הקרב על נשמת מצביעי הימין החילוני

רבים אוהבים לדבר על הימין החילוני. בייחוד בימין הדתי. בציונות הדתית, בעיקר בקרב המתנחלים, קיימת אפילו איזו התנשאות כלפי הימין החילוני. מבטלים את אנשי הימין החילוני כאבק פורח. בכל מקרה, כאנשים שלא שניתן לסמוך עליהם. שברגע האמת, אפילו אם נקשור אותם לכל העוגנים והיתדות, הם יעופו עם יריעות האוהל. ראה, ציפי לבני. ראה אריק שרון. ראה אביגדור ליברמן ושני הימנים הקיצונים שהולכים אחריו שמאלה בעיניים עצומות כמו אחרי החלילן מהמלין. אה, השמות שלהם: עוזי לנדאו. יאיר שמיר. האם יישבו שני הנצים הטורפים שרק תמול שלשום הוכתרו כפשיסטים אם לא ממש מחברי תורת הגזע עם יורשיהם של שולמית אלוני ויוסי שריד באותה ממשלה? "ליברמן הציע להם מקום בטוח ברשימה לכנסת, אז הם הלכו איתו. עוזי לנדאו לא רצה את כאב הראש של הריצה בליכוד. הוא קיבל כרטיס חופשי", אומר מישה ארנס, שמגלם באישיותו את המותג "ימין חילוני". "מה, אם ליברמן היה מציע לך עכשיו מקום בכנסת, לא היית הולך איתו?" כנראה שכולנו מועדים להיסחף עם ליברמן לסכר אסואן או לים.

בכל אופן, יתכן מאוד שהאלקטורט המכונה ימין ובייחוד הימין החילוני הוא זה שיכריע את הבחירות. לפי הנתונים, העסק היה אמור להיות מוכרע בהליכה. ובכל זאת, למרות שהסקר האחרון בנושא עמדות הציבור שנעשה לפני כשנה במסגרת 'מדד הדמוקרטיה' של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מצביע על כך שכ-50 אחוז מהציבור הם אנשי ימין, למרות כל זאת, יש תחושה שהימין עלול לאבד הפעם את השלטון, ובקולותיו הוא ירפד ממשלת שמאל.

"למעשה, לא יודעים בדיוק כמה אנשי ימין חילוני קיימים. יודעים כמה אנשי ימין יש על פי הגדרה עצמית", אומר פרופ' אשר כהן מהחוג למדע המדינה בבר אילן. "הנתון הוא 50 אחוז וזה כבר מראה שהיום הימין מרגיש הרבה יותר ביטחון להגיד על עצמו שהוא ימין. זה לא היה תמיד ככה".

שמאל – מגדירים עצמם 16 אחוזים מהציבור. 24 אחוז מגדירים עצמם מרכז. מתוך כל האנשים שאומרים על עצמם ימין (50 אחוז), יש חלוקה של ימין ימין ו"ימין מתון". ה-50 אחוז מחולקים – 29 אחוז "ימין" ו-21 אחוז "ימין מתון". מתוך הימין הקשה 29 אחוזים חילונים. מתוך הימין המתון, 37 אחוז חילונים. הערכתו המושכלת של פרופ' אשר כהן היא שכשליש מהימין הם חילונים גמורים. כל השאר מתחלקים בין מסורתיים (31%) ודתיים (21%) בימין המתון חלקם של המסורתיים והדתיים אף יורד.

כך שיותר מהמאבק על קולות המרכז הקרב האמיתי הוא על נשמת מצביעי הימין החילוני, בהנחה שאנשי ימין דתיים פחות או יותר נעולים על הבית היהודי, הליכוד והחרדים. האם יצליחו בתרגילים המקובלים עוד מאמצע שנות ה-90, לשאוב מצביעי ימין לקואליציית שמאל? "זה תלוי כמה מפלגות יקחו קולות מהימין ויעבירו לשמאל", אומר כהן. "המועמדים לכך הם כחלון, דרעי, ליברמן".

אגב, נתון נוסף לגבי ימין חילוני: בסקרים שבהם מקבל הבית היהודי כ-17 מנדטים, זה אומר ש-55 אחוז מבוחריו הם חילונים. בסקרים של 15 מנדטים מספר החילונים קרוב לחצי. אלה נתונים בהחלט מרשימים.

אחד מאותם אנשי ימין חילוני אידיאולוגיים, שירוץ במערכה הקרובה לכנסת הוא רונן שובל, שהוביל יחד עם ארז תדמור (איש אתר 'מידה' כיום), את תנועת 'אם תרצו'. שובל ותדמור מרגיזים מאוד אנשי שמאל, בעיקר בגלל הופעתם הרהוטה והמרשימה כאנשי ימין  צעירים ואידיאולוגים. דווקא זה מקפיץ לרבים את הפקקים. שובל הודיע ביום חמישי האחרון על כוונתו לרוץ לכנסת מטעם 'הבית היהודי'.

עולמו של רונן שובל שונה מהמסורת הישנה שזוהתה עם "המשפחה הלוחמת", בית"ר או חרות של פעם או אפילו הליכוד הישן של מנחם בגין. מה שמבדיל בינו ואחרים שכמותו לבין הימין הישן הוא הקו המפריד בין אילת שקד לרובי ריבלין – כולם אנשי ימין חילוניים – זו היכולת לאבחן את האתגרים המרכזיים שמאיימים היום על החברה הישראלית, בלי לדבוק בסיסמאות עקרות וריקות מבית ז'בוטינסקי. שובל מאמין שאין היום קו מבדיל ברור בין ימין חילוני לדתי. "ציפי חוטובלי שנמצאת בליכוד או אילת שקד שנמצאת בבית היהודי יכולות להתחלף ביניהן", הוא אומר. "יש היום רצף בסקאלה של דתי-חילוני. הבית היהודי עובר היום תהליך כמו שכתב בן-גוריון פעם, אתה זוכר? ממעמד לעם. עכשיו זה ממגזר לעם".

מי שנמצא פחות או יותר באותו מצב כמו שובל הוא צביק'ה האוזר, מזכיר הממשלה לשעבר. מקומו הטבעי ברשימת הליכוד לכנסת הבאה, אבל הוא כנראה ירוץ בבית היהודי. החסמים התקנוניים והמנגנוניים וקבוצות המצביעים המאורגנות, כמעט שלא מאפשרות לאנשים כמו האוזר, שובל או תדמור לרוץ בליכוד.

הבית היהודי מתאים את עצמו לאנשי הימין החילוני. "נפתלי בנט חובש כיפה אבל מדבר בלי כיפה", אומר שובל. לגבי התודעה המגזרית של הבית היהודי, הוא אומר: "אתן לך דוגמא. כשציפי לבני רצתה לעשות שריר בממשלה היא תבעה למנות שלושה שופטים. כשהבית היהודי נאבק על משהו – אלו היו 200 יחידות דיור. יש באנגלית ביטוי, ההבדל בין effective  ל-efficient." המסר ברור. הבית היהודי בגירסתו המפד"לניקית היה מאוד יעיל. אבל לא אפקטיבי. מאוד חרוץ אפילו. "זה לא מספיק לדעת ולהיות מסוגל לטפס על הר. השאלה על איזה הר? צריך לטפס על ההר הנכון".

לחלק מאנשי הימין החילוני קל יותר לצטט ואף להזדהות עם ברל כצנלסון מאשר עם זאב ז'בוטינסקי. "אני מעריץ את ברל", אומר רונן שובל. לדעתו, הוא קודם אפילו לבן גוריון בחשיבותו ההיסטורית. "הוא לקח 200 אינדיאנים. לוחמים פוליטיים אנשי העליה השניה ואיתם הוא יצר תשתיות אדירות שמשפיעות עד היום. בנק הפועלים. הוצאת עם עובד. עתון דבר. ההתיישבות. הרוויזיוניסטים לעומתו, זה כמו בית כנסת רפורמי. אין להם דור המשך. הם הדלדלו. הם לא נתנו תשובה היום לשאלה מה זו הזהות היהודית במדינה? זה משטר שמציע ערכים מיוחדים יהודיים, או שיהדות זה רק פולקלור?".

למישה ארנס, שאפשר לקרוא לו מר ימין חילוני, יש בנושא הזה תשובה ברורה: "ישראל היא מדינה יהודית בגלל שיש בה יהודים. יש לה הימנון יהודי 'התקווה', יש לה דגל כחול לבן, השפה העברית. חוק השבות. אני מאוד מתנגד לחוק מדינת הלאום היהודי. בשביל מה אתה צריך לפגוע במיעוטים?".

ארז תדמור, שותפו של שובל להקמת 'אם תרצו' והיום מאנשי המערכת של אתר 'מידה' חולק קשות על עמדות שובל ביחס לתנועה הרוויזיוניסטית. "אין ספק שברל הקים את המוסדות שיצרו את ההגמוניה של השמאל במוקדי הכוח שנמשכת עד היום, אבל אם נסתכל על התכנים הרי שברל היה מתהפך בקברו לו היה יודע מהם נלמד היום ב'בית ברל' או כיצד תנועת העבודה וההתיישבות העובדת נסחפו לעבר הפוסט-ציונות", אומר ארז תדמור. "ז'בוטינסקי, הגם שיורשיו נכשלים במימוש תורתו, עיצב את העקרונות המכוננים של הימין הישראלי, עקרונות שמנחים את הימין אפילו 74 שנים לאחר מותו. קיר הברזל, הממלכתיות – במובנה הטוב – והשילוב שבין לאומיות וליברליזם. מי שחושב שהיה לימין ולמצדדי זהותה היהודית של ישראל סיכוי כלשהו לעצב את פני המדינה בלא תרומת ז'בוטינסקי משלה את עצמו".

חולשת בגין עברה לנסיכים

אין ספק שחוק הלאום חותך בתוך הימין. מותר להניח שאלה שמגדירים עצמם "ימין" נטו תומכים בחוק, ואילו "ימין מתון" אולי מסתייגים. אבל קשה להניח שאנשי ימין ימנעו מהצבעה לליכוד בגלל הנושא של החוק. למעשה, סקר מדד הדמוקרטיה שפורסם לאחרונה מלמד, כי 52 אחוז מהציבור תומכים בחוק. זה כמעט חופף את פלח הציבור שמגדיר עצמו ימני.

אמרתי לארנס, שלדעת אחדים בימין, ובוודאי בקרב הימין הדתי, אישים כמו רובי ריבלין או בני בגין הם למעשה אנשי שמאל, מלבד הכיסופים מבית אבא לארץ ישראל השלמה.

"לא הייתי אומר את זה על בני בגין ורובי ריבלין. הם לא אנשי שמאל. שאלו אותי לא מזמן, מה זה ליכוד היום? בעצם ההבדל בין ימין לשמאל הוא בין אלה שמתים לוותר על הכל, לבין אלה שכמה שאפשר להחזיק, לא מוכנים לוותר. בשוליים יש כאלה שויהי-מה לא יוותרו על אף שעל. או אנשים כמוני – אני נמצא בין אלה שלא רוצים לוותר. אני גם לא רואה את הקונסטלציה שתכפה עלינו לוותר. אני לא מתעלם מהדמוגרפיה. בשיחות עם ביבי, אני לומד שהוא מאוד נזהר מהבעיה הדמוגרפית". פעם אחת אף אמר ארנס, שביבי "נבהל" מהדמוגרפיה. בכל אופן, לשאלה אם הוא תומך היום בליכוד, השיב: "אני איש ליכוד". בראיון בסוף השבוע ל'מוקר ראשון' הביע תמיכה מלאה בהנהגת נתניהו: "אין ראש ממשלה טוב ממנו".

אבל אי אפשר בלי לחזור לדמותו של אריק שרון, שהוא האיש שסימל בעבר "ימין חילוני", והוא האיש, לדעת ארנס, שסחף אנשי ימין מובהקים עם שורשים קצרים שמאלה. "שרון אף פעם לא היה ימין אידיאולוגי. הוא היה מפא"יניק מטבעו", אומר הבית"רי הוותיק שבשבילו מפא"י עדיין מסמלת את "קין" ואת הפנקס האדום האדום ההוא. "והיה לו נוח להפנות עורף לליכוד בלי להניד עפעף. ואחריו הלכו לבני, אולמרט, מרידור. אחד ההסברים לתפנית שלהם זה אריק. איש כריזמטי. בעל הישגים. אז אם אריק אומר, כנראה שזה נכון. אגב, גם דתיים הלכו אחריו. לבני עכשיו סיימה את הסיבוב המלא של 180 מעלות! זה צחוק! ממש צחוק!" הוא אומר על הברית החדשה בפוליטיקה הישראלית. "והיא עוד מציגה עצמה כאשת עקרונות".

ארז תדמור סבור כי שורש האכזבה מהימין החילוני מאז המהפך של שנת 77' טמון הרבה יותר באישיותו של מנחם בגין ובדור הנסיכים, שהיווה את השדרה המרכזית של הליכוד בעשורים האחרונים: "לאחר מות זאב ז'בוטינסקי ירש אותו מנחם בגין ובזיכרון ההיסטורי הוא נתפס כממשיך דרכו. האבסורד הוא שמכל בחינה שהיא בגין מעולם לא הבין ולא יישם את משנת ז'בוטינסקי. הדבר הראשון שבגין עשה כשנבחר לראשות הממשלה היה למסור את תיק החוץ למשה דיין, ולאחר מכן להודיע שלא יבצע חילופים בצמרת המגזר הציבורי – מה שלמעשה שימר את ההגמוניה של השמאל במוקדי הכוח. היתה לבגין אובססיה למתן את תדמיתו 'הקיצונית' בעיני האליטות – רגשי נחיתות שהתגלגלו ממנו היישר לדור הנסיכים שהתמכרו לבקשת לגיטימציה מהאליטות הישנות. איפה הם ואיפה התגר הז'בוטינסקאי?",

תדמור מאשים שהדבר היחיד שאישים דוגמת בני בגין, רובי ריבלין או דן מרידור חילצו ממורשת ז'בוטינסקי הן מניירות ריקות וחיצוניות. "בכל פעם שבשמאל רצו לתקוע חוקים או מדיניות ימנית, כל מה שהם היו צריכים לעשות זה לכתוב מאמר מערכת שמתייג את החוק כאנטי-דמוקרטי ומייד ריבלין או בגין היו קופצים לדום. איפה הם ואיפה ז'בוטינסקי שאמר שאם הכרענו שהציונות צודקת, אזי יש להגשימה בכוח הנדרש מבלי להתחשב בהסכמתו או באי הסכמתו של שמעון, או איוואן או אחמד?".

ארנס, למרות התנגדותו לחוק הלאום, אומר שהוא לא סובל את הביטוי "יהודית ודמוקרטית" והוא לא משתמש בו. "מדינה יהודית זה בהחלט מספיק בשבילי. דווקא התוספת של דמוקרטית מחשידה", הוא אומר.

אני מרגיז אותו כשאני שואל על אותו על איש ימין חילוני, אפילו קיצוני מובהק. אביגדור ליברמן. "ליברמן לא איש ימין", אומר ארנס. "הוא פוליטיקאי אופורטוניסט. זו הייתה שגיאה גדולה של ביבי – הברית עם ליברמן. הכל בגלל שהוא חשש מאולמרט (ערב מערכת הבחירות הקודמת). זה גם דבר ששייך למוזיאון הפראנויות".

האנטי-שמאל, הימין של נתניהו

אחד הביטויים השגורים בכל שיח על "הימין החילוני" הוא "הימין האידיאולוגי". אבל מה זה, בעצם? למעשה, הגרעין הקשה של הימין, ואתה שומע את זה בכל ויכוח פנימי, מורכב מאנשים אינטליגנטים שההזדהות הלאומית והתגובה הנצית הנדרשת לאור המצב משום שכך וכך, וככה זה ואי אפשר עוד, היא האידיאולוגיה שלהם. הם לאומיים נטו על כל הכרוך בכך, ותכנים אידיאולוגיים אחרים שמאפיינים את תפיסת העולם השמרנית רחוקים מהם. הם מנוכרים לחלוטין לערכי החופש, היוזמה הפרטית והשוק החופשי. ההיפך, רובם הם סוציאליסטים במהותם. בשיחות עם אנשי ימין, גם חברי כנסת, אני מרגיש לא פעם כמעט מתנצל על סעיפי כלכלה ו"שלטון הפקידים" וכל השאר. העפעפיים צונחים מולי, משום שלא מדובר בעוד 200 יחידות דיור ביו"ש; הבניה בשטחים לא נמצאת בהכרח באג'נדה השמרנית הליברלית. משום שרב ראשי כזה או רב ראשי מזרם ישיבתי אחר אינם קשורים בכלל לסיפור.

אתה צריך להיות אנתרופולוג פוליטי בבואך לשבטי הימנים, וד"ר אופיר העברי שמכיר מקרוב כמה אנשי מפתח בצמרת הימין, הוא האנתרופולוג המוכשר ביותר שאני מכיר לנושא. "התופעה המעניינת", הוא אומר, "שיש שני ימין חילוני. אחד, זה הימין מהבטן. השני זה ימין אידיאולוגי. הימין מהבטן הם ללא אידיאולוגיה עמוקה. הם רוצים ישראל חזקה ולהיכנס בהם. חלקו של הימין הזה בליכוד, חלקו אצל ליברמן. הימין האידיאולוגי – קרתה שם תופעה מעניינת. הרבה מהפעילים שלו הם דתיים ודתל"שים. ישראל כץ, למשל. גלעד ארדן הוא דתל"ש. המשמעות היא שהם לא באו מבית של הימין הקלאסי. ימין קלאסי זה ילדי רוויזיוניסטים שרבים מהם התקלקלו; והחלק השני השתכנע שהליכוד לא מספיק אידיאולוגי, וקרתה תופעה שחלקם הצביעו לבנט. חלקם גם הולכים היום להיות מועמדים אצל בנט – משום שיותר קל אצלו אבל גם אין הרבה הבדל".

הסוג השלישי של הימין שהעברי פחות התייחס אליו, אלה יוצאי השמאל. והייתי מוסיף נתון קריטי. כמעט אפשר להגיד הם הימין של בנימין נתניהו. שנת המפתח היא 1995-6 ובלעדי נתניהו ספק אם הם היו עושים את הצעד המכריע להצביע לליכוד ולהפוך לאנטי-שמאל ואולי אחר כך גם לאמץ חלק מעמדות הימין. מקרה שרון, אבל בכיוון הפוך. שניים שראיתי מקרוב כיצד התהליך הזה עובד עליהם הם פרופ' מעוז עזריהו וד"ר יובל שטייניץ. אני זוכר שהיתה איזו מידה של הרפתקנות בלהתריס בפני כל הסביבה שלי באמצעות ראיון לעיתון 'העיר' ש-כן. בבחירות האלה (1996) אני הולך להצביע לליכוד ולנתניהו. (בחירה אישית לראשות הממשלה). על רקע תחושת הברוך הנוראי שגרמו רבין ופרס, אבד לחלוטין האמון בהנהגת השמאל, ונתניהו נראה על אף חוסר נסיון מסוים כעדיף על שני המדינאים הבטחוניסטים הוותיקים. פרופ' עזריהו הפך משך השנים למאוכזב דו-צדדי. בכל התרחשות היה אומר: עכשיו אני מבין למה עזבתי את השמאל, עכשיו אני מבין למה הימין מטומטם ואני לא יכול להזדהות איתם. חוסר היכולת של הימין, למשל, להתמודד מול המפולת האנטי-ישראלית באליטות המערביות.

שטייניץ, בניגוד להסבר המקובל לגבי השתייכותו לליכוד ולמה הוא קרוב לנתניהו, לדעתי לא היה מגיע בכלל לפעילות פוליטית בליכוד אלמלא עמד נתניהו בהנהגתו בנקודת הזמן ההיא של פוסט-אוסלו וגלי הטרור שהחלו. הוא מייצג פרגמטיזם לאומי וחשיבה ביקורתית שלא מוכרת ברמות הפוליטיות. הנכונות שלו ב-1999 לוותר על הקריירה האקדמית לטובת בריכת החמצון המצחינה של הפוליטיקה היא מדהימה, בדומה למהפך שעשה יאיר לפיד, אבל אם היתה בישראל תקשורת אינטליגנטית היה שטייניץ מקבל ציונים הרבה יותר גבוהים ממה שהוא מקבל היום. הוא בוודאי היה שר אוצר הרבה יותר טוב מהבלורית שהחליפה אותו, כפי שכינה את ממלא מקומו בלשכת שר האוצר.

משננים את ז'בוטינסקי כמו תוכים

יש הסכמה בין אלה שבוחנים היום את הימין, שבין הבית היהודי לליכוד יש איזה טרנספר. תהליך של חילופי אוכלוסיות. "בנט דומה יותר לנתניהו ממה שנוטים לחשוב", אומר העברי. "כוונתו הרי היתה להשתלב בתוך הליכוד. היתה תקלה. והוא הבין שבליכוד הוא שרוף. אז הוא אמר, את הליכוד החדש אקים בעזרת המפד"ל. הוא לוקח קולות מליברמן ומאלה שהיו פעם 'צומת'".

הנסיכים, "המשפחה הלוחמת", צאצאי המחתרות והרוויזיוניסטים, הבית"רים, הלכו שמאלה. לבני כבר אמרנו. "רוני בר-און ומיכאל איתן כבר הרבה שנים שמאל. רק בזכות בית המשפט אולמרט והירשזון לא נמצאים בכנסת, אל תשכח את זה. דן מרידור אותו הדבר, אבל אצלו יש מעצור כלשהו שמונע ממנו להשלים את המהלך וללכת שמאלה גם במסגרת המפלגתית. לבני במפלגת העבודה? זה במחלקת, 'מה אבא היה אומר'".

השאלה המתבקשת: איך להסביר את זה?

העברי: "כל החינוך הרוויזיוניסטי רקוב מהיסוד! אמר לי את זה צבי שילוח. הם לא קוראים ולא לומדים. הם כמו תוכי משננים את ז'בוטינסקי. כשהיה ויכוח על סיני – הם אמרו זה כן ארץ ישראל, זה לא ארץ ישראל? דיברתי אז עם כל מיני חבר'ה כאלה. הם אמרו לי, זה לא חלק מא"י השלמה. ומה ההוכחה? הם נופפו לי במפה שהיתה הסמל של אצ"ל. מפת הפרפר – כמו ששילוח קרא לזה. הנה, זה לא מופיע! זה הנימוק שלהם. התפיסה הרוויזיוניסטית כל כך נבובה. היא לא קשורה לכלום".

מה שמתחבר באופן טבעי עם אחת הטענות שמועלות בשנים האחרונות, שמנחם בגין דאג לטהר את מפלגת חרות בראשית דרכה בשנות ה-50 מהאינטלקטואלים שלה. "ערי ז'בוטינסקי, הלל קוק. הם לא הלכו עם בגין". מה עם פרופ' יוסף נדבה, זרקתי את השם הבלתי נשכח. "אפילו יוסף נדבה הלך לתחיה!" מזכיר העברי. פרופסור אקצין? ניסיתי. "אקצין? מי זוכר אותו". אני זוכר אותו, משום שפרופסור אחר, בן ציון נתניהו, זלזל בו עד כדי כך שלא שכח אף פעם להזכיר ש"היה לו קול של אשה".

"מבחינת יורשי הרוויזיוניסטים שהיו פעם בליכוד, ז'בוטינסקי זה אהרון ברק פלוס ארץ ישראל השלמה. מין אידיאל יפה. אבל מה נשאר מזה? זה לא עולם של ערכים. הם לא יודעים מה זה ליברליזם. לבני יודעת מה זה? מה שקורה עכשיו עם חוק הלאום. מה אמרה לבני: 'חוק הלאום פוגע בהגדרה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כפי שמופיע במגילת העצמאות'. היא לא מתביישת להגיד את זה. הרי זה לא מופיע שם. ורובי ריבלין? הוא קרא את חוק הלאום? וארנס? הם לא קוראים".

ארצ'י באנקר במרכז הרדיקלי

נשאר משה כחלון, שהוא הדוגמא השבשבנית הכי מדהימה. בממשלת נתניהו הקודמת, כחלון יחד עם אדלשטיין וגלעד ארדן היו שלושת השרים שהיו בונקר ימני. המתנחלים והגרעין הנוקשה של הימין החזיקו אותם כגוש מוצק שבלם כמה מהלכים שלא מצאו חן בעיניהם, כמו למשל את ההקפאה השניה, למי שעוד זוכר את הדרמות המדיניות של לפני ארבע-שלוש שנים.

עכשיו אומר כחלון: "ליכוד זה להחזיר שטחים". מה שצריך להדאיג את אנשי הליכוד, שיכול להיות שכחלון באמת עשה חושבים והחליט למתן את עצמו. הוא כנראה לא יכול היה להשתחרר במסגרת הליכוד מאחיזת הצבת של גוש הימין הדתי- המתנחלי בתוכו, הגוש שקידם אותו לאן שהגיע. ואם החליט להשתחרר מכמה עמדות, הוא יכול היה לעשות זאת רק על ידי קרע עם הליכוד. "יש לי קושי עם חלק מהדברים שקורים בליכוד", הוא אמר בראיון לידיעות אחרונות. "כל מיני גופים השתלטו על הליכוד… אני מדבר על הימין הקיצוני שהשתלט על הליכוד". ובואו נאמר, בלי הימין הקיצוני הזה כחלון לא היה כובש את מעמדו כמספר 1 ברשימת הליכוד בזמנו. "מרגש היה לראותך, הילד ממשפחה עם תשע נפשות, עומד על בימת המנצחים", שוגרה אליו ברכה מארגון הימין האידיאולוגי מהחזקים ביותר, 'מטות ערים'. הכתב המדיני של מקור ראשון אריאל כהנא פרסם, כי בדו"ח של הארגון  על נאמנות השרים וחברי הכנסת לארץ ישראל כחלון הקדים את ציפי חוטובלי וזאב אלקין. כחלון קרא לאחר חזרת הליכוד לשלטון ב-2009 להקמת הישובים חומש ושא-נור מחדש. "לאחר שנוכחנו לראות בעוטף עזה ובדרום הארץ בצורה ברורה את הטעות הנוראית בגירוש, אין ספק – יש להקים מחדש את חומש ושא-נור".

מיכאל פואה מ'מנהיגות יהודית' עבד אצלו בלשכה. כחלון התנגד לנאום בר-אילן של נתניהו והלך להצטלם בקבר יוסף. "אפילו אני לא הולך לשם", אמר לי אחד מאנשי ההתיישבות ביו"ש.

אבל כשאמרתי את זה לרונן שובל כסוג של הוכחה שמצדיקה את הפראנויה של הימין הדתי החושד באנשי ימין חילונים שיבגדו, הוא ענה בשליפה: "ואברום בורג? מאיפה הוא בא?" בהחשדה הזאת, משחקים אנשי הימין הדתי לידי השמאל שרוצה לערער את אמינותו של ראש הממשלה נתניהו. "מה זה ימין חילוני?" שאל אותי בנימה סרקסטית מישה ארנס. "ביבי נתניהו?"

כי הרבה יותר קל להאמין בארצ'י באנקריות. אתה מזהה מיד שנאה שבאה משיפולי הבטן התחתונה, אם לא למטה מזה. "זה מרכז חדש", מסביר העברי. "פעם המרכז היו ליברלים כמו הפרוגרסיבים. אתה זוכר אותם? אנשים כמו אלימלך רימלט. גדעון האוזנר. המרכז של היום זה מה שאני קורא מרכז רדיקלי. אלה אנשי רמת השרון והסביבה. כל יום הם שונאים מישהו אחר. בבקר הם שונאים את הערבים, בערב את הדתיים. למחרת את המתנחלים ואחרי זה את החרדים. הם שונאים כל מי שלא כמוהם. ביום שאחרי, הם שונאים את הליכוד ובלילה את השמאלנים. ואת ביבי נתניהו". המרכז הרדיקלי הוא  מתחרה אלקטורלי רציני לחלק מקולות הימין. ימין מהבטן עלול לתפוס טרמפ על המרכז הרדיקלי הארצ'י באנקרי (לפיד, ליברמן, לבני ביום קשה) בדיוק ביום שבו המחוג של רמת השרון מצביע על שנאת ערבים.

ומקורביו של משה כחלון לוחצים עליו להכריז רק על דבר אחד: שהוא לא ילך לממשלה בראשות נתניהו. שום מחויבות אחרת איננה נדרשת ממנו.