הם יעשו הכל כדי להסתיר זאת, אך בין רסיסי הפוליטיקה של ארצנו הקטנטונת שזור מוטיב מקשר אחד: המאבק על דמותה של מדינת ישראל.
בשנת 2005 החל השיח הפוליטי סביב "המפץ הגדול". שנת 2005 הייתה שנת ההתנתקות ובמקביל, בגלל חוסר היכולת של ראש הממשלה דאז אריק שרון לגרור איתו את הליכוד למהלך הזה, תוכננה יוזמה פוליטית שנועדה ללכד את הכוחות משמאל ומימין להקמת מפלגה חדשה. למי שזוכר, זה נראה די דמיוני שדבר כזה יצליח. דוגמאות לכישלון של המצאת מפלגת מרכז על חשבון שתי המפלגות הגדולות לא חסרו. אבל המצאת 'קדימה' הצליחה. למרות שקדימה התאדתה היום לגמרי, וכבר קשה לספר לילדים שציפי ליבני ואהוד אולמרט ושאול מופז עמדו פעם בראש המפלגה הגדולה בישראל, ההשפעה של 'קדימה' כתפיסה, כרעיון מעצב של מהלכים פוליטיים, חזקה מתמיד.
אולם את הקריסה הפנימית של המערכת הפוליטית, כמו איזה צ'רנוביל מפלגתי, אפשר אף לזהות מוקדם יותר – בהסכם אוסלו מ-1993. הסכם אוסלו נחת על השמאל כמו מפולת סלעים על פיקניק משפחתי בצל הר געש, ומאז מפלגת העבודה שזכתה ב-44 מנדטים בראשותו של יצחק רבין הפכה לשלולית אלקטורלית דלוחה עם מנהיג בעל קול מייבב. רק להשוות את קולו של יצחק ז"ל עם קולו של יצחק הצוחק. הבס הרועם, הג'ינג'י, שהעם האמין בו, מול מפלגת רוטשילד.
קדימה וההתנתקות כמעט עשו דבר דומה לליכוד. הליכוד היה 40 מנדטים בהנהגתו של אריק שרון, כתוצאה מבחירות שגם הן נערכו באינטרוול של שנתיים אחרי הבחירות של 2001. אבל בעוד שמפלגת העבודה רוסקה אך ורק באשמתה – גם דעיכת המנהיגות וגם תוצאות הרות אסון של מהלכי השלום שלה – הליכוד התרסק משום שההנחתות הארטילריות התקשורתיות, הפוליטיות והמדיניות עליו הצטברו לכדי מאסה כמעט קריטית. אין טעם לחזור על ההיסטוריה הידועה. בנימין נתניהו נענש במקביל גם על הישגיו האדירים ברפורמות הכלכליות שלו כשר אוצר וגם משום שהתנגד למהלך ההתנתקות של שרון. הליכוד בהנהגתו קרס ל-12 מנדטים ובתוך שלוש שנים חזר עם 27.
אבל התוצאה היום היא, שעל-פי הסקרים אין אף מפלגה שמסוגלת להרכיב קואליציה בעלת יכולת משילות ויכולת הובלה של מדיניות ברורה בכל תחום שהוא. כל מרכיב בקואליציה הוא כמו לבנה שניתן לפרק באמצעותה את כל המבנה. לכן צדק ראש הממשלה נתניהו כשאמר שממשלתו הקודמת, המסורבלת ועצומת הממדים, דווקא היא הייתה הצלחה. לא כל כך בגלל המבנה אלא בגלל כימיה מסוימת בין נתניהו, אהוד ברק ואלי ישי שיצרה יציבות מפתיעה ויכולת ביצוע. רק לחשוב שאם נתניהו לא היה עולה לשלטון ב-2009, היום היו בישראל חצי מיליון סודנים, אריתראים ומגוון פליטי אפריקה.
העולים מרוסיה הבינו יותר מכולם
אז מה עומד בשורש הפיצול המפלגתי היום בישראל? הריסוק מקורו בהתקוממות של הרפובליקה הסוציאליסטית נגד המדינה היהודית. הוא נובע מהמאמץ הקבוע לנטרל את מה שמכונה בישראל "הימין", בייחוד הליכוד. והמאמץ הזה מתמקד מזה 19 שנים ואולי יותר באישיות אחת: בנימין נתניהו. נתניהו באישיותו הוא האבן הראשה בכל המבנה הרעוע של הימין. ריסקת את נתניהו – פירקת למעשה את הימין. בכך הבחינו גם בבית הלבן ובאירופה וכשהם רוצים להחליש את ישראל מבפנים הם מטווחים את נתניהו.
מה עשה נתניהו ומה הוא מסמל, כדי להרוויח התקפות כאלה עליו אישית? הוא אמר לא פעם, שאם ייכנע וישבע אמונים לתהליך השלום בנוסח האוסלואידי של שמעון פרס, יאהבו גם אותו. טוב, אולי לא יאהבו, אבל ההתנגדות הקיצונית תהפוך לתמיכה. אורי משגב יהפוך לשרית חדד וישיר, "אתה תותח!" בעירום מלא על מעקה הגג של עיריית תל-אביב, בפינה היכן שהושיבו לפני כמה שנים את בובת הברווז המתנפחת של דודו גבע.
אבל אנחנו יודעים שזה לא יקרה. ובנושא הזה, אני חושב שביבי טועה. אין לו דרך לזכות בתמיכת התקשורת והשמאל. גם אם יעשה ניתוח לשינוי מין, ייאלץ לשאול את עצמו כמו קונילמל – "אז מי אני בכלל?".
נתניהו לא שואל שאלות כאלה וגם לא ישאל בעתיד שאלות של משבר זהות מגוחך, מסיבה פשוטה. כי הוא שייך קיומית למפלגה של "אם אין אני לי, מי לי?".
כבר לפני שנים, עוד לפני הבחירות שבהן החליף שרון את ברק בראשות הממשלה, ניסה איל ארד להסביר לי את מוטיב השנאה כלפי שני האישים, שרון ונתניהו, ומשמעותו לפוליטיקה הישראלית. הוא שרטט איזה סרגל משוער וטען בצורה משכנעת שעומק השנאה כלפי נתניהו גדול בהרבה מהיקף השנאה כלפי שרון. ושרון עוד היה שנוא בשנת 2000 כשעדיין לא העלה בדעתו שבתוך כמה חודשים יעבור מלשכתו המשמימה בבית ז'בוטינסקי, בקצהו של מסדרון עבש, היישר אל לשכת ראש הממשלה בקריה בירושלים.
מקורה של שנאת שרון היה בהצטרפותו לליכוד ב-1973 ובעצם בייזום הקמתו ערב מלחמת יום הכיפורים; אבל הרבה יותר מכך, בגלל מלחמת של"ג, והטבח בסברה ושתילה. אם יחזור הביתה באופן סמלי, יעזוב את הליכוד; ואם יכיר בצורה כזו או אחרת בעוולות של מפעל ההתיישבות של הימין – ועוד כל מיני מהלכים, ינשרו קליפות השנאה האופפות אותו ובמקומן יצמחו לו כנפיים עטורות נוצות צבעוניות והוא יהפוך לפיל ורוד.
למעשה, שרון במהלכיו כראש ממשלה בקדנציה השניה שלו נשבע אמונים מחדש לרפובליקה הסוציאליסטית. אותה רוח רפאים החיה ומשתוללת בין קירות המדינה היהודית או שמא נאמר, "הבית היהודי".
כך אפשר לראות שכל דמות שמתנתקת מהליכוד ומ"המדינה היהודית" הופכת לדרלינג של הרפובליקה הסוציאליסטית. אפילו אם אינה סוציאליסטית. רק לא מכבר התחולל פולמוס סביב התבטאויות השטנה של יגאל סרנה כלפי העולים מרוסיה. איזו פליטה בלתי נשלטת שהסגירה תחושות עמוקות של סרנה. למה באמת הוא ואחרים שונאים אותם? הרי יש עוד ימניסטים בארץ? והרוסים הביאו הרבה ברכה למדינת ישראל בכל תחום. למה השנאה הקמאית, הרעילה, המשפריצה ממעמקי הטחול וכיס המרה? הסיבה היא, ש"הרוסים" כפי שאנחנו נוהגים לכנות את עולי רוסיה, זיהו את הבלוף הכי גדול של מדינת ישראל. הם, שבאו מעולם הבולשביזם, זיהו שבשורש הזהות של המדינה שאליה באו, זוהי למעשה רפובליקה סוציאליסטית מועצתית. זו רפובליקת ה'בונד' בארץ ישראל. זה לא מקרה ששמעון פרס, שותפו של יצחק שמיר בממשלה של סוף שנות ה-80, התנגד למעשה לעלייה הרוסית שהיה צריך לעמול הרבה כדי שתתרחש בעקבות התפרקות ברית המועצות. ויש על כך עדויות. נזכרתי בכך כאשר קראתי את כתבתו של אורי פרדניק לרגל 30 שנה למבצע העלאתם של יהודי אתיופיה. מי גדע את המבצע בעיצומו? ראש הממשלה דאז שמעון פרס, במסיבת עיתונאים שחשפה בפומבי את המהלך האתיופי החשאי.
מתש"ח עד המהפך
אז מה היתה אם כך הכרזת העצמאות ומגילת העצמאות, ב-1948? עד כמה שזה ישמע משונה, היום בעידן הדה-לגיטימציה של "המדינה היהודית" קשה להיכנס לתודעה הישנה של הלגיטימיות של "המדינה היהודית". לאחר החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, כאשר הישרדותו של הישוב היהודי הייתה מותנית בהקמת מדינה, ומכל מיני סיבות נוספות, חלקן אפילו ציוניות, החליט בן-גוריון להכריז על כינון "המדינה היהודית" "היא מדינת ישראל". הסיבה פשוטה: אם המדינה שמקימים בפלשתינה איננה מדינה ערבית, הרי היא חייבת להיות "יהודית". אחרת אין לה הצדקה.
רפובליקת הבונד הסוציאליסטית שכוננה בוועידת היסוד של ההסתדרות ב-1920 והלכה והתפתחה לכדי "מדינה בדרך", לא יכלה להכריז על עצמה פתאום בתור הרפובליקה הסוציאליסטית המועצתית העברית. היא הייתה חייבת להתאים עצמה לנישה של הלגיטימציה הבינלאומית שהוענקה ל"מדינה יהודית". מגילת העצמאות מתאימה יותר לקודים הבינלאומיים של התקופה, קרי תנאי הסף של ארגון האו"ם, משפחת העמים וכל הבולשיט הזה, מאשר להכרזת עצמאות שמבטאת הגדרה עצמית של תנועה לשחרור לאומי, של עם יהודי המכונן מחדש את מדינתו – כמובן, ברוח שוויון הזכויות המודרני.
מגילת העצמאות לא שינתה הרבה את אופיה של הרפובליקה המועצתית – והיו גם ציניקנים נואשים כמו האלוף בני פלד שנהגו כל הזמן לקרוא למשטר של מדינת ישראל, "ועד הקהילה". אז אולי זה ועד הקהילה של המועצה הסוציאליסטית או משהו בנוסח מועצת הפועלים של יבנאל. אבל זאת לא הייתה "מדינה יהודית". המדינה היהודית החלה לגלות סימני חיים בעקבות מלחמת ששת הימים. ובעיקר אחרי עליית מנחם בגין כעבור עשר שנים. אבל את האתגר האמיתי הציב מי שמסמל יותר מכל את עליית המדינה היהודית וכינונה, ומנגד את חורבנה של הרפובליקה הסוציאליסטית, והאיש הוא בנימין נתניהו.
הבהלה החרדתית מיוזמת חקיקת חוק מדינת הלאום היהודי היא העדות המובהקת ביותר למאבק הטיטנים הזה בין שתי המדינות הבוחשות האחת במעי רעותה. בגין משך כלפיו הרבה שנאה, לפני עלייתו לשלטון וגם בזמן שלטונו, אך לא במידה כזו של נתניהו. והוא הרי הדיח את המערך מהשלטון. שרון הוביל "מלחמת ברירה". והוא עמד על אותה מרפסת מפורסמת בהפקה ההיא של מתנגדי אוסלו עם עזרת החברים מהש.ב. גם התפיסה המיתולוגית כי נתניהו אשם ברצח רבין אינה מספיקה כדי להסביר את המופרעות התקשורתית-אידיאולוגית המוחלטת הכרוכה בשנאה כלפיו.
ההסבר היחיד הוא, שנתניהו הוא המנהיג הראשון של הליכוד שהוכיח יכולת בבניית תשתית חלקית למשטר חליפי של מדינה יהודית ודמוקרטית. אל תתבלבלו. כשכל מתנגדי חוק מדינת הלאום מתקוממים נגדו בשם "הדמוקרטית", זה הדבר האחרון שמעניין אותם. ההיפך הגמור: המטרה שלהם היא חיסול הדמוקרטיה יותר מאשר ההתנגדות ל"מדינה היהודית". היום לא אופנתי למנות את הישגיו של נתניהו החל מהקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה בשנות ה-90. אבל בגדול, מאז תקופת שלטונו הראשונה ישראל הפכה בהדרגה למעצמה כלכלית. התנופה והחוסן הכלכליים שהיו מסוגלים לספוג מערכות צבאיות ופיגועים ללא משבר כלכלי, ההוכחה שאפשר לצמוח ולהתעצם כלכלית באמצעות הפתיחה לעולם ולשוק החופשי, בלי קשר ל"שלום" – זהו מעשה ידיו הבלעדי של נתניהו.
אנשים חיים היום במציאות שהם כבר לא מסוגלים לשער מה היה במקומה. חזון ההתעצמות הכלכלית העניק לישראל את היכולת לחזור לעצמאות מדינית. היציאה מנתיב הפייסנות המלווה בטרור היא הישג היסטורי של נתניהו. הוא החל במסע המפרך הזה עוד ב-96' – ושילם על כך בכסאו, אך המשיך ב-2009. ההישג הנוסף: שבירת הבלעדיות של תקשורת חד-ערוצית בהנהגת עיתון מונופוליסטי אחד. לציבור יש היום מקורות מידע חלופיים. והיום, העובדה שמעצמות העולם המערבי מגויסות לעצירת פרויקט הגרעין האיראני היא הישג חסר תקדים של מנהיג ישראלי. כל זאת בניגוד גמור לעמדותיהם של ראשי הממסד הביטחוני, בעבר ובהווה. מה שגרם כבר לאמנון אברמוביץ' לומר כבדרך אגב בערוץ 2, כי ביבי אינו כשיר ביטחונית.
"למה הזמנת את ביבי? היטלר לא היה פנוי באותו ערב?"
אבל הכתישה הבלתי פוסקת שאין לה אח ורע בשום מקום בעולם נגד נתניהו אישית עשתה את שלה. לצעירים מהימין קשה לספר היום, שבנימין נתניהו היה בשנות ה-90' דמות נערצת ואהובה על-ידי חלקים גדולים בעם. אפשר היה לראות כמה ניצוצות של התופעה בעקבות הופעותיו באו"ם ובקונגרס האמריקני, כאשר ליבם של הישראלים רחב והיה איזה ניצוץ בעיניים. הנה, ראש ממשלת ישראל הוא מנהיג בליגה העולמית. אבל השיטה האיל-ארדית, המוזסית, הדיסקינית קובעת שברגע שנתניהו מטפס במדד הפופולאריות, יש להנחית אותו ומיד לשחוק אותו.
ואיך עושים זאת? כיוון שבישראל כל ערוצי התקשורת הופכים לתעלת ביוב אחת כאשר מישהו נותן את האות, זה מה שתמיד קורה: זה יכול להיות נאום של מאיר דגן, זה יכול להיות הדהוד של כל ביקורת בזמן חירום, כמו בעת המלחמה. נתניהו הוא היורש האמיתי של השנאה האפילפטית, מזת הקצף, של הרפובליקה הסוציאליסטית כלפי המדינה היהודית. אז עכשיו שטרנהל ויואל מרקוס כתבו את המאמרים הרגילים שלהם ערב בחירות: "שלטון נתניהו: מספיק ודי" ו"בלמו את האסון". כדאי לחשוב איזה נתק רגשי, איזה מטען נפשי-אידיאולוגי, צריך להיות אצל אינטלקטואל שממליץ לפלסטינים כיצד לנהל את הטרור: "אילו הייתה לפלסטינים מעט תבונה" הם היו "מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות" ו"נמנעים מהנחת מטענים בצדו המערבי של הקו הירוק". נכון, הטקסטים כבר מוכרים. זה פרופ' שטרנהל. או ציטוט שהביא אסף שגיב במאמר על מלחמות היהודים ב'תכלת': איל ניר, מרצה מאוני' בן-גוריון, כינה פעילי ימין כ"כנופיות בנדיטים השורצות בארצנו". והוא "קורא לעולם לבוא לעזור לנו לשבור לנבלות האלה את המפרקת". אלה לא דיבורים של מחלוקת בתוך תנועה לאומית אחת, בין כוחות פוליטיים במדינה אחת; אלו התבטאויות של מי ששייך נפשית לישות מדינית אחרת שנלחם נגד האויב. ניר ביטא משהו עמוק: הוא זועק לברית עם מדינות זרות שיבואו לעזרת המדינה שלו להילחם נגד מדינת אויב תוקפנית. המדינה הזו היא המדינה היהודית.
כל מה שהאינטלקטואלים של השמאל קוראים היום בשם "נאורות", "מדינה ליברלית מתקדמת", "חילוניות מודרנית", כמו שהיינו פעם כביכול, אלו הן מטאפורות לרפובליקה הסוציאליסטית ששמה על פניה מסיכה של "מדינה היהודית" בתש"ח.
ההבדלים בין אותו מרצה מאוני' בן-גוריון לציפי לבני ויאיר לפיד, למשל, הם לא עקרוניים. בקושי בשפה. ליבני ובוז'י הרצוג כבר אצים להופיע בפורום סבן כדי להישבע אמונים לתכניתם המדינית של הנשיא אובמה והמזכיר ג'ון קרי. לבני התבטאה פעמים מספר בראיונות – כמו באטלנטיק מגזין, לפני שנתיים שלוש – כי צריך להפעיל לחץ על ישראל, כי הוכח שהלחץ עובד על נתניהו. לבני הלכה לקנוסה מבחינה מוסרית ואידיאולוגית ונשבעה אמונים לרפובליקה הסוציאליסטית; אצלה זאב ז'בוטינסקי כבר מזמן מניף את דגל הצדק החברתי הסוציאליסטי. אבל הנה שורות שיר מפורסם שפרסם ז'בוטינסקי אחרי שחבר בית"ר התאבד בשנת 1937 בפולין, לאחר שסורב בקבלת סרטיפיקט לעליה לארץ ישראל משום היותו בית"רי: "מן היום בו נקראתי לפלא / של בית"ר וציון וסיני / יד אחים הסגירתני לכלא / ותנעל בית אמי לפני. /… זה הריב לא נגמר הוא עדיין / בין אדום ללבן ותכול / עוד שלם נשלם לך קין / את נפשות צעיריך ניטול".
השנאה שהושפרצה כלפי נתניהו מכל הקנים, הצליחה לחלחל לשורות הימין. גבולות הרפובליקה הסוציאליסטית אינם תחומים רק לשמאל, והם מגיעים בעקיפין גם אל תוך הציונות הדתית, שם נמצאו לאהוד ברק תומכים ב-1999, ולאחר מכן אפשר היה למצוא בין האינטלקטואלים הדתיים המקורבים למשה פייגלין הערצה רבה לאורך השנים לאהוד אולמרט ולאביגדור ליברמן. אף כי בני בגין ודן מרידור וגם ראובן ריבלין תמכו במידה זו או אחרת בנתניהו, יש סיבות טובות מדוע אוחזי מטאטא הברזל האידיאולוגי של השמאל מחבקים אותם לאורך השנים, ומדוע הם תוקפים ומסיתים ללא הרף נגד נתניהו. רק כדי לסבר את האוזן לגבי אוקטן השנאה שלהם כלפי נתניהו, שתי דוגמאות שכבר פורסמו בעבר: כשנודע שנתניהו יופיע בהשקת ספר חדש של איל מגד – זה היה בשנת 2000 – טלפן אל הסופר ידיד ושאל אותו: "מה קרה? למה הזמנת את ביבי? היטלר לא היה פנוי באותו ערב?". אני אישית פגשתי באיזה אירוע קולנועי יוצר אחד, שהתוודה בפניי כי פעם אחת כאשר היה נוכח במקרה בחדר אחד עם ראש הממשלה הוא הרהר ברצינות באפשרות לרצוח אותו. אבל רק לחשוב על הבעבוע שנמצא לאדם כזה בראש, וזה לא מישהו מהרמה של יונה אברושמי. זוהי בעצם מסקנה הגיונית מהדברים שאמרו אנשי ביטחון בכירים, כמו יובל דיסקין, על ראש הממשלה.
יש הצובעים את המאבק הזה בהילה מיתולוגית של מלחמת אחים או שנאת אחים: קין וכו'. אבל זה משהו אחר. זו איכות אחרת. השנאה היא של קומוניסט כלפי פשיסט; של סוציאליסט כלפי יהודי. של הבונד כלפי הציונות. השמאל והמרכז רואים בנתניהו אויב קיצוני ושנוא יותר מאיסמאעיל הנייה, חסן נסראללה ובוודאי הרבה יותר מאבו מאזן. אבו מאזן כמעט שולט היום בחלקים מהמערכת הפוליטית הישראלית.
כך שאם מישהו מהרהר במשמעות הבחירות האלה שהגיעו בטרם עת, התשובה מאוד פשוטה: גורל המדינה היהודית על כף המאזניים. האם האפשרות לכונן מדינה יהודית דמוקרטית תמשיך להתקיים? או שתרוסק. המונופול התקשורתי ומכונות ההסתה האחרות הצליחו כבר להוציא כמה לבנים מהחומה ולערער אותה. אבל כמו שאמר מנחם בגין באחת ממערכות הבחירות המיתולוגיות: פתק ועוד פתק ועוד פתק. הבוחרים יכולים להטיל את עצמם על כף המאזניים ולהכריע לטובת הצלת המדינה היהודית והדמוקרטיה. כשנתניהו רץ בבחירות, הימין חייב לצלוח את התעלה כל פעם מחדש. הפעם זו תעלת ביוב.
ניתוח מבריק של המאבק הפוליטי האמיתי במדינה כיום. זה מעולם לא היה באמת מחנה "השלום" מול "הביטחון". מפחיד לחשוב מה יקרה אם הסוציאליזם ינצח
Not only brilliant article, sad and frightening. It is up to citizens of Israel who are frightened to the thought of socialistic return, mus muster all their energy and ability to prevent it from happening.you must take the time go from village to village Schuna, coffee shop, factory and present the reality in simple language for people to understand that no one can do not yet found one what Netanyahu can do for Israel. Expose the the reasons why vote for leftist candidate spell disaster for everyone leftist included.Likud is the best and only choice without naming anyone in particular, just Likud, because Likud is for the benefit of all. God watch over Israel and Benjamin Netanyahu
מאמר מבריק אבל כמו שכתב/אמר צפריר רונן ז"ל גם ביבי יחזיר שטחים ויכווץ את מדינת ישראל- יתנו יקבלו. יקבלו מה- את חברון את גב ההר את בקעת הירדן. מה שהשמאל יעשה בשנה הליכוד יעשה בעשר שנים.
הייתי שמח לקבל דוגמאות לביטויי "הערצה רבה" בקרב "האינטלקטואלים הדתיים המקורבים למשה פייגלין לאולמרט וליברמן." למיטב ידיעתי, פייגלין אמר על ליברמן " אופרטוניסט, הוא מתגלה כאדם שהלך עם מרטין שלאף שהוא אבי אבות הטומאה", " ליברמן לא עשה דבר למען ארץ ישראל", ו"אני מאוד מפחד שמה שקרה עם שרון יקרה עם ליברמן" ועל אולמרט אמר " לא חושב שהיה מישהו שסלדתי ממנו יותר מאשר אולמרט" וכן " אדם רודף שוחד ושלמונים".
אמיר, גם לאמנון לורד יש חולשות פבלוביות. אחת מהן היא משה פייגלין.
לטובתושל לורד אפשר לומר שהוא לפחות מזכיר את פייגלין, להבדיל מהרבה עיתונאים בתקשורת שמתעלמים מקיומו בכוונת מכוון.
להוציא את האמירה לגבי החוגים מסביב לפייגלין, זהו מאמר טוב
זה מזכיר את טענתה של עמירה הס לגבי המחבלים שזורקים אבנים – זה בסה"כ אבן, זה לא הורג. נראה אותה מדברת כך אם מישהו יזרוק עליה אבן.
אותו הדבר עם אלו המתהדרים בכינוי יפי נפש. כולם חכמים ע"ח אחרים, כולם דמוקרטים וליברליים כל עוד האחר מחזיק באג'נדה שלהם. ואם מישהו סוטה אפילו במעט מהאג'נדה שלהם, דם ואש ותמרות עשן מופקים מגרונם ומאצבעותיהם.
אם מישהו יעז אפילו לחשוב על איזושהי סטירה ליפה נפש כנ"ל, מיד ייעצר ויוקע על היותו מחבל צמא דם ומחריב כל העולם כולו.
אבל כאשר מישהו צורח בקולי קולות שהוא רוצה לפגוע פיזית, או מאחל לפגיעה פיזית ביהודי שדעתו הפוכה לדעת יפה הנפש (כמו אותה עייפת נפש שפירסמה פוסט המאחל קבורה בחולות ראשון לציון לעיתונאי טוביה טננבאום), הרי שבתקשורת ינהגו לפי הכלל "כל המרבה הרי זה משובח".
קראתי פעם משמו של וודי אלן (עוד יפה נפש), שליברל הוא פאשיסט שעדיין לא נשדד.
המזל של השמאלנים הוא שבימין מרחמים עליהם, כי אם מישהו היה מחליט לדון את עייפי הנפש על הסתה לרצח וכד', רוב השמאלנים היו נעלמים. מצד שני, כמו צ'יוואווה – נובחים חזק אבל כל כך פיצפונים שלא מסוגלים לעשות נזק.
אם נתניהו והליכוד לא היו מנסים לתת את התקציבים לש"ס ולהתנחלויות במקום לרוב הציבור שתורם למדינה, שזה הציבור החילוני שעובד ועושה צבא, אז אולי רבים היו מצביעים להם. קיוויתי שדווקא תהיה ממשלה טובה של ביבי-לפיד-בנט, כי ביחד הם מייצגים את הסקטורים שתורמים למדינה, אבל שיטת הממשל של האובר-דמוקרטיה פה מחריבה כל סיכוי לקואליציה נורמלית.
אהבתי מאד.הרבה הרבה מאד זמן לא קראתי מאמרכהמבריק ומאלףיחד עם זאת עצוב.מראה לנו עד כמה אנשים מסוגלים לשנוא ובמשך שנים רבות.מחזק בי מאד ההחלטה לבחור בנתניהו.בלי ספק אנו זקוקים לגבר שם למעלה.וזה לא יכול להיות איזה בוזי.תודה על המאמר אמנון. כה
המתיישבים ביהודה ושומרון הם הם התורמים ביותר למדינה עובדים
מפרנסים, גיוס גבוה ביותר לקרבי. על מה אתה מדבר?
הניתוח מענין ויש בו כדי להסביר את הארסיות של שנאת הביבי, אבל (גדול), הייתי מרגיש הרבה יותר נוח אם הייתי יודע שביבי נקי, יחסית, משחיתות. סיפורי ביבי הקומבינטור וביבי עם הדולרים בגרביים אינם מצוצים רק מן האצבע, לקומבינות ולחלקלקות של האיש יש חלק בזה.
כמו שהדברים נראים, מאחרורי הויכוח בין ימין לשמאל יש פוליטיקאים שעושים הצגה אחת גדולה של עקרונות, אמונה ודרך, אבל לכל אחד מהם יש את העשיר(ון) העליון שלו שמממן אותו בתמורה לטובות הנאה, חוקי סרק, מכרזים תפורים וכדומה. כולם, וביבי בתוכם, שולחים ידם במעל.
מסכים, הארס הנשפך על ביבי אינו מוצדק ויש מאחוריו מניעים פסולים, אבל אני מודה כי ההתמרמרות שלי על אי-הצדק הזה מתמתנת מאוד כשאני נזכר שביבי, כמו פוליטיקאים רבים אחרים (וכנקראה שכמעט כולם), משתמשים במאסק האידאולוגי ככסות להסתיר בה את שחיתותם כי רבה.
אז שיסבלו, לא נורא.
השמאל אורב לאמת בכל מקום – גם בפורום הזה, ולא תמיד הוא רק מפיץ שקרים. לפעמים הוא גם מעוות את הפרופורציות בין עיקר לטפל – כדי שלא להיתפס בשקר גדול ולהילחם עליו מול בהאמת אלא רק לזרוק דבר טיפלות ולברוח.
נתניהו מגניב ללא ספק ואם לא היה מאכזב את הימין אולי גם היו .לו יותר מנדטים
אמנם לא כל מה שנכתב נראה לי הגיוני אבל באופן כללי זהו ניתוח מצוין.
"אנו עומדים בפני ההזדמנות האחרונה להחזיר לעם, באמצעות נציגו את האחריות והסמכות על נהיגת הכִּרְכָּרָה, בפני ההזדמנות האחרונה לשימור האנטיתזה התרבותית שאנו מייצגים – מדינת לאום אתנית על בסיס ליברלי. אנו כפסע מפני וויתור על הדומיננטיות שלנו במדינה, שתי פסיעות מוויתור על הדומיננטיות שלנו בארץ, שלוש פסיעות מפני וויתור על קיומנו כאן. צריך דה גול – אבל מהצד הנכון!
אם לא עכשיו אימתי? – אם לא עכשיו, לא יוותר מתי."
http://akivalamm.com/2014/12/03/%D7%9B%D7%94-%D7%90%D7%9E%D7%A8-%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%9C-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%99-%D7%9C%D7%A8%D7%A4%D7%95%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA/
פוסט מבריק ומחכים! ישר כוח!
די נו. השנאה של אליטת השמאל לימין ידועה, אבל נתניהו אישית הרחיב קואליציית ציבור עובדים בגלל גחמות פוליטיות פרטיות ולא לטובת הציבור
ניתוח מבריק.. אך אוקטן השנאה כלפי נתניהו הובן גם בלי שיחת הטלפון ומחשבות על רצח.. לא היה נצרך
ייש כוח..
השמאל חולה ובזה אין חדש אבל אי אפשר לקחת מביבי את התרומה שלו לאבדן הקולות בימין. חוסר אמינות, הקפאה מתמשכת בירושלים וביו״ש ובעיקר שחרור מחבלים ורוצחים בסיטונות. על זה משלמים בסוף בקלפי.
בינתיים מי שנרצח כאן זה רבין ואתה מגבכיר ומעצים את השנאה התהומית הזו שתוביל לרצח נוסף
אז מותר להסית נגד ביבי כי עדיין לא נרצח לנו ראש ממשלה מן הימין? יופי של הגיון יש לך.
מאמר מבריק!!!
מאז עלותו לשלטון, ביוני 1996, התברר כי נתניהו אינו דמות המנהיג לה נכספנו אנו, מצביעי ימין ז'בוטינסקאי אמיתי (לא הגרסה הרככוכית המנוזלת של ה"ה מרידור ובגין).
מתי התחלנו להתפכח מאשליה זו, שנתניהו מסוגל להיות מנהיג ימני-שמרני-רפובליקני אמיתי? זה היה בספטמבר 1996, בעת מהומות הכותל.
יאסר ערפאת, כזכור, הפעיל את גדודי המחבלים במדי משטרה של הרשות הפלסטינית, נגד חיילי צה"ל בגלל פתיחת מוצא למנהרות הכותל סמוך לשוק שברובע המוסלמי. 15 חיילי צה"ל נהרגו לחינם בגלל שנתניהו לא עשה את מה שהיה עליו לעשות ברגע שנורה הכדור הראשון על חיילינו: להכריז מייד על ביטול הסכמי אוסלו וביטול ההכרה ברשות כישות לגיטימית.
במקום זאת הוא רץ לוושינגטון ועוד התחבק עם רב-המרצחים ערפאת מול פני המשפחות השכולות ומול פני מצביעיו הנדהמים שחשבו כי קיבלו מנהיגות לאומית אמיתית ובמקומה קיבלו בובון שנע וזע לפי פקודות האמריקנים והתשקורת הסמולנית.
וכך זה מאז ועד היום.
עוד הזדמנות להוכיח מנהיגות הזדמנה לפני נתניהו ב-2004, עת היה יכול להתייצב בגלוי מול שרון, בשעה שזה ביטל בהנף יד את תוצאות משאל המתפקדים בליכוד (שברוב גדול דחו את תכנית הגירוש של שרון). אך במקום זאת הסתפק בהתפתלויות שלא הביאו דבר מלבד פיטוריו באוקטובר 2004, אך גם אחר כך לא התייצב כמנהיג אמיתי בראש מתנגדי הגירוש והותיר את המלאכה לפעילי שטח ולאנשי הציבור הדתי-לאומי.
וגם בשנותיו באופוזיציה, לא הוכיח עצמו כמקדם רעיונות לאומיים-שמרניים ודחה כל פניה בנושא סיפוח שטחי C והגדיל לעשות ב-2009, זמן קצר לאחר נצחונו השני בבחירות, כשהכריז על ההקפאה המוזרה בת 6 חודשים ביו"ש – מול ציבור שבע תלאות ושפצעי הגירוש עדיין לא הגלידו אצלו. בכך הוכיח כי הוא לא מנהיג לאומי אמיתי.
הלאה, 3 הזדמנויות היו לנתניהו למגר את חמאס – במאי 2010, לאחר פרשת ה"מרמרה" (שבה התגלה גם כן במערומיו כששלח חיילים עם רובי צבע למול מחבלים חמושים בנשק קר ומוטיבציה להרוג חיילים ישראליים; בדצמבר 2012 בעת מבצע ,עופרת יצוקה" וביולי-אוגוסט השנה. בכל ההזדמנויות הללו כשל נתניהו.
לא צריך לומר כי לכל אורך אותה תקופה נמשכה הרדיפה אחרי פעילי התיישבות ביו"ש, נמשכו פעולות ההקפאה של בניה ביו"ש ובמקום לצאת למתקפה דיפלומטית גלובלית למול השקרים הפלסטיניים והיוזמות שלהם לבודד את ישראל ומול "ידידים" באירופה וארה"ב שמנסים לגמד את ישראל, העדיף לשתוק וכשכבר התבטא היה זה מאוחר מדי ובצורה שרק עוררה גלי לעג וביקורת ולא הותירה רושם.
נכון שאת נושא איראן הצליח ראש הממשלה להעלות לראש הדיון הציבורי בארץ ובעולם, אבל היה זה ניצחון פירוס, כי מדינות העולם הצליחו לנצל זאת כדי לכבול את ידי ישראל לבל תפעל להגן על עצמה מפני תוקפנות איראן וחיזבאללה וחמאס וכדי למצוא גשרים למשטר האיראני, להצילו מהתמוטטות ולבסס קשרים כלכליים עימו.
גם בנושאי חברה וכלכלה לא גילה נתניהו מנהיגות. במקום להציג תכנית כלכלית-חברתית סדורה הוא נגרר אחרי יוזמות תמוהות של שרי אוצר מתחלפים ולמרות שכלכלת ישראל בריאה ויציבה יותר מהרבה כלכלות אחרות בעולם, עדיין רבים בה החוליים ירושת המשטר הסוציאליסטי-ריכוזי ששלט בה עשרות שנים, המיסים גבוהים מדי על ציבור העובדים ונמוכים מדי על העשירים שעוסקים בעיקר בהימורים בבורסה, עדיין אין פיתוח ראוי לשמו של תשתיות וכלכלה במגזר הערבי, נושא התיישבות הבידואים בנגב לא הוסדר, מזרח ירושלים מוזנחת ולא באמת מרגישים כי היא חלק מירושלים הישראלית, שהחלה לשגשג בעשורים האחרונים ובעיקר –
הצעירים בארץ מרגישים כי עבודהקשה לא באמת מביאה למוביליות כלכלית וחברתית שהם ראויים לה ממדינה שמכריזה על עצמה כ"אומת הסטארט-אפ" וכחלק מהעולם המערבי.
מכל הסיבות הללו, מובן מדוע רבים, גם במחנה שלנו, חשים כי הגיע הזמן שמר נתניהו יפרוש וייתן את הגה הובלת המחנה הלאומי-שמרני-רפובליקני-ז'בוטינסקאי בידי טובים ממנו.
ערן מסכים עם כל מילה- כתבת בדיוק את מה שאני חושב.
השכונה שלנו בבוקא ומבולקא. אני לא חושבת שאזרחי ישראל יכולים להרשות לעצמם ראש ממשלה חסר נסיון מדיני/בטחוני/כלכלי. אני בכל אופן, חרף מגרעותיו של בנימין נתניהו (אינטילגנציה רגשית?!), לא אקח סיכון ואצביע עבורו. לא רואה מנהיג שמגיע לרמת האינטיליגנציה והנסיון שלו כמובן שיש לשים לב שאם נשיא ארצות הברית חולם לא לראות אותו בראשות הממשלה, הווה אומר שראש ממשלת ישראל יודע לעמוד היטב על צרכיה של מדינת ישראל.
ביבי אכן עשה דברים רבים טובים אבל גם כשל בגדול בדברים חשובים שאותם פרט ערן גפני. אבל לדעתי הכשל הכי חמור של נתניהו הוא בשימור שליטת השמאל הקיצוני במערכת המשפט. הוא הכשיל כל יוזמה לשנוי המצב בעוד שהוא עצמו היה צריך להיות הראשון לשנותו. וזו לדעתי הסיבה העקרית שהשמאל כל כך מזלזל בו נתניהו מנסה להתחנף לשמאל וכידוע במציאות כשאתה מנסה להתחנף למישהו הוא מזלזל בך.
מה התלונות הללו על מופעי שנאה.
בארץ שלנו ההמונים מכורים לשנאה.
קחו מפלגת שנאה מזוקקת שהגיעה בבחירות האחרונות ל 19 מנדטים, וגם עתה לדעתי אם לפיד ילך שוב בכל הכח על טיקט השנאה הוא יוכל להציל את עצמו.
אלא שכל עוד השנאה מופנת למגזרים החלשים ביותר בחברה היא מקובלת על כולם, אלא שלא מפליא שהיא ממשיכה ומתפשטת.
כך היה גם עם דיקטטורת בג"צ שהופנתה לציבור זה, אבל אז כולם מחאו כפיים. לאחר מכן בג"צ כבר הפנה את הדקטטורה שלו כלפי כולם.
אי אפשר לבכות על תופעות, בזמן שהן מקבלות גיבוי בזמן שהן מופעלות כנגד שולי החברה.
בוז'י הרצוג בונה אירופה בישראל בהתאם לדי-אן-איי של לייבור אירופאי.
נתניהו בונה אמריקה בישראל, בהתאם לדי-אן-איי של ארה"ב.
ערבים בונים בית ערבי מוסלמי נוסף באירופה, באמריקה ובישראל.
ולכן אני חושב שאנחנו צריכים לדאוג לעצמנו ולצאצאינו, ואין לנו פיתרון טוב יותר מאשר לבנות בישראל בית חדש יהודי- עברי- חופשי, אבל בית ללא מסורת גלותית של "ספרדי נגד אשכנזי ואשכנזי נגד ספרדי".
תחליף את "הרפובליקה הסוציאליסטית" ב"מדינה הציונית" ותחליט איפה בא לך לחיות
קריאה מאוד מעניינת, תודה!
ביבי הביס את פרס בבחירות 1996-זו הסיבה להתעללות התקשורת בביבי.
פרס עטוף כאתרוג – עם מרכז פרס לשלום שמבזבז מיליונים על ההאדרת דמות המנהיג דמוי מנהיג קוריאה הצפונית.
להזכירכם יום הולדת 80 ו 90 בעלויות של מיליונים ש"ח
העובדות – רבין נרצח – פרס היה אמור לקחת בהליכה את הבחירות אבל….ביבי ניצח. דקה לאחר הנצחון -ביבי שהיה נציג ישראל באו"ם אדם ונואם מוערך הפך לשטן עלי אדמות.
דליה איציק קבעה שהוא סוכן סי.איי איי. בנאומה בכנסת ..הפכו אותו למצורע הזוי ..סוכן רהיטים בזוי של רים. לא היתה השתלחות כזו בשום פוליטיקאי עד היום. הכל מבית מדרשו של צדיק הדור הנשיא הנערץ -שימון פרס
פרס אינו בוחל בכלום …ראש השב"כ הכושל שנכשל בהגנה על רבין קיבל בונוס מכבוד היו"ר שהיה אז שר החוץ – – שימון פרס ומונה לשגריר ישרקאל בדנמרק כ"עונש" על כשלונו.
כך שלמעשה כל חטאו של ביבי היה נצחונו על פרס…וכל השאר הסטוריה.
.
מאמר מעניין עם נקודת מבט חדשה. קצת אמת על ביבי – בניגוד לעדר המבקרים.
חבל שיש במאמר כל כך הרבה שנאה לשמאל – עדיין מדובר ביהודים בעלי זיקה חזקה למורשת, גבורה, ונכונות לעבודה קשה והקרבה למען האומה. הם הקימו את המדינה העברית, לא החריבו אותה.
כנגד העיוורון והשנאה שיש בשמאל צריך להתמודד עם קצת יותר סבלנות וסובלנות. אחרת נקבל רק יגאל עמירים שמזיקים למדינה כולה, ולימין המתון בפרט.
עם כישלון קשה להתווכח. עשה גם דברים טובים אבל הגיע הזמן ללכת הביתה
חחח
סכך כל המאמר הוא, שיעתוק גרוע של הכתוב
כאן
http://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=97513838
אה, כן, לעצלנים
יש סיכום
כאן
http://textologia.net/?p=4313
רק ששיעתוקים גרועים
לא ישנו את מה שצריך להיות
כולל ביבים קינג אף שרה'לה
כן, ההיא ששונאת שחורים
במיוחד אם הם עובדים מסורים
פחחחחחחחחח
בושה לך
מאמר מעניין מאוד, בעיקר זווית הרפובליקה הסוציאליסטית. שתי נקודות :
יש הגזמה גדולה ביכולת של התקשורת להשניא את ביבי. יש אנשים ש"שפת הגוף" שלהם מושכת אש וביבי ללא ספק אחד מהם. יש בו משהו מעורר חוסר אמון. נכון שלזכותו יאמר שימי "השמאל שכחו מה זה להיות יהודים" עברו אבל עדיין כך הוא.
דוגמה לנושא שפת הגוף אפשר לראות במנחם בגין. ראש הממשלה הממלכתי ביותר שהיה לנו. עד היום ואני כבר ימני שנים רבות, אני שומע את צווחות הכיכרות שלו כנגד השמאל ואני מצטמרר. הדבר היחיד בכל תולדותינו שהזכיר לי תקופות אפלות הוא בגין בכיכר….
לגבי הכלכלה, יש לביבי זכויות רבות אבל עיקר הנס שייך לסיום העידן התעשייתי והכניסה לעידן המידע כמו גם העליה מרוסיה וגידול האוכלוסיה באופן כללי.
משל הצפרדע והעקרבה / או הרצוג וציפי לבני
בין משליו החכמים של איזופוס מצוי אחד שאין ממנו מתאים לימינו אלה:
וכה אומר המשל (יסלחו לי חברי למקלדת על הציטוט מתוך הזיכרון):
הם היו חברים, הצפרדע והעקרבה. יום אחד צפתה העקרבה בצפרדע כשהיא מתכווננת לחצות את הנהר. "אני במשבר" אמרה לה הצפרדע. לעקרבה, "כולם כאן מתרחקים ממני. כאן לא אוהבים אותי. כבר המאסתי עצמי פה על כולם. לעומת זאת שם, על הגדה השנייה, יש עדיין שפע של חרקים", הסבירה לידידתה הצהובה. "הם עוד לא למדו להיזהר ממני, כפי שקרה כאן, על הגדה הזו. אם אלך לשם, אמצא טרף בשפע". העקרבה הצהובה הנהנה בעוקצה המתעקל. "קחי אותי אתך", התחננה. "אני מרחיקה טורפים גדולים. אם יראו אותי על גבך, בעת חצית הנהר, יניחו לך לעבור בשלום". "ולא תכישי אותי?" שאלה הצפרדע. "כפי שעשית ל… נו מה שמו, שאול מופז? הוא מתייסר עד היום מתוצאות ההכשה שלך!", "חס וחלילה וחס", ענתה לה העקרבה. "מה קרה לך? אני עקרב? כך את מכירה אותי?". בעוד הן מדברות, עשתה העקרבה מעשה, עלתה על גבה של הצפרדע… "יאללה עכשיו תזוזי כבר", אמרה לצפרדע. "מספיק דיברנו"….וכאן אתם מכירים כמובן את המשך הסיפור.
ציפי לבני מקימה עכשיו "גוש דמוקרטי מרכזי". אתם הבנתם את זה? היא חצתה כבר, על גבה של הצפרדע, הרצוג התמים, כמעט את כל הנהר. הגדה השנייה כבר קרובה. עכשיו עת ההכשה. אין יותר צורך ב… מה שמו? הרצוג… עכשיו יש מסגרת פוליטית חדשה. לא צריכים יותר את הישנה. אפשר לסלקה (בהכשה)… ואכן הופ! הכישה! ועכשיו אבוי, מה יהיה גורל המחנה הציוני? גורלו של הרצוג? ללא ציפי לבני? . אולי הכשתה כבר דנה אותו לגסיסה פוליטית מיוסרת? ובעצם מה אכפת לה?
יוצא מן הכלל. מאיר עיניים ומבריק באופן יוצא מן הכלל. אשתמש בזה בהפגנות הימין בכיכרות העיר ובכל מקום אפשרי. תודה רבה לך אמנון.