דו"ח ועדת פיינשטיין על חקירות העינויים בסי-איי-איי לא יביא לתיקונים, אבל כבר הספיק לגרום לנזק רב.
דו"ח ועדת פיינשטיין על חקירות העינויים בסי-איי-איי לא יביא לתיקונים, אבל כבר הספיק לגרום לנזק רב • כמו ועדות החקירה באמריקה ובישראל בשנות ה-70, ההמון הפוליטי דורש "צדק" על חשבון תיקונים ורפורמות
נשיא שסיים את תפקידו בבושת פנים ונחשב על ידי רבים כ"פושע מלחמה". עיתונות שגולשת מתוך עצמה בסיפורים ושמועות על מעשים שלא ייעשו על-ידי הממשלה וסוכנויותיה, מתוך כוונה להגן על ארצות הברית. קונגרס בשליטה דמוקרטית יוצא במתקפה לניקוי אורוות ברשויות השלטון של זרוע מבצעת קיסרית. אבל השנה איננה 2010 וגם לא 2014. השנה היא 1975.
בקושי שנה אחרי התפטרות ריצ'רד ניקסון, הקימו שני בתי הקונגרס שהיו בשליטה דמוקרטית ועדה שתבחן בצורה שקופה את כל הסוכנויות הפדרליות – האף-בי-איי, הסי-איי-איי והאן-אס-איי. אותם גופי מודיעין, שתפקידם להגן על אמריקה מפני אויבים מבית ומחוץ. הוועדות התפרסמו כוועדות צ'רץ' ופייק על שם הסנטור פרנק צ'רץ' וחבר הקונגרס אוטיס פייק, שעמדו בראשן. מטרתם היתה לחשוף ולאשר קיומו של ניצול לרעה של הכוח שהופקד בידי הרשויות הביטחוניות האלה, כמו גם לבחון את מידת הצלחתם בהשגת היעדים שלשמם הם קיימים.
מהחל ועד כלה הוועדות היו חצויות בין שני סוגי אנשים: הליברלים שוחרי הרפורמה, שבכנות העריכו את העבודה של הסוכנויות ופשוט רצו יתר פיקוח חוקתי ותקציבי על הנעשה בהן; וכנגדם, רדיקלים שהיו מעדיפים לפרק לחלוטין את הסוכנויות המדוברות או לכל הפחות לצמק אותן מאוד. הרדיקלים נהנו מתמיכה רבה של פוליטיקאים שעשו קילומטראז' גדול בשנות המאבק האנטי-מלחמתי בימי מלחמת ויאטנאם שזה עתה הסתיימה; גם העתונות נתנה להם תמיכה והיה ברור שאלה מעדיפים לראות עריפת ראשים על פני תיקון הבעיות.
כל זה מצלצל מוכר מאיזשהו מקום לישראלים רבים. מוכר ומדכא. יש קווים מקבילים בין ועדות צ'רץ' ופייק לבין ועדת אגרנאט שהוקמה לחקירת מחדלי מלחמת יום כיפור. גם בפני ועדת אגרנאט עמדה המשימה, איך לדאוג שזה לא יחזור שנית; שמלחמה מלווה במחדלים כאלה כמו מלחמת יום כיפור לא תחזור. אבל כמו בארצות הברית ב-1975, אלפים בישראל רצו לראות מפקדים בכירים ומנהיגים פוליטיים משלמים את המחיר על המלחמה העקובה ביותר מדם מאז 1948. הם דרשו צדק.
הבעיה היתה שצדק – ויש שיגידו נקמה – ורפורמות בעקבות הפקת לקחים בצה"ל היו שני דברים שסתרו האחד את השני. כפי שציין פרופ' יואב גלבר, ששימש כאחד החוקרים של ועדת אגרנאט, השגת צדק במובן החוקי ולמידה היסטורית של האמת – אלו שתי שיטות חקירה שונות. צדק משפטי דורש עורכי דין, הודעות לבית המשפט וניהול משפטים. זה כולל את הזכות לשמור על שתיקה ולמנוע פרסום מידע מפליל, גם אם זהו מידע חיוני לצורך תיקון מערכות. חקירה לצורך רפורמה מחייבת לפחות במשתמע חסינות מפלילים כדי להגיע לחקר האמת וכדי למנוע הישנותם של מחדלים.
בסופו של דבר ועדת אגרנאט לא סיפקה אף אחד. לא התגלגלו מספיק ראשים לטעם הקהל. בייחוד לא בקרב הפוליטיקאים. ושינויים בצבא התחוללו בצורה מאוד מדורגת וקמעונאית. בדרך כלל, שנים רבות לאחר מעשה. אבל התוצאה הרעילה ביותר של הוועדה והאוירה שאפפה אותה היתה שצה"ל הפך מאז לצבא שמפקדיו מציצים כל הזמן אחורה מעבר לכתף, לצרכי כסת"ח, במקרה של ועדה נוספת שתוקם. צה"ל הפך לצבא שטרוד הרבה יותר סביב השאלה כיצד ייראה וכיצד יצדיק עצמו בפני ועדת אגרנאט הבאה, או כיצד יציג את מעשיו בפני גופי חקירה בינלאומיים, במקום לעסוק אך ורק בבעיה הצבאית השולית – לנצח מלחמות ולהביס את אויבי ישראל.
המסר: האויב הוא הסי-איי-איי
דבר דומה קרה לסי-איי-איי וסוכנויות אחרות. ההמלצות המעשיות של צ'רץ' ופייק היו הגיוניות ומידתיות. הן כללו הרבה יותר פיקוח מצד הקונגרס ומערכת המשפט, והיו שם גם שבחים לסוכנויות שעשו את המיטב בתנאים קשים. אבל האוירה הציבורית המלווה באיומים בלתי פוסקים ועלבונות עשתה את שלה. הסי-איי-איי קלט את המסר: אתם ולא הקומוניסטים – האויב. ואתם עכשיו משוחררים על תנאי.
התוצאה היתה התפוררות ארגונית. אנשים מוכשרים רבים עזבו, גישה של "ראש קטן" השתלטה. הסוכנויות חששו מחקירות נוספות יותר מאשר מהאויבים מבחוץ. הן לא העיזו לשתף מידע ביניהן. כך שחלק מהאשמה למחדל ה-11 בספטמבר מונח לפתחן של ועדות פייק וצ'רץ'.
כל זה מביא אותנו ל'דו"ח העינויים של הסי-איי-איי'. הסיפור עצמו ידוע כבר מזה עשור לפחות. הסי-איי-איי שלא היה מוכן לחלוטין לאירוע כמו 11 בספטמבר, תחת לחץ נוראי למנוע הישנות של מתקפה כזאת, היה חייב להקים צוותי חקירות כמעט מאפס. השאלה כיצד לא היה להם אפילו שלד מקצועי לחקירות מלכתחילה הרבה יותר מעניינת לחקירה, אבל כמובן שיתעלמו ממנה. הסי-איי-איי לקח חשודים בטרור למקומות סודיים מחוץ לגבולות ארצות הברית ולפחות ב-300 מקרים ויותר הפעילה עליהם עינויים מסוגים שונים כדי להוציא מהם מודיעין על תכניות פיגוע שונות.
הדו"ח עצמו לא מוסיף דבר מלבד פירוט מעורר סלידה, כיצד נעשו העינויים ומה היו תוצאותיהם. הוא מוסיף עם זאת, שני טיעונים: הסי-איי-איי בכוונה ובאופן בסיסי ביותר הוליך שולל בנושא הזה את ממשל בוש ואת הקונגרס כשלא סיפר מה הם בעצם עושים במקומות האלה; וכן, שהעינויים לא הביאו מודיעין רציני. הטענה הראשונה איננה אמינה על פניה, וזהו נסיון מגוחך מצד הסנטורים הדמוקרטים להבטיח את ניקיון כפיהם. הטיעון השני שנוי במחלוקת ודנים בו שוב ושוב. למען האמת, מדובר במעשה הסחה. הרי חברי ועדת פיינשטיין היו מתנגדים לעינויים גם אם היו מייצרים מודיעין טוב.
בכל מקרה, פרסום הדו"ח הוא מקרה מבחן להבדל בין השגת צדק או נקמה לבין השגת היעד של ביצוע רפורמות. אם הלשון המפויסת של תגובת הסי-איי-איי מלמד על משהו, לא היה צורך בפרסום הדו"ח כדי שיבוצעו בסוכנות תיקונים מוסדיים. המגיבים לדו"ח חלקו מכל וכל על הטענה שהוליכו שולל את הממשלה והקונגרס או שהעינויים לא יצרו מודיעין טוב, אבל הם הודו שכלל לא היו מוכנים למשימה שעמדה בפניהם. שהם ניהלו את החקירות בצורה גרועה, ואמרו שהם היו פתוחים לפיתוח שיטות חקירה שלא כוללות עינויים. אבל בסופו של יום, הסנטורים העדיפו מה שהם מחשיבים כצדק ולא פתרונות.
דו"ח מפלגתי, מלחמת אזרחים בשמאל
פרסום הדו"ח השיג מעט מאוד תוצאות חיוביות אבל גרם להרבה נזק. כל מי שעיניו בראשו מבין שאלה המעורבים במעשים המפורטים לא יזכו למשפט צדק. רק אנשים ללא כל ידע היסטורי יקבלו הטענה קצרת הרואי של דיאן פיינשטיין, ששיטות החקירה המחוזקות בעינויים מהוות את אחת מנקודות השפל המוסריות החמורות ביותר בתולדות ארצות הברית.
הסי-איי-איי שאולי היה משתף פעול עם עבודת הסנאט יוצב שוב על דוכן הנאשמים. שוב יוכרז על סוכנות המודיעין שהיא גוף ממשלתי ממאיר שאינו חייב בדין חשבון לאף אחד, ושוב תהיה רגרסיה לפעילות של "ראש קטן". בעלות ברית של אמריקה שניתן בקלות לזהות מי הן, יגלו הרבה פחות רצון לעבוד בשיתוף עם אמריקה על נושאים מודיעיניים קריטיים. זה יהיה רע לכולם. דאע"ש יחגגו. מכיוון שנושא העינויים היה ידוע ומכיוון שהם פסקו כבר מזמן, אין ל"אור השמש" הזה שום דבר לחטא.
רבים בימין תקפו בחריפות את הדו"ח שהוא "מפלגתי" במהותו. אני נוטה להסכים. אבל לא בצורה שחושבים. פרסום הדו"ח הוא בעל כוונות מפלגתיות אבל לא נגד הימין אלא זוהי התרחשות פנימית בתוך השמאל. כמו בימי צ'רץ' ופייק בשנות ה-70, השמאל העולמי קרוע מבפנים בין שמאל מתון שאיכפת לו מטובת המדינה שלו ומנסה לאזן בין שאלות מוסר לבין הביטחון הלאומי, לבין השמאל הרדיקלי, המיעוט הטהרני, הדומיננטי בעיקר בתקשורת ובארגונים החוץ-ממשלתיים כמו גם בקרב הבבל"תוקרטיה של האינטרנט. המציאות בעולם האמיתי לא מעניינת את האנשים האלה. תוצאות החקירות והדו"חות האלה לא מעניינות אותם כל עוד חוש הצדק שלהם מגיע לסיפוקו. אם לשפוט על פי אירועי הדו"ח, האחרונים מובילים בהפרש ניכר.
כאז כן היום השמאל מעלה הרבה נקודות מוסריות לגיטימיות ששווה לדון בהן. אבל אלה טובעות בים של האשמות מלאות שנאה; זה דבר רגיל להשוות שם את הסי-איי-איי לאס-אס או גרוע מזה (אם יש). שמאלנים מתונים מנסים לתור אחר פתרונות הגיוניים. אבל הפתרונות שמוצעים על ידי הטהרנים הרדיקלים כל כך דמיוניים וקיצוניים – כמו לסגור את הסי-איי-איי ואת האן-אס-איי – שמלבד כמה מאמרים הדנים בצורה מתייפייפת בסוגיות עקרוניות, שום שינוי אינו צפוי. כאז כן היום הישראלים מכירים את ההרגשה היטב.
האגף השמאלי של המערב, כולל באמריקה ובישראל, חייב להחליט על שינוי כיוון; למצוא פתרונות ריאליסטיים במקום לשפד גולגלות על מוט ולצעוד בראש האספסוף המוסרי הזועם. אחרת, בפעם הבאה – וזו תבוא ללא ספק – נעשה את כל הריטואל הזה מחדש, עם התוצאות הצפויות בהתאם.
