פרשת וישב: אישה זרה – יוסף ואשת פוטיפר

האזהרות מפני פתיינותה של אשה זרה אופייניות לספרות החכמה שבמקרא, ובאופן מפתיע גם למסורות מצריות קדומות • ד"ר יונתן כהן על סודו של יוסף

דימוי שגור בספר משלי הוא דימוי החכמה הפונה לקהל ונושאת דברים באוזניו, מפרטת את הטוב הצפוי למי שישמע בעצתה ואת הרע למי שימאן לשמוע. במשלי ב, 16 מופיעים לראשונה במסגרת דגם יסודי זה הפסוקים הבאים המזהירים את השומע מפני אישה זרה:

16: לְהַצִּילְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה.
17  הַעֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְאֶת-בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה.
18  כִּי שָׁחָה אֶל-מָוֶת בֵּיתָהּ וְאֶל-רְפָאִים מַעְגְּלֹתֶיהָ.
19  כָּל-בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא-יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים.

הזהרה זו חוזרת בפרק ה, 3-5; בפרק ו, 24-29. בפרק ז מוקדש כל הפרק לנושא: הפרק מספר על נער העובר בשוק "וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ", והיא האישה: "הֶחֱזִיקָה בּוֹ וְנָשְׁקָה לּוֹ" כשהיא פונה אליו ואומרת: "לְכָה נִרְוֶה דֹדִים עַד-הַבֹּקֶר נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים.  כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק." והוא, הנער הפתי:" הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם כְּשׁוֹר אֶל-טֶבַח יָבֹא" והפרשה מסתיימת באזהרה לשומעים להישמר מן האישה הזרה כי: " דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ יֹרְדוֹת אֶל-חַדְרֵי-מָוֶת".

הכתובים שהבאנו אינם זהים אבל כולם נתונים בדפוס קבוע: האישה היא תמיד זרה, נשואה (בפרק ו, 24:  "לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה" צריך לנקד רֵעַ), אין כאן אזהרה שלא לרדוף אחר נשים אלא האישה היא היוזמת והמפתה. מולה עומד נער. סופו, אם יתפתה, מוות. גורלה של האישה אחרי הפיתוי אינו ידוע והוא מחוץ להתעניינות הדפוס. אין באזהרות במשלי זכר לכך שהמגע עם האישה הזרה כרוך בעבודה זרה. זאת בניגוד לאזהרות בתורה, הכורכות את האיסור בחשש דתי: "וְהִזְנוּ אֶת-בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן" (שמות לד, 16). משום כך אין לקבל את כל הפירושים הרבים המשלבים את היסוד הזה בפירוש.

האשה הזרה ופוטיפר

והנה כבר עמדו במדרש על הדמיון בין דפוס האישה הזרה במשלי ובין סיפור יוסף ואשת פוטיפר:

"אָבִינָה בַבָּנִים נַעַר חֲסַר-לֵב" (משלי ז, 7): "נַעַר", זה יוסף. "חֲסַר-לֵב", שהיה אומר על אחיו לשון הרע. יש חסר לב יותר מזה אתמהא! "וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ" (שם, פס' 10), זו אשתו של פוטיפר, "שִׁית זוֹנָה" (= שמה, מציגה עצמה כזונה) ליוסף. "וּנְצֻרַת לֵב " (=ונאמנה) , לבעלה. "הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת" (שם, פס' 11), בייכה (=בוכה) וטעייה (=טועה-משוטטת), "בְּבֵיתָהּ, לֹא-יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ", אלא "פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחֹבוֹת". שואלת חמיתון (=ראיתם) לי ליוסף? "הֶחֱזִיקָה בּוֹ וְנָשְׁקָה לּוֹ" (שם, פס' 13) "וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ" (בראשית לט, 12), העזה פניה ותאמר: " שִׁכְבָה עִמִּי". (בראשית רבא פ"ז).

ונוסיף על דברי המדרש שגם דברי האישה במשלי ז, 19: " כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ" מתאימים למסופר בסיפור יוסף, שביום הפיתוי לא היה "אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת". גם בסיפור יוסף כמו במשלי אין הפיתוי של אשת פוטיפר כרוך בניסיון להדיחו לעבודה זרה.

לפנינו איפוא דפוס ספרותי המופיע במשלי ובסיפור יוסף. דפוס ספרותי זה מוכר לנו גם מחוץ למקרא, מיצירה חכמתית מצרית "משלי אני" שנוצרה ככל הנראה בין 1549-1292 לפנה"ס. וזה לשונה: "הישמר מאישה זרה (אישה מן החוץ ) אשר אינה ידועה בעירה. אל תביט אליה בעברה, אל תתוודע אליה ואל גופה. מים עמוקים אשר אין לדעת את מהלכם- אישה הרחוקה מבעלה. אני יפה תאמר אליך כל היום. באין עדים למעשיה – תקום לשים לך פח. תועבה גדולה הראויה למוות" (התרגום ע"פ עולם התנ"ך). גם כאן האישה זרה, נשואה, הבעל איננו, היא המפתה, וההולך אחריה סופו מוות.

יוסף וספרות החכמה

הופעת פרק הבנוי ע"פ הדפוס הזה בסיפור יוסף עולה יפה מאד עם הרקע המצרי של הסיפור. הן מצרים היא זירת ההתרחשות העיקרית של הסיפור. הופעת הדפוס החכמתי-מצרי במשלי אף היא ניתנת להסבר.

ספר משלי בדומה לאיוב וקהלת – שלושתם שייכים לספרות החכמה – מתאפיין בכך שאין בו כלל יסודות הלקוחים או נשענים על ההיסטוריה הלאומית של ישראל. לבד מן הכותרות בראשי הספרים במשלי (ובקהלת) לא נזכר בו אירוע כל שהוא מן העבר הישראלי. לא האבות, לא יציאת מצרים, לא כיבוש הארץ, לא גלות. לא נרמזת בו גיאוגרפיה ישראלית, לא נפקדו בו מצוות המבדילות את ישראל מן העמים. על סמך התכונות האלה שיערו החוקרים שספרות החכמה, שספר משלי הוא הנציג המובהק שלה, לא נוצרה מלכתחילה בעם ישראל אלא הובאה מן החוץ. כמובן בדומה לשאילות אחרות של המקרא השאילה מלווה בתמורה מונותיאיסטית, כפי שנראה בשבועות הבאים.

סימנים רבים מעידים שהמשפיעה העיקרית על ספר משלי היא ספרות החכמה המצרית. יש אפילו חטיבה במשלי (כ"ב, 17- כ"ג, 11) שהמגע בינה ובין ספר המשלים המצרי "אמנפה" הוא כה הדוק עד שהוא נראה כמעט כתרגום (הצגה בהירה של פסוק מול פסוק אפשר למצוא בעולם התנ"ך). מעמד הבכורה של חכמת מצרים ניכר גם מן השבח שחולק המקרא לשלמה (מלכים א, 10): וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל-בְּנֵי-קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם". שבח המסגיר שלדעת כותב המשפט חכמת מצרים היא השיא שמולו נמדדת חכמת עמים אחרים. הופעת האישה הזרה במשלי במסגרת דפוס מצרי ביסודו מצטרפת איפוא לנקודות המגע המרובות הקיימות בין משלי ובין ספרות החכמה המצרית.

המעידה התבנית המשותפת לסיפור אשת פוטיפר ולאישה הזרה על קרבת שורש בין סיפור יוסף וספרות החכמה גם בהשקפה הדתית? בפרשת ויגש (בעוד שבועים) נשתדל להראות שהתשובה לשאלה זו חיובית.