עוני ללא כיסוי: אחיזת העיניים של דו"ח מרכז טאוב

כותרות העיתונים בישראל קובעות: עם ישראל עני. האמנם? • דו"ח מרכז טאוב שפורסם היום (ד') מצייר תמונת מצב מטרידה, אך האמת, כרגיל, בפרטים הקטנים • כשיורדים לעומק הדברים מגלים כי לטיעונים העולים בדו"ח אין תמיכה עובדתית אמיתית, וכי הוא מבוסס על השערות, סברות כרס ונתונים שגויים • כשיורים את החץ ומסמנים סביבו את המטרה

דו"ח מרכז טאוב המתפרסם היום (רביעי) מציג מסקנה בולטת אחת: משקי הבית בישראל – ובראש ובראשונה החרדים – לא מצליחים לגמור את החודש. הסיבה: חובות הולכים ומעמיקים לתשלום עבור הדירה שקנו. מר ישראל ישראלי, גורס דו"ח טאוב, אינו מסוגל לרכוש דירה ללא סיוע מחסכונות ההורים, ואלו הולכים ומצטמצמים. הטיעון הזה נשמע נכון, אינטואיטיבית, לרוב הישראלים, אך מאחורי התרשימים המרשימים בדו"ח מסתתרת אמת פרוזאית: לטיעון אין בעצם שום תמיכה עובדתית אמיתית, שכן הוא מבוסס על השערות, סברות כרס ונתונים שגויים.

חץ סטטיסטי מורעל

בלב תעשיית הסטטיסטיקה הצנועה של ישראל נעוץ חץ מורעל. אחד מבסיסי הנתונים המרכזיים שלה – יש יאמרו, החשוב ביותר – הוא סקר הכנסות והוצאות משקי הבית של הלמ"ס. סקר זה, שהתבסס על סקרי כוח אדם ועל שאלונים שמולאו על־ידי נסקרים (בשנת 2011: 6,270 משקי בית בסקר ההוצאות; כמעט 15,000 בסקר ההכנסות המשולב) אמור לשמש כלי מרכזי לאמוד את היקף הכנסותיהם והוצאותיהם של משקי הבית בישראל. אך לאורך השנים הוא הניב תוצאה מוזרה מאוד: ההכנסות היו קטנות מההוצאות. כך, לדוגמה, בשנת 2011 עמדה ההכנסה הממוצעת נטו בסקר על 12,345 שקל, שעה שההוצאה הממוצעת לתצרוכת עמדה על 13,967 שקל. לבד משני העשירונים העליונים כל העשירונים נמצאו במינוס: הוצאותיהם היו גדולות מהכנסותיהם.

הפער בין הכנסות להוצאות העיד על פגם חמור בסקר, עד כדי הפיכת נתוני ההכנסות לחסרי משמעות. לדוגמה, אילו היו משקי הבית נתונים בגירעון חודשי כה חמור, היינו אמורים למצוא גידול של כ-45 מיליארד שקל מדי שנה בחובות משקי הבית. כלומר, משקי הבית היו צריכים ליטול הלוואות בשיעור כזה כדי לכסות את המינוס העצום שלהם. אלא שאין נתונים התומכים בקיומה של חגיגת הלוואות מתעצמת כזו. לפי בנק ישראל, גדלו חובות משקי הבית בישראל שלא לדיור בשנים 2013-2010 מ-107 מיליארד שקל ל-122 מיליארד שקל. כלומר, ב-15 מיליארד שקל בלבד או קצת פחות מ-5% לשנה. אילו היו נתוני סקר ההכנסות של הלמ"ס נאמנים למציאות, היינו אמורים לצפות לגידול של כ-160 מיליארד שקל בהיקף החוב של משקי הבית.

הלמ"ס, לזכותה יאמר, הכירה בבעיה החמורה בסקר ההכנסות. בנתוני שנת 2013 היא זנחה לחלוטין את ההסתמכות על סקרי כוח אדם לנושא הכנסות, וייתכן כי נקטה עוד תרגילים של כיפוף זרועות סטטיסטי. התוצאה הייתה שבסקר העדכני לשנת 2013 היה זינוק מטאורי בהכנסות העשירונים התחתונים (עליה של 35% בהכנסת החמישון התחתון; כ-28% בהכנסות החמישון השני) וירידה חדה במדדי אי־השוויון (צניחה של 3.7% במדד ג'יני בתוך שנה). הכנסות העשירונים התחתונים לא עלו, כמובן, בקצב מטורף כזה – הלמ"ס פשוט החלה לתקן את העיוות המובנה בנתוני ההכנסות.

אבל זה כבר לא יעזור לדו"ח טאוב. הדו"ח עב הכרס (441 עמ') מסתמך על הנתונים המעוותים והישנים יותר (מ-2011) של סקר ההוצאות וההכנסות של הלמ"ס. התוצאה היא מסקנות שחץ סטטיסטי גדול ומורעל נעוץ בהם. כל מסקנה מהשוואה בין הכנסות והוצאות מבוססת על נתון אחד לפחות, שאמינותו נמוכה ביותר. כשמוסיפים לכך גם השערות שאין להן תימוכין עובדתיים, מופקות מסקנות שאין להן כל קשר למציאות.

הקומדיה הסטטיסטית

אחד ממוקדי החלק הראשון של דו"ח טאוב הוא האוכלוסייה החרדית. כותב חלק זה מסתמך על נתוני סקרי ההוצאות של הלמ"ס (שעיוותם קטן יותר) ועל חישובים מתקנים משלו כדי לטעון שלמשקי בית חרדיים היה בשנים 2007-2012 גירעון חודשי ממוצע של 3,209 שקל. במלים אחרות, כל משק בית חרדי צבר בשנים אלו מינוס בהיקף של 231 אלף שקל. אם נתחשב במספר משקי הבית החרדיים, לפי שיטות האמידה המקובלות, מדובר בגידול באשראי בהיקף של כ-23 מיליארד שקל לשנים אלו.

עבור האוכלוסייה בכללה, לפי הדו"ח, נצברה משיכת יתר של כ-30 מיליארד שקל לשנה בחשבונות אזרחי ישראל. אלא שלפי נתוני בנק ישראל (בניכוי אינפלציה והגידול במספר המשפחות), הגידול השנתי באשראי (כלומר, בחוב משקי הבית לדיור ושלא לדיור) בשנים אלו היה רק כ-12 מיליארד שקל לשנה (כ-73 אחוז מסכום זה, למשכנתאות). כלומר, יש פער ניכר מאוד בין הנתונים המוצגים בדו"ח ונתוני הבנקים ובנק ישראל.

אם בוחנים את התפתחות החוב של משקי הבית בישראל לאורך עשור (2003-2012) מתגלה כי בנטל החוב הריאלי למשפחה חל שינוי קטן יחסית, עם גידול בחוב של כ-2,100 שקל למשק בית לשנה, שרובו ככולו גידול בחוב למשכנתאות.  נתון זה, עם זאת, לא עולה בקנה אחד עם רצון מחבר הדו"ח למצוא הסבר מאין מביאים משקי הבית החרדיים מדי שנה קרוב ל-4 מיליארד שקל שאין להם. כדי לעשות זאת, הוא מזנק לסדרה קומית של סברות כרס וספקולציות סטטיסטיות.

ההסבר העיקרי לקיומו של אוברדרפט חרדי חמור זה, כך בדו"ח טאוב, הוא שהחרדים קונים יותר דירות. הנתון הזה מסתמך על מספר הנסקרים המדווחים כי רכשו דירה בשנה האחרונה (עמ' 41-40 בדו"ח). חישוב מהיר, לפי מספר המשתתפים בסקר, מעלה כי הנתון מבוסס על כשבעה חרדים שדיווחו שקנו דירה לא למגורים ועוד עשרה שדיווחו שקנו דירה למגורים. אילו היו בשנת 2011 ארבעה מדווחים פחות, היה הפער בין החרדים לשאר האוכלוסייה נעלם לחלוטין. כדי לתת לנתון הזה מעט יותר תקפות, נבחנת המגמה לאורך עשר שנים (כ-150 קוני דירות חרדים), אך המספרים הזעירים האלו, די היה בהם להרתיע ממסקנות כה תקיפות. לכל הפחות, ניתן היה לצפות לגילוי נאות וכמה רמזורים מהבהבים.

אך במקרה שלפנינו, נראה שהמטרה סומנה מראש על הלוח ודיסקליימר שכזה הוא כבר מעל ומעבר לציפיות. כך, מהמסקנה כי הגירעון החרדי נובע מקניית דירות עובר הדו"ח לבירור הסיבות. הנתונים שבדו"ח מצביעים על־כך שמחירי הדירות שמשלמים חרדים לא השתנו, בעצם, בעשור האחרון (עליה של 6%) וכי ההשקעה החודשית של משק בית חרדי בנדל"ן הייתה רוב השנים נמוכה מזו של משק לא-חרדי (יש עליה חדה בשנתיים האחרונות), אך אין שום סיבה לתת לנתונים לקלקל סיפור יפה.

מצבם של החרדים מידרדר באופן חמור, וזהו זה. לדוגמה, על בסיס התרומות של חרדים לארגונים ולמוסדות בשנים 2012-2008 מגיע הדו"ח למסקנה כי יש בכך "אינדיקציה נוספת להידלדלות המשאבים בקרב משקי בית חרדיים" (עמ' 60). נכון הדבר כי בשנת 2011 הייתה התרומה של חרדים למוסדות צדקה גדולה משהייתה בשנת 2008, והיהודים הלא-חרדיים, שגם הם לא גומרים את החודש, דווקא הגדילו במידה ניכרת את תרומותיהם למוסדות – אבל עזבו, זאת באמת לא אינדיקציה.

הכל בשביל כותרת טובה

אחרי ההוכחה החותכת הזו להידלדלות המשאבים של משקי בית חרדיים מגיע הדו"ח למסקנה חד-משמעית, על בסיס ראיונות ושתי אנקדוטות על הלבנת הון (אחת מהן קשורה לחרדים), כי המימון העיקרי לקניית הדירות העודפת של חרדים בא מרשת סודית של הלוואות הבאות ממלביני כספים בחו"ל והמתועלות דרך מוסדות גמ"ח (גמילות חסדים).

זה עשוי להיות נכון בהחלט – או לא נכון בהחלט, או כל דרגה שביניהם – אלא שכאן חייבים לדפדף בדו"ח כמה עמודים אחורה ולתהות: מה עם הדרוזים? הרי גם הדרוזים סובלים מפער ניכר בין הכנסותיהם המצומקות להוצאותיהם הנדיבות – האם ניתן להגיע למסקנה כי הם מכסים את הפער באמצעות מוסדות גמ"ח ומלביני כספים סודיים? ומה עם הערבים הנוצרים? ומה על הערבים המוסלמים? ובכלל, גם היהודים הלא חרדים משלמים אותו שיעור בדיוק מהוצאותיהם על דיור (כ-14.5 אחוז). מדוע ייגרע חלקם בספקולציה? אילו היה דו"ח טאוב מפגין מידה נאותה של פתיחות, סובלנות וקבלת הזר הוא היה יכול להכליל ברשת הגמ"ח הסודית לפחות את הדרוזים והנוצרים. העובדות, ככלות הכל, אינן צריכות להיות מכשול לשילוב.

העובדות גם לא יציבו מכשול בפני הכותרות. העיתונות הישראלית, אמת הפופוליזם הנרצעת, תעתיק ותדביק את ההודעה לעיתונות של מרכז טאוב ככתבה וכלשונה. משפחה ישראלית ממוצעת לא "גומרת את החודש" יאמרו העיתונים והציבור יכרע אפיים ארצה ויקוד. בדיוק כך אנחנו מרגישים ואחרי הכל, מדובר במחקר רציני ביותר.