדם. למשל, בשנת 1981 ביקש טרדן משפטי ושמו יהודה רסלר לעתור נגד הפטור מגיוס לתלמידי ישיבות. כיוון שלא עלה בידו להוכיח שהוא קרבן של פטור זה, העתירה נדחתה.

לעומת זאת, ב-1986, כאשר עתר רסלר שוב באותו עניין, הרכב בית המשפט בראשות ברק פסק כי  ה"עמידה" אינה נדרשת עוד (העתירה נדחתה שוב, מטעמים אחרים). זה היה קו פרשת המים. בשנים הבאות טיפל בית המשפט בעתירות מצד שלל גורמים פוליטיים, ביניהם חברי כנסת מהאופוזיציה שהתנגדו למדיניות ממשלתית זו או אחרת. בין העתירות הללו: דרישה לתת פומבי לסעיפים סודיים בהסכמים קואליציוניים; דרישה לפסול מועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה בעוון אי-התאמה; ודרישה להפוך החלטה של שר משפטים שלא להסגיר לרשויות משפט זרות אדם שהורשע בדין בישראל. בכל העתירות הללו העותר לא נפגע ישירות מהחוק או המדיניות שעתר נגדם.

שפיטות: לא רק "עמידה" חסרה בעתירות שהזכרנו, אלא גם שפיטוּת: הן עסקו בדברים שאין זה מתפקידם החוקתי של בתי המשפט לעסוק בהם. עיקרון ה"שפיטות" דורש בין היתר שבית המשפט ימשוך את ידיו מ"שאלות פוליטיות", כי על שכּמותן מופקדות הרשויות הנבחרות. אלא שב-1986, בפסק דין רסלר, אהרן ברק לא רק השעה את דרישת העמידה אלא גם הצהיר כי "אפילו הפעילות בעלת הגוון הפוליטי ביותר – כגון עשיית שלום או מלחמה – נבחנת באמות מידה משפטיות".

בפסיקות מאוחרות יותר ציטט ברק את עצמו – את הביטול התיאורטי של מגבלות העמידה והשפיטות בפסק דין רסלר – כהלכה משפטית מבוססת. משוחרר מכל בלם ורסן פנה עתה בית המשפט לעיסוק בסוגיות ביטחון כגון עתירות נגד מהלכים צבאיים טקטיים, תוואי גדר ההפרדה, ומשאים ומתנים לשחרור מחבלים. בעניין ההתערבות המשפטית בענייני ביטחון אמר באירוניה ב-2006 ל'הארץ' עמיתו של ברק בבית המשפט העליון, השופט מישאל חשין, כי ברק "מוכן שיתפוצצו שלושים-חמישים אנשים, אבל שיהיו זכויות אדם".

בית המשפט נכנס גם לשאלות בדבר התאמתם של בכירי ממשלה לתפקידיהם. בשנת 1993 הואשמו בשוחד שניים מראשי ש"ס, שר הפנים אריה דרעי וסגנו רפאל פנחסי. ראש הממשלה יצחק רבין לא רצה לפטרם. החוק לא חייב זאת, שכן הם טרם הורשעו. למרות זאת, כאשר עתרו כמה ארגונים נגד ראש הממשלה על שאינו מפטר את השניים, חייב אותו בית המשפט לעשות זאת, ובכך יצר משבר ממשלתי קשה. מעודד מהצלחתו להדיח שרים ממונים, הלך בית המשפט העליון צעד נוסף קדימה עשרים שנה לאחר מכן, וכפה את פיטוריהם של שלושה ראשי ערים נבחרים, שאף הם הואשמו במעשי שוחד אך לא הורשעו. (המצביעים לא התרגשו במיוחד, וזמן קצר לאחר מכן בחרו בשלושה הללו מחדש).

מקרֵי דרעי ופנחסי נתנו את האות גם למהפכה השנייה של ברק, שאליה נפנה עתה.

העצמת הפקידות המשפטית

פעילותו הדרמטית של בית המשפט העליון להרחבת סמכויותיו לא חמקו מעיניהם של משקיפים בישראל ובחו"ל. שניים מבין המומחים האמריקנים שהתייחסו לנושא, רוברט בּוֹרְק וריצ'רד פוזנר, כתבו מאמרי ביקורת חריפים על ספרו של אהרן ברק משנת 2004 "השופט בחברה דמוקרטית" (רוברט בורק, "השופט, החרב והארנק", תכלת 27, אביב תשס"ז; Richard Posner "Enlightened Despot", the New Republic, April 23, 2007). תשומת לב פחותה ניתנה מחוץ לגבולות ישראל למהפכה הנוספת שברק הנהיג, מהפכה שהשלכותיה היומיומיות היו מזיקות בהרבה: העצמת כוחם וסמכותם של נציגי מערכת המשפט בתוך הרשות המבצעת והמחוקקת, על חשבון הרשויות הללו עצמן (בארץ נכתבו מאמרים חשובים בנדון על ידי רות גביזון, איתן לבונטין, יואב דותן, אוולין גורדון, דניאל פרידמן, ועוד).

בדיון בעתירה לפיטורי רפאל פנחסי ב-1993, הסתפקה פרקליטת המדינה דאז דורית בייניש (לימים נשיאת בית המשפט העליון) בהקראה יבשה של מכתבו של מרשהּ, ראש הממשלה יצחק רבין, שבו ביטא את עמדתו שהחוק אינו מחייב אותו לפטר את סגן השר הנאשם. משסיימה להקריא פנתה לטעון נגד מרשהּ.

בפסק הדין שלו התייחס ברק להתנגדות מתבקשת: לטענה שמהממשלה נמנע ייצוג משפטי המגן בבית המשפט על עמדתה. דבריו בנושא הם אולי הפִּסקה הבודדת המשפיעה ביותר בתולדות המשפט הישראלי. ברק טען שהיועץ המשפטי לממשלה, בהיותו "הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת", אינו מחויב בשום אופן להגן על מדיניות ראש הממשלה. במילותיו של ברק:

שניים הם כללי היסוד בעניין זה. האחד, שחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה בשאלה משפטית משקפת, מבחינת הממשלה, את המצב המשפטי הקיים והמצוי; השני, ייצוג המדינה ורשויות השלטון מופקד בידי היועץ המשפטי לממשלה. … על כן אם, לדעת היועץ המשפטי לממשלה, הרשות השלטונית אינה פועלת כדין, הרשות בידי היועץ המשפטי לממשלה להודיע לבית המשפט כי הוא לא יגן על פעולת הרשות.

בפסק דין זה כונן בית המשפט שני עיקרים: שנבחרי ציבור יהיו כפופים לעמדות של יועצים משפטיים, שפורמלית כפופים להם; ושהממשלה ושריה אינם חופשיים לבחור מי ייצג אותם בבית המשפט, והם כבולים לפקידים שהיועץ המשפטי לממשלה הקצה לייצוגם. שני העיקרים הללו, שאין להם שום מקבילה במדינות דמוקרטיות, השפיעו על מערכת השלטון בישראל באופן מרפה-הידיים שאפשר היה לצפות לו; השפעה שהתחזקה אף יותר בשל שליטתו היעילה של בית המשפט העליון על המינויים במערכת המשפט והרשות שנטל לעצמו לחסום מינוים שאינם נראים לו.

אשר ליועץ המשפטי לממשלה – אמנם הממשלה היא הממנה אותו, אך עליה לבחור אותו מקרב קבוצה מצומצמת של מועמדים שנבחרו בוועדה; ובראש ועדה זו עומד שופט בית המשפט העליון בדימוס, הממונה, מצדו, בידי נשיא בית המשפט העליון המכהן. מערכת זו, שהותקנה בידי השופטים עצמם, הופכת את היועץ המשפטי לממשלה לשתל של הרשות השופטת בתוך הרשות המבצעת. היות שלדעותיו של היועץ המשפטי לממשלה יש תוקף מחייב, הוא למעשה בעל זכות וטו על כל מדיניות ממשלתית. יתרה מכך, סמכות מחייבת זו הורחבה עם הזמן לכל אנשי הצוות של היועץ המשפטי לממשלה וליועצים המשפטיים של משרדי הממשלה: פקידים שאינם נבחרים בידי הבוסים-לכאורה שלהם, וגם לא בידי ציבור המצביעים. יועצים אלה הינם, בלשון ההמעטה של שר המשפטים לשעבר חיים רמון, "דוגמה להשתלטות הבירוקרטיה על יכולתם של שרי הממשלה ליישם את מדיניותם… זה לא ייעוץ משפטי אלא כפייה משפטית".

קחו למשל את קו הרכבת ירושלים–תל-אביב, מיזם של משרד התחבורה בהיקף של מיליארדי שקלים. אחד מן המשנים ליועץ המשפטי לממשלה הודיע למשרד כי זו הפרה של הדין הבין-לאומי, שכן 350 מטרים מן המסלול נמצאים מעבר לקו הירוק, וכי הוא לא יאשר את המיזם אלא אם נוסף על מסילת הרכבת ייסלל גם כביש מהיר חדש ומגודר, שישמש לפלשתינים מעבר בטוח בין יו"ש לבין רצועת עזה. הממשלה, בזנב מקופל לנוכח קביעת בית המשפט שה"ייעוץ" מחייב, שינתה בצייתנות את תוכניותיה, במחיר הון עתק ועיכוב של שנים ארוכות.

בעקבות המופת הבג"צי, גם לשכת היועץ המשפטי לממשלה אינה מושכת ידיה מעיסוק בסוגיות ביטחוניות. במהלך מבצע צוק איתן, תוך כדי לחימה, המשיכה ישראל לספק חשמל לרצועת עזה, אף שחמאס השתמש בחשמל זה לייצור רקטות. כאשר הוצע לחדול מכך הסביר ראש הממשלה נתניהו כי "יועצים משפטיים לא מאפשרים את זה".

משמיזג בג"ץ בין המושג המעורפל והסובייקטיבי "בלתי-סביר", כלומר דבר שאינו על פי טעמו של בית המשפט, לבין המושג "בלתי-חוקי", היה גם דבר זה למופת לפקידות המשפטית. כיום, די בכך שיועץ משפטי יאמר על הצעה מסוימת שהיא בלתי-סבירה, או אפילו בלתי-הולמת או בלתי-ראויה, כדי שהצעה זו תיפח את נשמתה. כך גם באשר למינויים ציבוריים. בתחילת שנת 2011, למשל, חקירות מקדימות מטעם משרד היועץ המשפטי לממשלה שימשו עילה מספקת לסיכול מינוים של הרמטכ"ל, מפכ"ל המשטרה ונציב שירות בתי הסוהר.

וזה לא הכול. בהתאם לעיקרון השני שכונן אהרן ברק בפסק דין פנחסי, מהמדינה ומרשויותיה נשללה אפילו הזכות לבחור מי ייצג אותן בבתי משפט. כך הגיע השר אולמרט לידי הקריאה הנואשת בבית המשפט שפרקליטו מחבל בייצוגו, בדיון על עתירה שמלכתחילה לא הייתה צריכה להגיע לידי דיון (כזכור, העותר היה ארגון שלא נפגע בעצמו מהסדר הפשרת הקרקעות, כך שלא הייתה לו זכות עמידה, ובנושא פוליטי שאינו אמור להיות שפיט). בית המשפט הפגין התעניינות מועטה בלבד בהתנגדותו של אולמרט. לבסוף פסק נגדו ונגד מנהל מקרקעי ישראל, וחולל בכך מחסור חמור בקרקעות לבנייה שישראל סובלת ממנו עד עצם היום הזה.

למען האמת, משניתנה לעורכי הדין של הממשלה הרשות לטעון בבית המשפט נגד עמדת מרשיהם, הם אפילו אינם צריכים להפעיל את הנשק הזה; האיום עצמו מרתיע. יכול עורך דין במשרד היועץ המשפטי לממשלה להזהיר שר כי משרדו יסרב להגן על המדיניות שלו בבג"ץ – והשר, באין לו רשות לפנות לעורך דין משלו, יוותר על היוזמה מראש.

עם כל הנזק שגרמה המהפכה הראשונה של ברק, מהפכת השתלטותו של בית המשפט על סמכויות, אפשר להתנחם בכך שהתערבות משפטית זו נעשית לאור היום ובפרוצדורות שחזותן הוגנת. לעומת זאת, מנגנוני הפעולה של הפקידות המשפטית המשובצת במשרדי הממשלה וברשויות השלטון, פירות המהפכה השנייה של ברק, עושים את עבודתם בחדריהם הסגורים, וחוסמים את היוזמות הממשלתיות עוד לפני שהן מגיעות לאור השמש של אולמות המשפט. כאן, האפקט מרפה-הידיים על רשויות השלטון הוא עצום ומצמית.

קשה הדרך לרפורמה

מערכת המשפט הישראלית זקוקה נואשות לרפורמה שתשים קץ לעריצותה של הפקידות המשפטית. המתווה הנדרש ברור: מתן אפשרות לממשלה ולשריה למנות יועצים משפטיים ולפטרם על פי שיקול דעתם; מתן אפשרות לרשויות השלטון לבחור מי ייצג אותן בבתי המשפט; העברת סמכות המינויים במערכת המשפט לידי נבחרי ציבור; החזרת דרישת העמידה בעתירות לבג"ץ; ופיצול סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה לכמה בעלי תפקידים. לאישי ציבור נבחרים, מכל הקשת הפוליטית, יש אינטרס ברור לקדם רפורמות מסוג זה. מדוע, אם כן, הם אינם עושים זאת?

לשאלה זו שלוש תשובות, שכל אחת מהן מספיקה לבדה. הראשונה היא שהפוליטיקאים מפחדים מידה הארוכה של הפקידות המשפטית, העלולה להענישם על שהם זוממים לקצץ בסמכויותיה. השנייה היא שבג"ץ ובני בריתו בפקידוּת המשפטית והממשלתית  יודעים איך להשתמש בכוח שנטלו לעצמם כדי להצמית ניסיונות רפורמה. והשלישי הוא שהמציאות המשפטית לא תוכל להשתנות לפני שהתרבות הפוליטית בישראל תשתנה.

התלכיד המשפטי-פקידותי כבר עשה לו הֶרגל להַלך אימים על פוליטיקאים בכירים. אולי לא מקרה הוא שחקירות נפתחו בשנים האחרונות נגד ארבעה שרי משפטים, ונגד עוד אחד שמועמדותו לתפקיד חוסלה מראש, ונגד כל ראשי הממשלות שכיהנו ב-18 השנים האחרונות. אחדים מהנחקרים אולי היו אשמים בעבירות שיוחסו להם – שניים אכן הורשעו – אך ברוב המקרים די היה בחקירה, או אפילו באיום בחקירה, כדי לכרוך על צווארם את רצועת האילוף. בדרך פשוטה, של הלנת הטיפול בתיק שווא, יכול בית המשפט (או היועץ המשפטי לממשלה) להפעיל השפעה מתמדת על קובעי מדיניות.

אפילו כאשר פוליטיקאי נועז אוזר אומץ ומקדם הצעת רפורמה, אין לה סיכוי לעבור. כבר בשלב הטרומי היא תובהל לבחינה מדוקדקת של היועץ המשפטי לממשלה ולטיפולם של היועצים המשפטיים במשרד הממשלתי הנוגע בדבר; ואם תצלח את המכשולים הראשונים, ותבשיל איכשהו לכדי השלב שבו אפשר לעתור נגדה (שלב הכרחי בדרך הייסורים), היא "תיוצג" בידי יועץ משפטי שאין לו כל מחויבות להגן עליה, בבית משפט שאין לו עניין מיוחד להטות לה חסד. מדוע אם כן יכניסו עצמם פוליטיקאים לווִיה דולורוזה שכזו, שאינה אלא מבוי סתום?

בסופו של דבר, הדרך הממשית היחידה לרפורמה עוברת בשינוי בתרבות המשפטית בישראל. התלכיד המשפטי-פקידותי שקד עשורים שלמים על שכנוע הציבור כי פוליטיקאים נבחרים הם מסוכנים, מפני שהם ר"ל רוצים לקדם את ענייני המגזר הבוחר בהם, ואילו תובעים, יועצים משפטיים ושופטים הם ניטרלים, נקיים מאינטרסים אישיים ומוסדיים, ומחויבים רק לצדק (כמאמרו של אהרן ברק בפסק דין בנק המזרחי, שככל הידוע לא נשתרבבה בו אירוניה: "אין הוא [השופט] מחפש כוח. אין הוא תאב שלטון. אין הוא מבקש להטיל השקפתו האישית על החברה. הוא מבקש אך לעשות צדק במסגרת המשפט, ולעשות משפט שיהיה צודק").

סטודנטים למשפטים בישראל לומדים כי חובתם הקדושה היא להציל את המדיניות הציבורית מציפורניהם של נבחרי הציבור שוחרי ה"פוליטיזציה". ראו, למשל, פסק דין של אהרן ברק משנת 1994 הנחשב לציון דרך בתולדות המשפט הישראלי – פסק דין בנק המזרחי, הנזכר לעיל, שבו הוא מצדיק את הביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת. תחילה עמד ברק על קיומו של מה שכינה "ערכי היסוד של החברה":

כאשר השופטים מפרשים את הוראות החוקה, ומבטלים לאורן חוקים פוגעים, הם נותנים ביטוי לערכי היסוד של החברה, כפי שאלה התגבשו במהלך ההיסטוריה … הביקורת השיפוטית על חוקתיות החוק מאפשרת לחברה להיות כנה עם עצמה, ולכבד את תפיסותיה הבסיסיות.

במקום אחר הסביר ברק כי החברה שאֶל ערכי היסוד שלה מכוונים דברים איננה כלל החברה, אלא רק "הציבור הנאור". ומהם אותם "ערכי יסוד"? מה שבית המשפט אומר שהם. במילים אחרות: החוק הוא אנחנו.

דורות של סטודנטים למשפטים לומדים את משנתו של ברק כאילו ירדה מן השמיים. תהליך ארוך יידרש, משום כך, לשקם את התרבות המשפטית ששררה פה לפני המהפכה שלו, תרבות של ריאליזם ואיפוק. הסטודנטים יצטרכו להתוודע אל הרעיונות הנחשבים היום דברי כפירה, בדבר ממשלה ייצוגית וביורוקרטיה מוגבלת – ומן הסתם יצטרכו ללמוד לשם כך מכתביהם של הוגים שאינם ישראלים. בשלב הבא יחלחלו הרעיונות אל הציבור הרחב, וכך יהפוך האומץ ליזום רפורמות, המצופה מפוליטיקאים, ממפלגות ומתנועות, מִנֵּטל לְנֶכס.

מי ייענה לאתגר? זוהי השאלה הגדולה של השעה.

__________

המחבר מודה לדן אילוז, ולאחרים המעדיפים להישאר בעילום שם, על תרומתם המשמעותית לכתיבת המאמר.

פרופ' משה קופל הוא איש המחלקה למדעי המחשב באוניברסיטת בר-אילן ויו"ר פורום קהלת.

המאמר פורסם לראשונה במגזין 'מוזאיק'. אנו מודים להם ולמחבר על הרשות לתרגמו.