ביקורת ספר: אמנות המערכה – התהוותה של מצוינות צבאית

ספרו של תא"ל (מיל.) ד"ר שמעון נווה הפך לבסיס התיאורטי של תפיסות הלוחמה הפוסט-מודרניות שהשתלטו על החשיבה האסטרטגית בצה"ל בעשורים האחרונים • רעיונות אלו, שנחלו תבוסה בשדה הקרב של מלחמת לבנון השניה, נכשלים נחרצות גם במבחן הביקורת האקדמית • ביקורת נוקבת שחיבר ההיסטוריון הצבאי ניקלס זטרלין, לא מותירה מספרו של נווה אבן על אבן • היא מתפרסמת כאן לראשונה בעברית, ומאפשרת סוף סוף התבוננות ביקורתית על הרעיונות שמנחים את צה"ל

הספר 'אמנות המערכה – התהוותה של מצוינות צבאית' ראה אור באנגלית בשנת 1997, ובעברית בשנת 2001, בהוצאת 'מערכות'. על הרקע לפרסומו וחשיבותו לעיצוב החשיבה האסטרטגית בצה"ל מומלץ לקרוא במאמר "להתהוותה של שרלטנות צבאית" המתפרסם כאן במקביל. כל הציטוטים וההפניות שלהלן הן למהדורה העברית של הספר.  אנו מודים למחבר על הרשות לתרגם ולפרסם לראשונה בעברית את הביקורת. תרגום: עקיבא ביגמן.

על הספר

ספר זה מבקש להתחקות אחר התפתחותה של התפיסה המערכתית שהגיעה לבסוף להבשלה בדוקטרינת קרב האוויר-יבשה שאפיינה את מלחמת המפרץ. נווה בוחן את שורשי התפיסה עוד משלהי המאה ה-19, תוך שהוא שם דגש גדול על התיאוריות המערכתיות הסובייטיות שהתפתחו בין השנים 1920-1937. החידוש המרכזי של נווה הוא הסתמכות משמעותית על תורת המערכות הכללית, שנועדה להעניק מסד תיאורטי כללי יותר לתיאוריית המערכה של נווה.

הספר פותח בניסיון לקשור את התיאוריה המערכתית הצבאית לתיאוריית המערכות הכללית, ממשיך בדיון בתולדות התיאוריה המבצעית הסובייטית, עובר דרך ניתוח ביקורתי של תורת הבליצקריג הגרמנית ומסיים בטענה כי הצלחתה של ארה"ב במלחמת המפרץ נבעה מיישום של התיאוריה הסובייטית.

אך כשבוחנים את מבנה הספר, לא ברור מדוע נווה מקדיש מאמץ כה רב לשלול את הבליצקריג. הטיעון המרכזי של נווה הוא שהתיאורייה הסובייטית היא נכונה, וכי תיאוריה זו נתמכת על ידי עקרונות תורת המערכות הכללית. כדי לאשש טענה זו, וכדי להראות כי תורת הלחימה הסובייטית יעילה גם כעקרון מעשי, יש להביא ראיות אמפיריות, ולהראות כי צבאות שפעלו לאורה או לאור תיאוריות דומות נחלו הצלחה מיוחדת בשדה הקרב.

מה שלא תורם לדיון, הוא ניסיון לשלול תיאוריה צבאית אחרת. במציאות קיימות כמה וכמה אפשרויות תיאורטיות, כך שאין די בשלילה של אופציה אחת כדי להוכיח את אמיתתה של זולתה.

בשל כך, הדיון הארוך של נווה ביתרונותיו וחסרונותיו של הבליצקריג כלל איננו רלוונטי לתיזה המרכזית של הספר, ולא ברור מדוע נווה מקדיש מאמץ כה רב לדון בכך.

יחד עם זאת, נקדיש להלן מקום רב לדיון באופן סיקור הבליצקריג בספר, מכיוון שניתן להראות דרכו כי המתודלוגיה של נווה סובלת מכשלים חמורים רבים.

למען האמת, נווה כמעט ולא מספק ראיות עובדתיות לרעיונותיו. הוא מקדיש פרק שלם למלחמת המפרץ, אבל הדיון שלו במערכה הזו הוא אופורי ומנותק מהמציאות יותר מכל מה שפורסם בארצות הברית עצמה מאז פברואר 1991. פרק זה מכיל גם מספר שגיאות עובדתיות, עמן נתמודד להלן. אבל אפילו אם התיאור שלו של מלחמת המפרץ היה מדויק, הניסיון לבסס תיאוריה שלמה באמצעות דוגמה מוצלחת אחת הוא לא מספיק משכנע.

הטיעון היה עשוי לשכנע לו ניתן להוכיח כי הצד שניצח נהנה מייתרון אחד בלבד – התיאוריה המבצעית שלו – אבל זה רחוק מלהיות תיאור נכון של מלחמת המפרץ. לקואליציה המערבית היו ייתרונות מובהקים כמעט בכל תחום שהשפיע על המהלכים הצבאיים. אך השאלה כיצד ניתן לבודד את מרכיב "התיאוריה המערכתית" כלל לא מטרידה את נווה.

נווה יכל גם לבחון לעומק את המבצעים הסובייטיים של מלחמת העולם השניה כדי לאשש את התיזה שלו, אבל הוא מסתפק רק בקביעה זו:

סדרת האסונות הכבדים והתבוסות המכאיבות שספג הצבא האדום בשנת המלחמה הראשונה, גרמה להחייאתם של תיאוריית המערכה העמוקה והישגים קונספטואלים דומים של טוכצ'בסקי ועמיתיו. במהלך שנה של מהפך אסטרטגי, אשר שיאיו היו פרסומה של פקודת המפקדה מס' 325 ב-16 באוקטובר 1942, והמבצעים בסטלינגרד ובקורסק, יישם הצבא האדום שוב את רעיונותיו העיקריים של טוכצ'ובסקי, החדיר בסגל הפיקוד את עיקרי תיאוריית המערכה העמוקה, אירגן מחדש את כוחותיו והחזיר לעצמו את היוזמה האסטרטגית. בשנתיים האחרונות של המלחמה התחוללה סדרת תמרונים אסטרטגיים-מערכתיים, שאין דומה להם בתולדות המלחמה המודרנית מבחינת ההיקף, הלהט והיצירתיות. במהלכן של מערכות כגון קורסק-שבצ'נקובסקי, וויטבסק-אורשה, לבוב-סנדומיירז וחינגן-מודקן, שבהן היה יישום מדוייק של רעיונותיו של טוכצ'בסקי – הוורמאכט והצבא היפני של קואנטונג הובסו ומיתוס הבליצקריג נשבר.

שלא כגרמנים, אשר פיתחו גרסה משלהם לתמרון המשוריין כמעט באותו זמן, אך לא הצליחו ליצור תיאוריה עקבית של תמרון מערכתי, נקטו הרוסים בגישה מערכתית, ולכן הצליחו להפוך אוסף של ניצני רעיונות לתיאוריה ממוסדת ולפתח מינוח אחיד. הישג זה, אשר נבע מהבנתו של טוכצ'בסקי את הצורך בתיאוריה אוניברסלית שתבטיח את תיפקודה הנאות של מערכת מאסיבית ודינמית, היה גורם חשוב בהבסת הוורמאכט, למרות ההכשרה והרקע הטקטיים העדיפים של הקצונה הגרמנית. (עמ' 202)

למרבה הצער, נווה לא מספק פירוט או הפניות שיכולות לתמוך בקביעות אלו. ישנן בעיות נוספות בפסקאות הללו, ונדון בהן בהמשך.

תיאורית המערכות הכללית

כאמור, ספר זה הוא ניסיון שאפתני לקשר בין תיאורית המערכות לתיאוריה מבצעית. מכיוון שמעט הראיות האמפיריות שנווה מביא לא תומכות כראוי בטענותיו, הוא נאלץ להתבסס באופן משמעותי על תיאורית המערכות הכללית, שאמורה לספק את מסד תיאורטי מוסכם לטיעוניו של נווה.

נווה, אם כך, מקדיש את הפרק הראשון לדיון בתיאורית המערכות הכללית. הוא מסקר בהרחבה את התיאוריה, תוך שהוא מתבסס בעיקר על ספרו של לודוויג פון ברטלנפי "תיאורית המערכות הכללית". יחד עם זאת, מתקבל הרושם כי נווה לא השקיע זמן רב בלימוד הנושא. העובדה שהוא מכנה את ברטלנפי "מדען הונגרי" (פון ברטלנפי היה ביולוג אוסטרי ממוצא הונגרי – המערכת) היא רק אחת מיני טעויות רבות.

אך חמורה יותר היא העובדה שהוא לא מכיר בכך שברטלנפי עצמו למעשה לא מספק שום ראיות לכך שניתן ליישם את התיאוריה שלו גם במערכות חברתיות.

ספרו של ברטנלפי הוא למעשה סוג של הצעת רעיון, יותר מאשר טיעון מבוסס או הצגה של ראיות. לכל אורך הספר ברטנלפי דן מעט מאוד בראיות מוצקות. יוצא הדופן היחיד הוא בעמודים 55-70, בהם ברטנלפי מגדיר סדרה של משוואות דפרנציאליות מהן הוא מפיק כמה משוואות. אך בעוד שטיעונים אלו הם נכונים ברמה העקרונית, הם אינם כלליים, כפי שהתוודה ברטנלפי בעצמו.

מבט קרוב יותר על ספרו של ברטנלפי מאשש זאת. הוא מציין מספר הנחות שעליהן מתבססות המשוואות והתרגילים המתמטיים שהוא מציג. ראשית, הוא מניח כי קיימת מציאות של מצב סטטי, דבר שיש במערכות רבות, אך וודאי שלא בכולן. שנית, הוא מניח שניתן לייצג את המערכת כטור טיילור. זוהי הפשטה חשובה, כי בהמשך הוא משתמש רק במונח הליניארי של הטור, כלומר, הוא מניח שהמערכת ליניארית לפחות בקירוב, דבר שיכול להיות נכון לעיתים קרובות, אך וודאי שלא תמיד.

לבסוף, ברטנלפי משתמש במתמטיקה רק כדי להוכיח כמה משוואות שכבר היו ידועות מזה זמן רב. בעוד שניתן להראות קווי דימיון בין משוואות שונות המשמשות במגוון תחומים, אין זאת אומרת כי ישנם מאפיינים כללים המשותפים לכלל המערכות.

וכשמדובר בצורות הארגון של מערכות חברתיות, כמו ארגונים צבאיים, טיעונים אלו הם אפילו פחות מבוססים.

בעמוד 5 בספרו מניח נווה מספר הנחות לא מבוססות ולא מוצדקות. בראשונה היא שהוא מצטט את ברטנלפי כדי להדגים את ההבדל בין מערכות סגורות למערכות פתוחות. בעוד שהקביעה כי מערכות סגורות מבודדות מהסביבה היא נכונה, אין בכך תועלת בניתוח מערכות צבאיות. למעשה, כל המערכות והארגונים החברתיים הם במידה זו או אחרת מערכות פתוחות. לפיכך אבחנה זו לא יכולה לסייע להבחין בין רמות התפקוד של מערכות צבאיות. אחרת, זו סתם טאוטולוגיה.

נווה ממשיך וטוען כך:

מכיוון שטיעונו הבסיסי הינו שיחסי הגומלין במערכת חיוניים לקיומה, הרי שברטלנפי צודק כאשר הוא מסיק שהגברת הדינמיות של פעולות בצוותא תגרום בהכרח לגידול בתפוקתה התוצאתית של המערכת. אולם, לפי ברטנלפי, השגת דינמיות זו מחייבת שאופי הפעולות המשותפות יהיה בלתי לינארי.

אם ננסה להתבונן מעבר ללשון המליצית, הנקודה המרכזית בפסקה זו היא האינטרקציה הלא-לינארית. מכל מקום, ברטנלפי כלל לא מוכיח כי אינטרקציה חייבת להיות לא-לינארית. למעשה הוא אפילו לא מנסה לטעון כן בעמודים אליהם מפנה נווה, ואני לא מצאתי שום מקום בספר בו ברטנלפי מנסה להוכיח את מה שנווה טוען בשמו.

העובדה שנווה מפנה לברטנלפי כראייה לפסקה שצוטטה לעיל, אינה אלא הטעייה.

אך זה לא הכל. נווה ממשיך כך:

יישומו של מושג זה לסיטואציה צבאית, מחייב סביבה בעלת עומק, מבנה הירארכי ודפוס של יחסים אנכיים בין מרכיבי המערכת, או בין תת-המערכות שבתוך המערכת הכוללת. לכן, סדרתיות ושכבתיות מהווים את המאפיין הראשון של יחסי הגומלין.

כאן נווה לא טורח כלל לספק הפניה, כך שאנחנו יכולים להניח כי מדובר ברעיונותיו של נווה עצמו. מכל מקום, הוא לא מבהיר בשום צורה את הטענה כי אינטרקציה לא-לינארית מחייבת "סביבה בעלת עומק" או שהיא דורשת "יחסים אנכיים". למעשה, טענה זו שגויה לחלוטין: בהחלט מתקבלת על הדעת מערכת עם אינטרקציה לא-לינארית שלא מתקיים בה מבנה היררכי.

אבל אפילו אם נניח שכן הוא, בהקשר שלנו אבחנה זו היא חסרת תועלת, מכיוון שכל הארגונים הצבאיים שנווה מנתח בספרו הם בעלי מבנה היררכי זה או אחר. קביעתו של נווה לא מוסיפה מידע מועיל אודות היקפו של המודל ההיררכי או תכונה אחרת שלו. לקרוא לזה "מערך עומק" לא מוסיף דבר.

כמו כן, לא ברור לחלוטין מה הכוונה במשפט "דפוס של יחסים אנכיים בין מרכיבי המערכת", אך נדמה שהכוונה היא שצריכה להתקיים סוג של מערכת יחסים בין הרמות השונות של ההיררכיה.

גם קביעה זו היא מובנת מאליה, שהרי אם אין קשר בין הרמות השונות של המדרג, כיצד ניתן לכנות זאת היררכיה?

בשורה התחתונה, פסקה זו מכילה רק שגיאות, קביעות ידועות מאליהן ולשון מסורבלת שלא לצורך.

אבל הבעיה לא מסתיימת כאן. בפסקה הבאה נטען כך:

המאפיין השני הינו השליטה המוחלטת של מטרת המערכת. הניסוח ההתחלתי של המטרה, על ידי המוח או הרשות המנהלת את המערכת, מגדיר מראש את המכלול הכולל, דהיינו את ההישג הכולל של פעולותיה העתידיות המיועדות של המערכת.

הפעם נווה מפנה לספרו של ברטנלפי, אך שוב, ברטנלפי אפילו לא רומז באופן עמום למה שנווה מייחס לו, וודאי שהוא לא מוכיח זאת.

נווה ממשיך את הפסקה כך:

הוא גם מגדיר את מוקד הפעילות של המערכת, שכן הוא יוצר את המסגרת של יחסי הגומלין בין האלמנטים השונים וקובע את מסלול ההיחסים בין המערכת לסביבתה. במילים אחרות, הגדרת היעד מהווה את הכוח הקוגנטיבי אשר מחולל את המערכת וקובע את כיווני ודפוסי פעולתה.

גם כאן נווה מפנה לברטנלפי וגם כאן לא ניתן למצוא אצלו שום ביסוס לקביעותיו של נווה. נוכל להמשיך כך עוד ועוד מכיוון שנווה מערים פסקאות של טיעונים לא מבוססים אודות תפקודן של מערכות והמאפיינים שלהם, כאשר בסופן הוא לא מספק שום תימוכין לטענות אלו.

יתרה מזאת, טיעוניו נראים לא הגיוניים ולא מציאותיים. לדוגמא, לעיל הוא טען בדבר חשיבותה של השליטה המוחלטת של מטרת המערכת על מרכיביה השונים. זאת יכולה כמובן להיות דעתו האישית, אבל קביעה זו לא משקפת את האופן שבו מתפקדים ארגונים ממשיים, המורכבים מאנשים בשר ודם.

אך הטעות החמורה ביותר של נווה היא ההנחה הבסיסית שלו לפיה תורת המערכות יכולה לשמש בסיס לתורה מבצעית צבאית. תורת המערכות יכולה בהחלט לתרום לפיתוח רעיונות צבאיים, אך בעיקר כהשראה או כמקור לטרמינולוגיה ורעיונות. להשתמש בה באופן ישיר כיישום מחויב מבחינה לוגית זו שגיאה ממדרגה ראשונה.

יתרה מזאת, אם כבר להשתמש בתורת המערכות, עדיף היה להשתמש במקור מודרני יותר מאשר ספרו של ברטנלפי, שפורסם בשנת 1968, ומכיל רעיונות שפותחו במהלך שנות ה-30. מאז היו התפתחויות בחקר תורת המערכות.

נוכל לסכם ולומר כי תורת המערכות לא מהווה ביסוס מספק לטיעוניו של נווה. לא רק שהוא מפנה בהערותיו למקורות לא רלוונטיים, נדמה שהוא גם לא מבין לעומק את התיאוריה שהוא כותב עליה. תופעה שמופיעה, אגב, גם בתחומים נוספים, כמו למשל בדיון שלו אודות משואת לנצ'סטר. נווה טוען כי לנצ'סטר פיתח מודל מתמטי שקובע יחס מדעי בין איכות לכמות. זה לחלוטין לא נכון. מודל מתמטי לא יכול לקבוע יחסים, אלא לספק תיאור מקורב של יחסים קיימים. ומכל מקום, משוואות לנצ'סטר מעולם לא הוכחו, כך שהרמה בה ניתן להתייחס אליהן כאל "מדעיות", היא נתונה בספק.

בנוסף, משוואות לנצ'סטר לא מתארות את היחסים שבין כמות לאיכות, כפי שטוען נווה, והן גם לא מספקות ניבוי של סיכויי הצלחה. מה שהמשוואות הללו נותנות הוא משהו אחר לחלוטין: חיזוי של שיעורי האבדות של שני צדדים המעורבים בקרב. האופן שבו נווה מתאר משוואות אלו הוא שגוי לחלוטין.

בהמשך נדון בחלק בספרו של נווה העוסק בבליצקריג, אך לפני שנכנס לסוגיה זו, חשוב להתבונן לעומק בטרמינולוגיה של נווה.

טרמינולוגיה

שתי מילים נפוצות מאוד בכתיבתו של נווה הן 'לינארי', והופכה: 'לא-לינארי'. אלא שלמרבה הצער הוא מעולם לא מגדיר מה בדיוק כוונתו במילים אלו. במתמטיקה, המונח 'לינארי' מתאר סוג מסוים של פונקציה או סדרה. אך מונח זה נפוץ גם בתחומים אחרים, והשתמשו בו למשל לתיאור הטקטיקה שנהגה במאה ה-18 כ"טקטיקה לינארית".

מכל מקום, הדימיון בין המילים בשני התחומים לא מרמז על כך שניתן להסיק מסקנות מתחום אחד לשני. דבר זה לא מפריע לנווה להשתמש במונחים אלו כמעט בכל מובן אפשרי. למשל, הוא כותב כי "הצורה הלינארית גוזלת יותר שטח מכל צורה אחרת" (עמוד 47), קביעה שלפי טענתו מעוגנת בגיאומטריה האוקלידית. אלו הבלים גמורים: צורה מתמטית היא משפחה של פונקציות, ו"לינארית" אינה צורה. למעשה, אין שום צריכת מרחב הקשורה ל"לינארי".

דוגמא נוספת היא זו:

המימד החזיתי, או  ליתר דיוק, הלינארי (האופקי) מבטא אנרגיה, הן זו המכוונת נגד המערכת היריבה והן זו הנספגת ממנה. לכן זהו מימד סטטי בעיקרו, המכוון בעיקר לפעולות ריתוק. מימד העומק (האנכי) מביע תנועה ותגובה והינו, לכן, מכוון להנחתת מהלומה.  (עמוד 73)

מעבר לכך שמשפטים אלו אינם נכונים עובדתית, יש כאן בעיה לוגית, מכיוון שלא ניתן לגזור מתוך ההיגד הראשון את שאר המשפט. אך נווה לא מספק שום מקורות שיכולים לאמת את טענותיו.

לשימוש זה במילה 'לינארי' אין שום קשר לא לשימוש שעושה ברטנלפי במונחים אלו בתורת המערכות שלו. ולא לשימוש המתמטי במונחים הללו.

דוגמא נוספת היא האופן שבו נווה מתאר "קרב לינארי" (עמוד 16), כאשר לא ברור למה בדיוק הכוונה. נווה משתמש במונה זה גם כדי לתאר את "קרב ההשמדה" הקלאוזיביצי, אבל הוא לא טורח להסביר מדוע לדעתו צורת קרב זו היא לינארית.

יתרה מכך, ייתכן כי קרב כיתור מוצלח שתוצאתו השמדת חלק הארי של כוחות האויב יתבסס על כך שהאויב נערך בצורה לינארית. במקרה כזה, דווקא היריב המכותר הוא זה שנקט ב"שיטות לינאריות".

למעשה, נראה כי עבור נווה למילה "לינארי" יש קונוטציה שלילית, בעוד שלמילים "לא-לינארי" יש קונוטציה חיובית, ולכן הוא לא טורח להסביר או להוכיח את טענותיו.

נווה לא יחיד בכך. אלאן סוקול וג'יין בריקמונט טענו כי אצל אנשים מסויימים המילה "לינארי" מייצגת דפוסי חשיבה מיושנים, תפיסת עולם מכאניסטית וכו' (כמו למשל המכניקה הניוטונית). ואילו "לא לינארי" נתפס כצורת חשיבה מודרנית ומתקדמת (כמו מכניקת הקוואנטים ותיאוריית הכאוס) .

מכל מקום, מדובר באי הבנה מוחלטת, מכיון שניוטון השתמש במשוואות לא-לינאריות במכניקה שלו, ואילו שהמשוואה הבסיסית של מכניקת הקוואנטים, משוואת שרדינגר, היא משוואה לינארית.

יתרה מזאת, בעיות רבות שהטרידו את תיאוריית הכאוס נוגעות למכשירים ומערכות מכניות.

למעשה, מתמטיקה לא-לינארית אינה תחום חדש. היוונים העתיקים כבר השתמשו במתמטיקה לא-לינארית. אמנם, בעיות אלו היו קשות לפתרון, ופיתוחם של המחשבים הזניק קדימה את המחקר בתחום זה, אך זהו שינוי בכלי העבודה, לא בעקרונות.

מלבד זאת, החלוקה בין לינארי ללא לינארי כמעט ואינה משמעותית מחוץ לעולם המתמטיקה. נווה מערבב בין השימוש של ברטנלפי במונח "לינארי" לבין השימוש במונח זה לתיאור פריסת כוחות וטקטיקות צבאיות, ובכך יוצר בלבול נוסף.

קביעות כמו זו שלהלן מבהירות את הנקודה:

כבר ראינו לעיל שהאופי הבלתי לינארי של האינטרקציה בין מרכיבי המערכת קובע את הצורה הטורית של התמרון המערכתי ואת דפוסי שיתוף הפעלה בין הדרגים המערכתיים. (עמוד 41)

משפט זה מזכיר טענה קודמת של נווה, לפיה אינטרקציה לא-לינארית מחייבת מבנה היררכי. מקריאת הדברים נראה שנווה מקשר באופן שגוי בין לינארי לאנכי ובין לא-לינארי למאוזן ולעומק. מכל מקום, שאלת אופיה של האינטרקציה בין הרכיבים בתוך המערכת – אם היא לינארית או לא-לינארית – לא קשורה לצורת היחסים בתוך המערכת עצמה (תהא היררכית או לא), ואין לזה שום קשר לדרגים צבאיים.

מילה נוספת המשמשת תדיר אצל נווה היא המילה "מכני" והטיותיה כמו "ממוכן" או "מיכון". ברטנלפי משתמש במונח "מיכון" כדי לציין שלב בהתפתחות יצור חי בו חלקיו השונים מתמחים יותר ויותר והופכים בכך לייחודיים. בהקשר זה יש למונח משמעות שונה לחלוטין מאשר בהקשר הצבאי, בו הוא מציין את ההצטיידות בסוג מסויים של כלי רכב (טנקים, נגמשי"ם, תותחים מתנייעים וכדומה) ליחידות צבאיות. אין שום סיבה לטעון שאחת ההגדרות טובה יותר מהשניה. כל אחת מהן יכולה לשמש היטב בתוך השדה המוגדר שלה, אך יהיה זה צעד לא שקול ליטול תובנות הנוגעות למיכון בשדה אחד וליישם אותם בשדה השני. אך זה בדיוק מה שנווה עושה.

כבר בעמוד הראשון נווה מכנה את הדרגות הנמוכות של הכוחות הצבאיים "מכאניים". מכיון שהוא מפנה שם לקלאוזביץ, ומתברר שהוא כולל בהגדרה זו גם את הימים בהם ציוד ממוכן לא היה קיים, הוא כנראה מתכוון להשתמש במונח זה באופן אחר.

יש לזה רק שני מובנים אפשריים: או שכוונתו לטעון כי הם מומחים וייחודיים, או שצורת התנהגותם היא "מכנית". אם נווה מתכון לאפשרות הראשונה, רף הכניסה להגדרה זו הוא לעתים נמוך במיוחד. לדוגמא, כוחות הסער הגרמניים במלחמת העולם הראשונה שילבו סוגים שונים של כלי נשק, ציוד, יחידות ומיומנויות בדרגים נמוכים מאוד של הארגון, לעיתים אפילו בדרגות המחלקה ומטה.

מכל מקום, נדמה שנווה אוהד את הצבא האדום, אשר במהלך מלחמת העולם השנייה השתמש ביחידות ששמרו על מומחיות ממוקדת מובהקת, כמו דיביזיות ארטילריה. גם דיביזיות הרובאים הסובייטיות פעלו כיחידות רובאים מובהקות, הרבה יותר מאשר דיביזיות הרגלים האמריקניות או הבריטיות שנטו יותר לשילוב מגוון כוחות שונים. כך או כך, אין שום עדויות לכך שהגישה הסובייטית בעניין זה נהנתה מייתרונות ברורים.

גם האפשרות השנייה, לפיה דרגי הצבא הנמוכים נוהגים (או צריכים לנהוג) באופן "מכני", מפוקפקת למדי, ואם נווה אכן טוען כך יש בזה מידה רבה של חוסר היגיון.

שהרי נווה מלא שבחים לתקנון השדה הגרמני "תקנון השירות של הצבא מס' 300 – פיקוד על כוחות", אך תקנון שדה זה, משנת 1933, מבהיר מפורשות כי "התנהגות מכנית" אינה ראויה לחיילים מכל סוג שהוא.  בשורה התחתונה, נווה משתמש במונח "מכני" והטיותיו באופן שבו הקורא לא יכול להבין בדיוק למה הכוונה. עד שמתקבל הרושם כי אין לו משהו בעל חשיבות לומר באמצעותן.

ישנן דוגמאות רבות נוספות של שימוש מפוקפק ומעורפל במילים, אך אנו ניאלץ בשלב זה להמשיך לדון בבעיות אחרות.

הגיון

לעיתים קרובות נווה משתמש במילה "היגיון" וטוען כי מסקנות מסויימות הם נגזרת הגיונית של הנחות כלשהן. אחד המאפיינים הבסיסיים של ההגיון הוא שניתן לתאר ולהסביר היטב כל חוליה בשרשרת הטיעונים המובילה מהנחות היסוד למסקנות. בזאת נווה נכשל לחלוטין, ותחת זאת אנו נאלצים לסמוך על הגיונו של נווה. אך כשבוחנים כמה דוגמאות לעומק נראה כי מי שעושה כן נוטל סיכון רב.

נווה מסיק כי אין הגדרה מוסכמת וכוללת למושג ה'בליצקריג'. אך למרות שהוא טוען טענות חמורות נגד תורה זו, הוא לא מספק הגדרה משל עצמו, דבר המקשה על ההבנה של טיעונו. מקריאה בין השורות נראה כי הוא רואה את הבליצקריג כטקטיקה הכוללת תמרוני איגוף המבוצעים על ידי טנקים. הוא גם טוען שאחת התוצאות של התפתחות הבליצקריג הייתה הכחדה מוחלטת של החשיבה המערכתית. במקום אחר הוא טוען כי הניצחון הגרמני בצרפת בשנת 1940 לא נעשה באמצעות בליצקריג, מכיוון שמערכה זו היא דוגמא לשימוש מדוייק בגישה המערכתית וליישום מיטבי שלה.

כך נווה מערבב בין הגדרת המושג עצמו לבין המסקנות אותן הוא מבקש להציג, דבר שאינו מהווה דוגמא טובה לשימוש בלוגיקה.

בהערה מספר 22 (פרק 4) נווה תוקף את בארי ר. פוזן על כך שאין לו הגדרה של הבליצקריג. אבל נווה בעצמו לא טורח לספק הגדרה שכזו, וודאי שאין הוא מסביר מדוע להעדיף את הגדרתו על זו של פוזן.

נווה סבור כי יש לראות מהלך של חדירה, איגוף וכיתור בהקשר טקטי, ולא להשתמש בהם ברמה המערכתית. אך בהמשך הוא טוען כי המבצעים הבאים של הצבא האדום היו מבצעים חסרי תקדים, יצירתיים ואינטנסיביים, שיש לראות בהם מודלים למצויינות: ויסלה-אודר, יאסי-קישינב, לבוב-סאנדומירז, ויטבסק-אורשה, קורסון-שבצ'נקובסקי, חינגאן-מוקדן. רוב המבצעים ברשימה זו היו מהלכי כיתור קלאסיים.

אך אם כיתור הוא צורה כה דלה של תפיסה מערכתית, מדוע לראות במבצעים אלו מופת למצויינות? ההיגיון שבדבר נפלא ממני.

יתרה מכך, אף אחד מהמבצעים הללו לא משתווה ל'מערכת ויאזמה' (מתקפת הורמאכט על קייב) בשנת 1941. ובנוסף, מבצע קורסון-שבצ'נקובסקי לא היה כה מוצלח: 36,262 מתוך 56,000 הגרמנים שנלכדו בכיתור פרצו אותו וברחו, ו-4,161 נוספים נחלצו ממנו בהטסה. עובדות אלו לא תומכות בקביעה כי מדובר במבצע ייחודי שאין דומה לו.

הרושם המתקבל הוא שנווה לא מבין את המגבלות של המקורות שלו, ולכן הוא משתמש בהם באופן לא הגיוני. קחו למשל את הפסקה הזו:

העובדה שחיל הרגלים הגרמני מעולם לא הגיע לרמת מיכון סבירה, גרמה לפירוד הטקטי בין חי"ר והשריון. יתרה מכך, אפילו כאשר נמצאו החי"ר והטנקים באותה גזרה טקטית, לא יכול היה החי"ר לעמוד בעצמת הלחימה, בשל היעדר הגנה וארטילריית נ"ט. הצורך להלחם בנפרד, מבלי שיוכלו לסייע זה לזה, החליש בהדרגה את שני היסודות. (עמוד 134)

כשבוחנים את המקורות של הפסקה ניתן להתרשם מהאופן בו פועל ההיגיון של נווה. ההערה הראשונה (אחרי המילה "מיכון") כוללת הגדרה של מיכון (אך רק עבור השימוש במילה בהקשר ספציפי זה) ושני מקורות נוספים, דנים בשיעור החי"ר הממוכן בדיווזיות השריון. אחד מהם הוא ספרו של רודולף שטייגר "טקטיקות שריון במלחמת העולם השנייה". שטייגר מציין שבשנת 1941 היו בכל חטיבת שריון פלוגת חי"ר ממונע אחת. אך אין לגזור מכך כי "פחות מ-10%" היו ממוכנות, מכיוון שבחטיבות המשוריינות היו בדרך כלל 10 פלוגות חי"ר מתוכן 6 רובאיות ו4 מקצועיות. כך שאפשר לומר שבחטיבות אלו היה חי"ר ממוכן בדיוק בשיעור של 10%.

מלבד זאת היו הבדלים בין הדוויזיות. בדיוויזיית השריון הראשונה למשל היו שני גדודים ממוכנים בתקן מלא של חמש פלוגות, ובדיווזיית השריון העשירית היה גדוד ממוכן שלם אחד. לעומת זאת, בדיווזיות 14, 16 ו-19, לא הייתה אף לא פלוגה ממוכנת אחת. בסך הכל, ביוני 1941 היו ל-20 דיווזיות השריון 30 פלוגות ממוכנות, בתוך גדודי החי"ר שלהן, כלומר: שיעור ממוצע של 15%.

למרות שהיה יכול להיות טוב יותר אילו היה לגרמנים שיעור גבוה יותר של חי"ר ממוכן, העובדה הפשוטה שהם הציבו 30 פלוגות ממוכנות בדיווזיות השריון הציבה אותם הרחק מעבר לשאר צבאות העולם באותם ימים.

למעשה, במהלך כל המלחמה רק בגרמניה ובארצות הברית התנהל ייצור משמעותי של רכבי חי"ר ממוגנים.

המקור השני של נווה הוא מכתב ממאנטויפל (Manteuffel ) ללידל הארט משנת 1958. לא הייתה לי ההזמדנות לבחון את המכתב, אך כמקור היסטורי הוא לא יכול להתחרות בחומרים הארכיונים של נייהורסטר בהם השתמשתי.

אך אם נשוב למשפט הראשון בציטוט דלעיל, ניווכח כי נווה טוען כי החי"ר הגרמני מעולם לא הגיעו לרמה סבירה של מיכון. המידע של שטייגר, עליו מתבסס נווה, מכסה רק את השנים 1939-41, כך שלא ניתן לקבוע על פיו כי הגרמנים "מעולם" לא הגיעו לרמה סבירה (תהא משמעותה אשר תהא) של מיכון.

יתרה מזאת, נווה טוען כי הדבר מעיד כי התופעה "גרמה לפירוד הטקטי בין חי"ר והשריון". המילה "גרמה" היא נחרצת למדי, כך שניתן היה לצפות לראיות חותכות. מכל מקום, ההפניות שהוא נותן הן לכמה דוחות מדיוויזיות השריון, שלא מגבות את טענותיו. אחד מהם הוא דיווח קרב קצר מדיוויזיית השריון ה-7 מה-14 למאי 1940. אך כל שנאמר שם הוא שחטיבת הטנקים הובילה את הקרב. האם הדבר נבע בשל העדרו של מיכון מספק, או אולי מהחלטה מכוונת (ובהחלט סבירה) של הפיקוד? לא ניתן להשיב על כך מהנאמר באותו מקור.

מקור נוסף הוא דו"ח המתאר את ההתנסות בלחימה של הדוויזיה ה-28, בו נאמר שהטנקים והחי"ר שיתפו פעולה באופן תדיר, אבל הטנקים יכלו להתקדם מהר יותר מהחי"ר. דוחות אלו לא יכולים לתמוך בקביעותיו הנחרצות של נווה. לכל היותר הן יכולים להצביע על כך שעבור הגרמנים העניינים לא תמיד פעלו באופן מושלם. קשה להחשיב זאת כתגלית חשובה.

יש לזכור כי הגרמנים הובילו בשיעור המיכון בצבאם, שהיה הרבה יותר גבוה מהמקובל בצבאות האחרים, ובייחוד בצבא האדום. כך שאם ה"חסרון" במיכון של הצבא הגרמני מעיד על העדרה של תפיסה מערכתית, מה ניתן לומר על העובדה שלצבא האדום (אותו נווה מעריץ) לא היה ציוד כזה כלל?

חשובה מכל היא העובדה שאופן ציודם, ארגונם והצבתן של יחידות הם תוצאה של גורמים רבים, כולל גורמים כלכליים ופוליטיים. מי שרוצה לטעון כי ל"בעיית" המיכון יש שורשים מסוימים צריך לכל הפחות להביא ראיות כלשהן לכך שאין הסברים אלטרנטיביים סבירים. זוהי הדרישה ממחקר בסיסי, ואין צורך בהגיון עמוק בכדי להבין זאת. למרבה הצער, נווה מתעלם מכך לחלוטין.

מקורות

כבר נוכחנו לראות כי נווה משתמש באופן מטעה בברטלנפי כמקור לתיאוריית המערכות. השימוש שלו במקורות לא משתפר בהמשך הספר. בפרק על הבליצקריג, נווה עושה שימוש נרחב בזכרונותיו של גודריאן כמקור.

למעשה, הפניות לספר זה מופיעות בלא פחות מ-36 מתוך 199 הערות השוליים בפרק זה. מדובר בעובדה מפתיעה למדי, בהתחשב בכך שנווה מטיל ספק חמור באמינותו של גודריאן ודיווחיו אודות התפתחות הכוחות הגרמניים, ואף טוען שהוא היה סלפן ומניפולטור.

ניתן כמובן לטעון כי מקור מסויים אמין בנושא אחד ולא אמין בנושא אחר. אך נווה משתמש בגודריאן כמקור דווקא בנוגע לשאלות הכי קריטיות לדיונו: התפתחות הכוחות הגרמניים לפני המלחמה והשימוש בהם במהלכה. אם נווה סבור כי זכרונותיו של גודריאן מועילים במקום אחד ומסלפים במקום אחר, ניתן לצפות להסבר כלשהו מדוע לחשוב כך.

כפי שהדברים מוצגים כעת, הקורא מתרשם כי גודריאן הוא מקור טוב כאשר הוא כותב דבר מה שיכול לתמוך בטענותיו של נווה, ושהוא לא אמין כאשר הוא סותר אותן.

מקור נוסף בו נווה משתמש באופן נרחב הוא ספרו של F. O. Miksche’s, 'בליצקריג'. ספר זה פורסם בשנת 1941, והוא ככל הנראה הניתוח הראשון שנכתב באנגלית של הבליצקריג הגרמני. אך באופן טבעי ספר זה רווי שגיאות, בשל מיעוט המקורות שעמדו לרשות המחבר באותו הזמן.

בעיה נוספת בשימוש במקורות בפרק זה היא שהם לא תמיד תומכים בטענות שנווה מנסה לבסס עליהם. לדוגמא, הוא טוען כי

הרצון הגרמני לכלוא מספר גדול ככל האפשר של חיילי אויב בתוך הכיסים שנוצרו על ידי פריצה לעומק של השריון, גרם להם למתוח את משאביהם מעבר ליכולתם, הפריד את העוצבות הממוכנות מן החי"ר וניתק את רציפות המבצעים; כך הביא הגרמנים על עצמם תשישות מוחלטת. (עמוד 125)

המקורות שהוא מספק לכך הם שטייגר וגייר, שלא טוענים דבר מכל זה. כפי שנראה בהמשך, גם במסמכים ארכיוניים נעשה שימוש מפוקפק למדי, אבל יש משהו מוזר נוסף בשימוש שנווה עושה במקורות, ובאופן ספציפי באלו הלקוחים מהארכיון הצבאי הגרמני בפרייבורג  (Bundesarchiv-Militärarchiv).

בפרק על הבליצקריג, נווה מביא 62 הפניות לחומרים מהארכיון הצבאי הגרמני, 52 מתוכן, עוסקות במבצעי שריון בשנים 1939-41 בפולין, מערב אירופה וברית המועצות, נושא שכוסה בהרחבה בספרו של רודולף שטייגר על לוחמת שריון, שפורסם שבע שנים לפני ספרו של נווה, ומופיע בביליוגרפיה של נווה. 47 מתוך 52 ההפניות לחומר הארכיוני, מופיעות גם בספרו של שטייגר, בזהות מלאה של מספרי התיקים ומספרי המסמכים עצמם. למעט יוצא דופן אחד, החומרים הארכיוניים היחידים שמפנה אליהם נווה הם בדיוק אותם חומרים בהם משתמש שטייגר. יתרה מכך, כאשר מדובר במסמכים המכילים מספר עמודים, גם ההפניה לעמוד הספציפי זהה לחלוטין לזו של שטייגר. וחמור מכל: כאשר שטייגר טעה בציון מספרי התיקים, נווה טועה גם הוא. ייתכן שגם שאר חמשת ההפניות בנושא זה ניתן למצוא בספרו של שטייגר, אך מכיוון שהספר מכיל כמעט 700 הפניות, ייתכן שהם נעלמו מעיניי. ואחרי הכל יכול להיות שנווה חיפש גם בספרים נוספים הפניות לחומר ארכיוני.

אחרי שרואים את זאת, יש לתהות האם נווה באמת היה בארכיון הצבאי בפרייברג. אם הוא אכן היה שם, נדמה שכל מה שהוא עשה במקום הסתכם בבדיקה של מקורות שמחברים אחרים כבר השתמשו בהם.

הרמה המערכתית

נווה מספק הגדרה משלו למונח "מערכתי", אך יש בה בעיות. אחד מהקריטריונים שלו הוא ש "תכנית מערכתית חייבת להיות בעלת אופי לא לינארי, כלומר עליה להיות מובנית באופן היררכי ולבטא עומק" (עמוד 34)

פה הוא שוב מבלבל בין לא-לינארי להיררכי. יתרה מזאת, ניתן לתהות אם אפשר לקיים מבנה היררכי גם בתכנון לינארי בשדה הטקטי והאסטרטגי. אך בכל מקרה, כמעט ואין תכניות צבאיות לינאריות במונח המתמטי. גם לתכנית צבאית לינארית במובן הצבאי המסורתי שנהג במאה ה-18, אין קשר זה או אחר למבנה היררכי.

קריטריון נוסף קובע כי על תכנית מערכתית "לשקף הכרה בגורם האקראיות, המבטא את המימד הכאוטי בקשרי הגומלין בין שתי מערכות המתמודדות זו מול זו".

נווה אוהב את השימוש במילה "לשקף", אך זה מקשה על היכולת לבקר אותו, מכיוון שזו מילה מעורפלת. בכל אופן, יש לתהות האם מאפיינים אלו לא נכונים גם לרמות הטקטיות והאסטרטגיות. ברמה הטקטית, קיומו של "המימד הכאוטי בקשרי הגומלין בין שתי מערכות", ברור מאליו. ובעוד ש"הכרה בגורם האקראיות" יכולה להיות שימושית בשדה הטקטי, הרי שהיא חיונית באסטרטגיה, ובכל אופן היא אינה דבר מה המיוחד לרמה המערכתית.

הרושם המתקבל הוא שנווה לא מנסה רק להגדיר מהי מערכה, אלא גם להסביר לנו מה היא לדעתו מערכה מוצלחת, ואיך היא אמורה להיראות.

קריטריון נוסף שנווה הכליל הוא שהפעולה המתוכננת אמורה להיות סינרגטית. לדעתו משמעות הדבר היא כי "על המערכת בכללותה להפיק מוצר, כפי שמוגדר על ידי היעד ההתחלתי, שהינו גדול באופן משמעותי מן הסכום החשבוני של הישגי מרכיביה". (עמוד 33)

קביעה זו אינה כל-כך שימושית. ראשית, קשה מאוד ואולי אף בלתי אפשרי לעמוד על "הסכום החשבוני של הישגי מרכיביה" של המערכה; ושנית, גם אם נוכל לעשות זאת, לא נוכל להשוות זאת עם ה"מוצר" של "המערכת בכללותה", מכיוון שבקלות רבה נמצא עצמנו משווים סוגים שונים של תוצרים. ניתן אמנם לקבוע כי ה"מוצר" הכולל יהיה שונה מה "הסכום החשבוני" של המרכיבים, אך לא נוכל לקבוע איזה מהם משמעותי יותר מבלי להתבסס על העדפות אישיות ודעות קדומות.

הקריטריון האחרון של נווה הוא כי כדי שתכנית מבצעית תחשב למערכתית עליה להיות קשורה לתיאוריה כוללת ואוניברסלית יותר. אך לא בטוח שדבר מסוג זה יהיה טוב. ושנית, גם אם כן, נווה לא טורח להסביר מדוע תכונה זו מאפיינת דווקא את הרמה המערכתית ולא את הרמה הטקטית או האסטרטגית.

נווה מנסה לקשור בין התיאוריה המערכתית שלו (וגם זו הסובייטית) לבין התאוריה הכוללת של תורת המערכות. ניסיון זה אינו אלא כשלון מוחלט. מכיוון שההפניות שלו פשוט לא תומכות בטענותיו.

יש עוד קריטריונים שנווה מזכיר אבל הוא לא מסביר מדוע ההגדרה שלו טובה יותר מהגדרות אחרות. אך אפילו אם נקבל את הקריטוריונים של נווה, לא ברור מדוע הם מאפיינים דווקא את הרמה המערכתית ולא רלוונטיים גם לשדות הטקטיים והאסטרטגיים.

כמו מלומדים אחרים שעסקו בפרסומים הצבאיים הסובייטים נווה נפל בקסמה של הרמה המערכתית והמיומנות הסובייטית בהפעלתה. יש להודות כמובן כי בברית המועצות התפתחו תיאוריות לחימה טובות מאוד, אבל הן מעולם לא נוסו בלחימה ממשית. החשיבות הרבה שמייחס נווה לא מבוססת כמעט על שום מסד אמפירי. נווה מפריח טענות כלליות בדבר "עליונותה המוחלטת של הרמה המערכתית", אך לרוע המזל, "הראיות" היחידות שהוא מציג לכך הם האנלוגיות מופרכות לתורת המערכות הכללית, המבוססות על אי-הבנה שלה.

עדיין לא זכינו לראות מתודולוגיה מוצקה המבססת את חשיבותן של רמות הלחימה השונות.

אחת הטענות הנפוצות היא כי המצויינות המערכתית הסובייתית היא זו שפיצתה על הוירטואוזיות הטקטית הגרמנית במלחמת העולם השניה. מכל מקום, כל הפרסומים שראיתי שהגיעו למסקנה זו היו מבוססים על מקורות משניים סוביטיים, הרוויים שגיאות.

עובדות

נווה רשלן במיוחד בכל הנוגע לעובדות. להלן אראה מספר דוגמאות, המדגימות כי נווה פשוט לא מבין מספיק בנושאים בהם הוא עוסק. אתן פירוט מלא של ארבעה דוגמאות, וסקירה קצרה יותר של שגיאות אחרות.

1. בעמוד 141 כותב נווה כך: "התכנית (ברברוסה, ע.ב.) הקצתה כוחות בסדר גודל דומה לכל שלוש קבוצות הארמיות לשם ביצוע משימותיהן השונות".

נווה לא מספק מקורות לקביעה זו, אבל בהערה (167) הוא כותב:

הסד"כ של שלוש קבוצות הארמיות היה זהה פחות או יותר, להוציא את העובדה שלקבוצת הארמיות המרכזית הוקצו שני אגדי שריון במקום אחד. הסיבה לכך שהוקצה לה אלמנט נייד נוסף היא מיקומה המרכזי, ולא, כפי שניתן היה לחשוב, גודל המשימה שהוטלה עליה.

הוא כמובן לא מביא ראיה או הפנייה התומכת בטענה כי הסיבה לתגבור קבוצת הארמיות מרכז נבעה ממיקומה בלבד. בכל מקרה, עצם הקביעה של נווה כי לא היה הבדל בהקצאת הכוחות בבין קבוות הארמיות בחזית המזרחית אינה נכונה.

ההנחה שלו, לפיה קבוצות הארמיות היו פחות או יותר באותו גודל מבוססת על מספרי הארמיות שהרכיבו את הקבוצות. אם נניח שקבוצות השריון הן ארמיות, הרי שלקבוצת ארמיות צפון היו שלש ארמיות, בעוד שלמרכז ודרום היו ארבע לכל אחת. אך לספירה מסוג זה יש משמעות מועטת, אם בכלל, שהרי הרכבן של הארמיות וגודלן השתנה ממקום למקום.

אם נבחן למשל את הקצאת הטנקים, נגלה כי לקבוצת הארמיות צפון היו 18.5 אחוז מהטנקים, לדרום 23.5 אחוז ולמרכז הוקצו לא פחות מ-58 אחוזים. ניתוח זה מלמד על כך שהגרמנים אכן ריכזו את המאמץ המשוריין שלהם במרכז, ובניגוד לטענות הלא מבוססות של נווה.

הקצאת כוחות האוויר מגלה תמונה דומה: צפון – 18 אחוז, מרכז – 51 אחוז ודרום – 31 אחוז. נווה טוען כי הכישלון לרכז לכאורה את הכוח בחזית המרכז הייתה טעות גסה. אם מישהו ביצע טעויות גסות, הרי שהן נמצאות במחקרו של נווה.

אך יש עוד: נווה טוען כי קבוצת הארמיות מרכז לא הצליחה להשמיד את הכוחות הסובייטיים בבילרוסיה. שוב, הוא לא מספק לכך שום מקורות, אבל ממקורות רוסיים ברור כי הכוחות בבילורוסיה סבלו נפגעים רבים מאוד. לפי קריבושיב (Krivosheev) לא פחות מ-67 אחוזים מכוח האדם אבדו במהך הגנה על בילרוסיה. החיילים שהצליחו לחמוק מן הסתם לא נשאו עמם ציוד רב. כך למשל, מציין קריבושיב כי לא פחות מ-4,799 טנקים ו-9,427 תותחים ומרגמות אבדו במהלך המבצע. נתונים אלו מלמדים כי החיילים שחמקו מהכיתור לא הצליחו לחלץ עמם כמעט שום ציוד כבד.

זה לא ניתוח סופי של אבדות הסובייטיות בבילרוסיה, אבל הוא הרבה יותר מועיל מניתוחו של נווה, שלא מספק שום עובדות התומכות בטענה כי הגרמנים נכשלו בהשמדת הכוחות הסוביטיים בבילרוסיה. אם נקבל את נתוני מצבת כוח האדם של קריבושיב, נגלה כי כ-200,000 חיילי הצבא האדום הצליחו לחמוק מהמערכה. אך האם, כפי שנוה טוען, זה היה הגורם לכישלונו של מבצע ברברוסה?

אחרי הכל הסובייטים הטילו לקרב בשנת 1941 קרוב ל-9 מיליון חיילים. מדוע הייתה לאותם 200,000 שחמקו בבילרוסיה, כמעט ללא ציוד כבד, השפעה כה מוחלטת על גורלו של המבצע כולו? נווה לא מסביר.

2. בעמוד עמוד 136 מציין נווה כי "למעשה היו עוצבות הוורמאכט נטולות סיוע ארטילרי ללוחטין במשך חודשי החורף של 1941-42".

זו טענה מדהימה. העמודה השמאלית בגרף שלהלן מציגה את השימוש בתחמושת בחזית המזרחית.

כפי שניתן לראות, יש ירידה בצריכה במהלך החורף, אך ישנה במקביל גם ירידה בנפגעים הגרמנים כפי שמראה הגרף הימני. מטבע הדברים, אם יש ירידה בהיקפי הקרבות תהיה גם ירידה בנפגעים ובצריכת התחמושת. על כל פנים, ההבדל בין חודשי הקיץ של 1941, לחורף 1941-2 אינו כה גדול. בחודשים יולי-ספטמבר נרשמה צריכה חודשית ממוצעת של 106,000 טונות, ובחודשים דצמבר 1941 – מרץ 1942 הצריכה החודשית עמדה על 90,000 טונות.

יש לציין כי הארטילריה צרכה כ-70 אחוז מהתחמושת שהוקצתה לדוויזיית חי"ר, והיו גם יחידות ארטילריה עצמאיות שלא פעלו כחלק מדוויזיות, שהעלו את השיעור האמיתי של צריכת התחמושת הארטילרית.

על מה מסתמך נווה בקביעתו חסרת התקדים? רשומה ביומן המלחמה של ארמיית הפנצר השנייה ב-15 לדצמבר 1941. כיצד הוא יכול להסיק כי בעיות שאפיינו ארמיה אחת מלמדות על בעיה כוללת של כלל הארמיות הלוחמות?

משונה אף יותר היא הקביעה כי ארמיית הפנצרים השניה הייתה צריכה לדעת כמה חודשים מראש כי יחסר לה סיוע ארטילרי להמשך החורף. כפי שצוין לעיל, בפרק על מקורותיו של נווה, רוב החומר עליו הוא מתבסס מופיע בספרו של רודולף שטייגר "לוחמת שריון" וגם טיעון זה מגיע משם. נווה מציין בדיוק לאותו מקור שמשמש את שטייגר בציינו כי "אין סיוע ארטילרי, מאחר שמצב הכבישים היה קשה למעבר כלי רכב וארטילריה".

המקור שמציין שטייגר הוא יומן המלחמה של ארמיית הפנצרים השניה ב-15 לדצמבר 1941, עמוד 6. אם נתבונן במקור עצמו, נגלה כי מופיע שם רק משפט אחד שיכול לרמז לכך: "המצב בכבישים ממשיך להיות קשה בשל הקרח, ספציפית עבור רכבים כבדים וארטילריה". כפי שניתן לראות, פרשנותו של שטייגר כבר הייתה מופרזת. אך נווה מגזים באופן קיצוני.

3. נווה טוען (עמוד 136) כי "בסופו של דבר הוענקה עליונות אוירית באזורי הפעילות המבצעית לרוסים, סיוע אוויר ידידותי כמעט ונעלם ויחידות חוד החנית המשוריינות של הוורמאכט היו נתונות לחלוטין לחסדי חיל האוויר האדום".

על פי המקורות שהוא מפנה אליהם ולאור ההקשר בו נאמר פסקה זו, ברור שנווה סבור כי תיאור זה הולם את שהתרחש כבר במהלך שנת 1941. כן הוא טוען כי "לא עבר זמן רב והארטילריה וחיל האויר הרוסיים שלטו הן בשמים והן בשדה הקרב" (עמוד 136).

קביעות אלו סותרות את כל מה שידוע לנו על מבצע ברברוסה. הן מן הסתם היו מפתיעות גם כל מי ששירת בחיל האויר האדום באותם ימים. בשל כך יש לצפות מנווה לשימוש מוקפד במקורות כדי לגבות טענה זו. אך מה אנו מגלים?

הוא מפנה רק לשלשה דוחות, שכל שהם מכילים הוא תיאור של מקרים ספורים בהם דיוויזיה ספיציפית, בתאריך ספציפי הייתה נתונה למתקפת אויר סובייטית. כל שניתן להסיק ממקורות אלו הוא שהיו שלשה מקרים בהם חיל האויר האדום הצליח לתקוף כוחות משוריינים גרמניים.

מאחר שלגרמנים היו לפחות 30 דיוויזיות כאלו, ובהתחשב בכך שהחומר שנווה מביא משתרע על כחצי שנה (180 ימים), הרי שבחזית המזרחית היו במצטבר כ-5,000 ימי לחימה של דיוויזיות מסוג זה. נווה הצליח להראות כי בשלשה מהם, חיל האויר האדום הצליח לבצע התקפה. להסיק מכאן כי הגרמנים איבדו את העליונות האווירית וכי דיוויזיות הפנצר היו נתונות לחלוטין לחסדיו של חיל האויר האדום, זו פשוט הגחכה של המתודולוגיה המחקרית.

4. בעמוד 136 נווה טוען שלגרמנים לא הייתה יכולת תמרון מערכתית מספקת. השאלה אם קביעה זו נכונה או לא תלויה כמובן כיצד נגדיר "יכולת תמרון מספקת", דבר שנווה לא מסביר. מכל מקום, שום צבא אחר באותו זמן, ובטח שלא הצבא האדום (אותו נווה כה מעריץ) לא הצליח להציג יכולות תמרון מערכתיות כפי שהיו לצבא הגרמני במבצע ברברוסה. מותר כמובן לנווה להשתמש באמות מידה שונות כאשר הוא בוחן מבצעים גרמניים וסובייטיים, אך צריכה להיות לכך סיבה טובה.

לבסוף, הגורמים שהגבילו את התנועה הגרמנית (הטקטית והמערכתית) היו חסרון בכלים ממונעים ובדלק. מתקבל הרושם שנווה תולה חוסרים אלו בהעדרה של תפיסה מערכתית. אם כך, מדוע הרוסים, שנהנו כביכול מתפיסה מערכתית כה מפותחת, ייצרו כל כך הרבה פחות רכבים ממונעים?

כמו כן, נווה מבקר את הגרמנים על כך שלא החזיקו מספיק כלי רכב זחליים עבור חיל הרגלים. אך הייצור הסובייטי של כלי רכב מסוג זה היה למעשה אפסי. הם קיבלו מעט רכבים זחליים מתוצרת ארצות הברית במהלך המלחמה, אך לא בכמויות ראויות לציון.

5. בעמוד 37 נווה כותב: "עובדה חשובה עוד יותר היא שהשילוב בין היערכות לעומק ובין מבנה פיקודי היררכי של פירמידה, קובע את אופי המנגנון המערכתי של פעולה היררכית".

אלו הבלים גמורים. למרות הסגנון הפומפוזי, אין שום ראיה לטענות אלו ולא ניתן להסיק מהן שום מסקנות רלוונטיות.

6. בעמוד 41 כתוב: "כבר ראינו לעיל שהאופי הבלתי לינארי של האינטראקציה בין מרכיבי המערכת קובע את הצורה הטורית של התמרון המערכתי ואת דפוסי שיתוף הפעולה בין הדרגים המערכתיים".

כאמור, אופי לא לינארי לא מחייב את אימוצם של דפוסי תמרון מסויימים.

7. "מנגנון האמון ההדדי נובע מן המרחק הטבעי הקיים בין יוזם המערכה לבין מבצעיה המצויים בדרגים השונים של מבנה המערכת". (עמוד 129)

אין שום מקור התומך בקביעה זו. מכיוון שאמון הדדי הוא תופעה אנושית פסיכולוגית, לתורת המערכות, ובטח שלו לגרסה של ברטנלפי שלה אין מה ללמד אותנו מעניין. ההוספה של המילה "מכניזם" לא משפרת את הטיעון. ובנוסף, כלל לא ברור מהוא מרחק טבעי.

גם ביחס למלחמת המפרץ בשנת 1991, נווה טועה כמה פעמים. לדוגמה, בעמוד 259 נווה טוען כי עיראק "פותתה" להעביר את המסה העיקרית של צבאה לגזרת כווית. זה לא נכון. ייתכן כי עיראק שוכנעה להשאיר את כוחות הקרקע שלה העיקריים בגזרה הכוויתית אבל אנחנו באמת לא יודעים מספיק על תהליך קבלת ההחלטות בצד העיראקי, כדי להניח שהם "פותו" לכך.

בעמוד 329 (אנגלית) הוא מתאר את שכוחות הקואליציה בדרום פעלו ככוח מרתק. ייתכן שזו הייתה כוונתם, אך בפועל הם פרצו את הקווים העיראקיים והתקדמו לתוך עומק השטח.

נסיים סקירה זו בפסקה הבאה (עמוד 29):

המערכה אם כן כוללת את סך כל פעולות הלחימה וכן הפעולות הנלוות לה, הכפופות לרעיון אחד והמכוונות להשגת אותה מטרה. היסוד הכמותי של חומר מושג באמצעות המסה הלוחמת. המסגרת הפיסית של האירוע המערכתי מורכבת מגורמי הזמן והמרחב. מגוון המינים משתקף בסוגי הכוחות השונים. מרכיבי המערכת מיוצגים על ידי העוצבות העיקריות וצוותי הקרב. פעולות הגומלין בין המרכיבים באות לידי ביטוי בתמרון המבוסס על תכנית אחידה. התוכן הממשי של התכנית המערכתית מתמצה במטרה האסטרטגית, המצביעה על כך שההישג המערכתי הכולל הוגדר מראש. חלוקתה של המטרה ליעדים מערכתיים ולמשימות טקטיות, יוצרת את המתח אשר מניע את המערכת אל עבר מטרתה הסופית. ולבסוף, הקישור שבין המטרה לבין התמרון המשולב, משקף את המרכיב הסינרגטי, את הקוהרנטיות של הפעולה המערכתית ואת המשכיותה.

פסקה זו מתמצתת הן את הסגנון הספרותי של נווה והן את צורת הטיעון שלו בצורה טובה למדי. המשפט הראשון הוא סביר למדי, וניתן לקבלו כהגדרה. המשפט השני מפוקפק יותר, ניתן להתייחס לכוח צבאי כאל חומר פיסיקלי לצרכי אילוסטרציה אך לא מעבר לכך. המשפט השלישי מתקבל על הדעת, אך הרביעי ביזארי לחלוטין: מה הקשר בין גיוון המינים הביולוגיים לבין מבצעים צבאיים? ומדוע הוא אמור לבוא לידי ביטוי בתחום הצבאי?

נווה לא מספק שום טיעון שמסביר זאת.

יתרה מזאת, מסופקני אם "מרכיבי המערכת מיוצגים על ידי העוצבות". ניתן לטעון למעשה ההיפך: שהמבנים המרכזיים והקבוצות הלוחמות הם הם מרכיביה של המערכת.

המשפט החמישי מעורפל למדי. מה המשמעות של "באות לידי ביטוי" לא כל כך ברור, וכיצד זה בדיוק עובד.

נראה שיותר הגיוני להניח שהיחסים בין מרכיביה של מערכת צבאית משפיעים על התמרון, אך גם מושפעים ממנו. אך אין בכך חידוש גדול, וזה בעצם מובן מאליו.

המשפט השביעי הוא דוגמה נוספת להצהרות לא מוכחות. "מתח" אינו מושג מוסכם או מוגדר לפי ההקשר שנווה משתמש בו. וההנחה כי "מתח" הוא מה שמניע מערכות אל עבר יעדן, גם היא כלל לא מוסכמת. משפט זה לא מוסיף שום דבר בעל ערך.

כהשלמה לטיעונים אלו, פותח נווה את הפסקה הבאה בקביעה כי "ניתן אם כן לטעון בצדק כי רמת המערכה הינה הרמה שבה באה לידי ביטוי המערכת האוניברסלית בתחום הצבאי".

בשלב זה לא נותר אלא לתהות: האם נווה עושה צחוק מקוראיו?

מסקנה

הבעיות בספרו של נווה שנידונו לעיל הם רק חלק מהתנגדויות שיש לי לספר. מכל מקום, נדרש זמן רב מדי כדי לפרט את כולן בביקורת מסוג זה. עיקר הטענות שיש לי כלפיו הן הניסיון שלו לספק תיאוריה כללית (או יותר נכון: לקדם תיאוריה כזו), ללא ביסוס אמפירי מספק, והשימוש המסתורי שלו במקורות ובהפניות.

נווה עושה כל שביכולתו כדי ליצור את הרושם שהוא למד מגוון רחב של מקורות. הביבליוגרפיה שלו משתרעת על לא פחות מ-61 עמודים. אך מכל מקום, נראה שהוא לא השקיע זמן רב בעיון בספרים, במאמרים ובמסמכים שנכללו ברשימה זו. כאשר הצהרותיו מוצלבות עם המקורות אליהם הוא מפנה, מתגלה התאמה מעטה, אם בכלל.

העובדה שהוא לקח כנראה את רוב החומר הארכיוני שלו מרודולף שטייגר, לא מוסיפה אמינות לטענותיו.

אך למרות הכל, ההתנגדות המרכזית שלי לדבריו נובעת מכך שהוא לא מספק בסיס אמפירי לתיזה שלו. אם נווה היה מסתפק בדיון על התפתחותן של תיאוריות ורעיונות, היה ניתן להסתפק בכך, אך הוא מתיימר לקבוע מה נחשבת לתיאוריה צבאית "טובה" או "רעה". ללא בסיס עובדתי מוכח, טענות אלו לא היו משכנעות אפילו אם נווה היה משתמש במקורותיו באופן אמין.

השימוש בתיאוריות נפוץ במדע. תיאוריה יכולה להיות מועילה, וניתן להוכיח שהיא שגויה. אחת הדוגמאות לכך היא תיאוריית הפלוגיסטון לבעירה שהייתה נפוצה במאה ה-18. ראיות אמפיריות הוכיחו כי לא ניתן להגן עליה, וכתוצאה מכך היא נדחתה.

בכימיה ופיזיקה, הראיות האמפיריות היו כלי מאוד יעיל לדחייתן או לאישושן של תיאוריות. היום, מדעים אלו התפתחו לרמה שבה ניתן לעיתים לדחות או לאשש  מסקנות על בסיס תיאורטי בלבד. אך תהיה זו טעות מרה להניח שהמדע הצבאי הגיע לרמה כזו, אם או בלי תיאוריית המערכות הכלליות.

לפיכך, תימוכין אמפיריים הם חיוניים עבור מי שרוצה לטעון, כמו נווה, שהמבצעים הסובייטיים בשנים 1944-5 הם מודל לחיקוי, ואילו הבליצקריג הגרמני בשנים 1939-41, הם דוגמא לאי כשירות.

מחקר משווה בנושא זה הוא בסך הכל דבר די קל. דוגמא טובה לכך היא ההתקדמות הגרמנית לתוך בילרוסיה בשנת 1941, והמתקפה הסובייטית לכיוון השני בשנת 1944.

שניהם התבצעו באותה תקופה של המלחמה, באותו שטח, ופחות או יותר באותם יחסי כוחות, ובשניהם נעשה שימוש בייתרון ההפתעה.

לרוע מזלו של נווה, השוואה שכזו לא תציג את התורה המבצעית הסובייטית באור טוב. בסופו של דבר, החסרון בתימוכין אמפיריים, והאמונה השגויה כי תורת המערכות יכולה לשמש כתימוכין להצהרותיו, מובילים למסקנה כי מסקנותיו של נווה הן לחלוטין לא מוצדקות. זה שהוא מנסה לשוות להן מראה של ז'רגון אקדמי, לא פותר את הבעיה.