רולטת הגמלים הבדואית

"אנחנו חופרים קברים לפני שאנחנו בונים בתים". את המשפט המצמרר הזה אמרו חברי קיבוץ רביבים על קברו של חבר הקיבוץ הראשון שנפל במאורעות שקדמו למלחמת העצמאות, ב 14 לדצמבר 1947.

בדיוק 67 שנים מאוחר יותר המשפט הזה מהדהד גם אצלנו, ביישוב רתמים הסמוך. אמש היינו אמורים להפגש לדון בתכניות הבנייה המתקדמות ביישוב אך במקום זאת נאלצנו להשתתף בהלוויה של חבר שנהרג מפגיעה בגמל בנסיעה חזרה לביתו. בית העלמין ביישוב נחנך על-פי המתאר המדוייק של התכנית הטרייה, אלא שנגזר עליה להתגשם בסדר ההפוך: קודם קברים ואחר כך בתים.

אבל בכל זאת, יש הבדל גדול בין שני הסיפורים שמוסיף מועקה טורדת לאבל הקורע. אנשי רביבים פעלו לבדם בחבל ארץ עוין מוקפים בשבטים בדואים הפכפכים ותחת שלטון המנדט הזר. וכאשר הם נפלו באש מן המארב, היה זה תוצר של הנסיבות הקשות וחלק בלתי נפרד מהמערכה על התקומה. הם יכלו לומר בלב שלם כי הקרבן "מבטיח את קיומה של הנקודה".

אך דבר מכל זה לא ניתן לומר היום, במדינת ישראל הריבונית, המתהדרת בחוקים, מערכת משפט וכוחות משטרה. אין שום דבר הירואי בהתנגשות עם בהמת משא, ושום רטוריקת גבורה לא תכסה על העובדה הפשוטה: חברנו דוד כהן ז"ל נפל קרבן לחלמאות, לאזלת היד ולקוצר רואי משווע של גורמי אכיפת החוק ומעצבי המדיניות.

הכתובת לא הייתה רק על הקיר: היא נמרחה כבר מזמן על הכבישים וגבתה קרבנות רבים. דוד הוא ההרוג התשיעי מהשנים האחרונות, ופצועים קשה יש רבים.

כל מי שמתגורר באזור מכיר את זה: " שלושה גמלים על כביש מצפה רמון אזרח ניצל בנס מפגיעה"; "עשרה גמלים על כביש אשליים פתחת ניצנה"; "שמונה גמלים על הכביש קילומטר משער הבסיס מצפה רמון". זהו מדגם מייצג של הודעות הסמס שמקבלים התושבים מחדר המצב של המועצה לפעמים אפילו 3-4 פעמים בשבוע. וכך חולפים להם הימים, ובין נס לנס, הסטטיסטיקה האכזרית גובה קרבנותיה. הפעם זה היה דוד ז"ל. בפעם הבאה זה יכול להיות כל אחד מאיתנו. "כולנו חלק מהרולטה הזאת" שח לי אמש חבר בהלוויה. וכך יקום חזון הנגב: בחסות רולטת גמלים בדואית.

קרבנות המחדל

על-פי החוק גמלים אמורים להיות כלואים במכלאות. אז מה? החוק גם קובע שאסור להבריח סמים, ליידות אבנים ולגנוב תחמושת ופגזים מבסיסי הצבא. אבל למרות שמאז המצאת הביטוח הלאומי הבדואים הפסיקו לנדוד, מה לנו כי נלין עליהם? לנו יש משטרה, סיירת ירוקה, רשות הטבע והגנים ועוד זנים רבים של רשויות ממשלתיות ירוקות, שפקחיהם נוסעים בטנדרים ממוזגים ויכולים להטיל קנסות בגובה מאות שקלים על הדלקת מנגל במקום הלא נכון. אבל לעשות משהו שיכול להציל חיים של אנשים? הגזמתם. זה בסך הכל ג'וב לבוגרי בי.איי. בגיאוגרפיה.

והמשטרה? אתם מוזמנים לנסות. אחרי שתחכו שעה במקום תואיל אולי להגיע ניידת תנועה, שתצפור בנחישות עד שהגמלים יתרחקו מהכביש. אתם יודעים איך זה: מטר וחצי מהכביש זה שטח פתוח, וזה כבר לא באחריות המשטרה. אם במקום לביית את הגמלים היו קדמונינו טורחים להעביר אותם קורס להכשרת שוטרים המצב אולי היה טוב יותר.

חשוב להבין, אין באמת דבר כזה "גמלים משוטטים". אלו לא חתולי רחוב המשריצים באשפתות. לכל גמל יש מספר הצרוב באזנו, ולכל מספר יש בעלים הרשום בשירות הוטרינרי. המספר שקטל את דוד כבר מונח על שולחנם מזה כמה ימים, אבל הבעלים יכול להיות רגוע, הסיכוי שיגיעו אליו הוא נמוך, והסיכוי שהוא ייענש בחומרה הוא למטה מאפסי. למה? תשאלו את פקחינו, יש להם ספר שלם של תירוצים להתחמק מאחריות ("הוא מכר את הגמל" זה עוד ההגיוני שבהם). "דוד לא התנגש בגמל" אמר אתמול חבר ותיק: "הוא נרצח על-ידי בעל גמלים".

זו כבר לא שעה אחת יפה, וודאי שלא ניתן לקרוא לה "קודם". הרולטה הבדואית חייבת להיפסק. אנחנו חייבים זאת לדוד, ולכל אחד אחר ששמו עשוי להופיע, חלילה, ברשימת המוגרלים.