הבנאליות של הרוע: מותה של אגדה

ספרה של בטינה סטאנגנת, 'אייכמן לפני ירושלים – החיים הלא ידועים של רוצח המונים', מנפץ את האליבי שתפרה חנה ארנדט לאדולף אייכמן • ארנדט המציאה עבור אייכמן את הביטוי שהשפיע על דורות של אינטלקטואלים, "הבנאליות של הרוע", כאילו השואה היתה תאונת עבודה של קבוצת בירוקרטים ללא כוונות פליליות • סטאנגנת חקרה את חייו של אייכמן אחרי המלחמה ומראה שהאיש היה קצין אס-אס קנאי שפעל מתוך כוונות רצח ברורות

רק ביטויים מעטים צברו מטען שנוי במחלוקת כמו כותרת המשנה המפורסמת שבה בחרה חנה ארנדט לסכם את סידרת הכתבות שלה על משפטו של אדולף אייכמן משנת 1961. מהרגע שכתבותיה פורסמו במגזין The New Yorker – אותן כתבות שיצאו בסופו של דבר כספר, אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע – הרעיון שביצוע התכניות השטניות של הנאצים לפתרון הסופי של "השאלה היהודית" יכול להחשב כ"בנאלי" נראה מעליב בעיני קוראים רבים. בנוסף, חנה ארנדט חבטה גם בהתנהגות של מועצות היהודים – היודנראטים – שפעלו בתנאים של לחצים קיצוניים ונאלצו להתמקח עם השליטים הנאצים בתקווה נואשת לקנות זמן, והקריבו חלק מהיהודים בתקוה להציל אחרים.

רק בראייה לאחור, כשיש לנו יתרון על מנהיגי היודנראטים, אנו מבינים בדיעבד שמאמציהם היו לשווא. ארנדט עשתה להם שיפוט מהיר, וגרמה להיווצרות הרושם שהיהודים עצמם, ולא רודפיהם הגרמנים, הם שהיו אחראים לחורבן של עצמם. כך, באמצעות כמה מחוות רטוריות אדישות, היא קבעה פרדיגמה היסטורית שהצליחה להמעיט באחריות הפלילית של התליינים, אותם היא כינתה "בנאליים" וביורוקרטים; ומנגד, היפנתה את נטל האשמה לעבר קורבנותיהם היהודים.

המסקנה המתמיהה של ארנדט, ש"לאייכמן לא הייתה מוטיבציה פלילית", והדיווח שעמד בבסיסה ניתנים היו לפרשנות כגוזמה עיתונאית בלבד. אך מעמדה כתיאורטיקנית פוליטית מכובדת, יחד עם המחלוקת הסוערת שהוליד הדיווח שלה – כידוע, גרשם שלום האשים אותה בכך שאין בה אהבת ישראל – סייעו ליצירת הילה של אמירת אמת אמיצה שאפפה מאז את 'אייכמן בירושלים'. דימוי זה של 'אייכמן בירושלים' כמעשה של העזה אינטלקטואלית, כשארנדט עצמה מלוהקת בתפקיד של גיבורה העומדת בסכנה – מעין ז'אן ד'ארק מודרנית שנרדפה על-ידי צבא של גברים מעליבים נחותים – הפך לקאנוני בסרט הגרמני שיצא לאחרונה 'חנה ארנדט' של הבמאית מרגרט פון טרוטה, שזכה לשבחים רבים.

בהחלט נכון שכל זמן שנמשכה המחלוקת ארנדט התנהלה כמי שנמצאת מעל כל הוויכוח. לעתים התקבל הרושם שהיא רוחשת כלפי הישראלים שאיתם נפגשה בירושלים לא יותר כבוד מזה שחשה כלפי אייכמן עצמו. היא ביטלה את התובע הראשי, גדעון האוזנר, בהתנשאות מדהימה כ"יהודי גליצאי טיפוסי, מאוד לא סימפטי, משעמם, שכל הזמן עושה טעויות. בטח הוא אחד מאותם אנשים שאינם יודעים שפות אחרות". בעת כיסוי המשפט היא כתבה לחונך ונותן החסות שלה לשעבר, קרל יאספרס:

הכל מאורגן על-ידי המשטרה שעושה לי חלחלה, מדברת רק עברית ונראית ערבית. יש ביניהם כמה טיפוסים ממש ברוטאליים. הם ימלאו כל פקודה. ומחוץ לדלתות, האספסוף המזרחי, כאילו שאתה נמצא באיסטנבול או באיזו ארץ חצי-אסיאתית אחרת. בנוסף, היהודים עם הפיאות והגלימות הנראים בכל מקום בירושלים, שעושים את החיים בלתי-נסבלים לכל האנשים הסבירים כאן.

אפילו אם נתעלם לרגע מהגזענות הגסה והעוינות האנטי-יהודית, יש משהו מטריד מאוד בקטע הזה. כל קורא המכיר את ספרה הקלאסי של ארנדט 'מקורות הטוטליטריות', יודע שהיא תיארה אספסופים כאלה כנושאי החיידק הטוטליטרי. וכמו כן, לא ניתן לטעות במשמעות של קביעתה שהשוטרים המזרחיים "היו ממלאים כל פקודה". בטענה זאת מרמזת ארנדט בעורמה, שהם אותם "בעלי האישיות האוטוריטרית" ו"הרוצחים מאחורי שולחן הכתיבה" של העתיד. שוב ושוב, רואים כיצד ארנדט מתכוונת לטשטש את הקו המפריד בין קורבנות לרוצחים.

תיזת הבנאליות של ארנדט סייעה ליצור את הפירוש ה"פונקציונליסטי" כביכול של השואה, לפיו הגורם המרכזי בהוצאתה לפועל היה התפקיד שמילאו רוצחים צייתנים מאחורי שולחן הכתיבה ופונקציונרים חסרי בינה. היסטוריונים גרמנים מובילים כמו האנס מומסן המציאו מטבעות לשון מעורפלות כמו "רדיקליזציה מצטברת" על מנת לתאר תהליך של רצח שהתרחש כמו תאונת עבודה, בלי שמישהו בעצם התכוון אליו במודע.

אבל כפי שציין ההיסטוריון אולריך הרברט, בתקופה ההיא הגירסה הפונקציונליסטית הייתה גם נוחה מבחינה תרבותית: "במשך תקופה ארוכה שרר אי-רצון לנקוב בשמות במחקר על הנציונל-סוציאליזם… [וכתוצאה מכך] הייתה גם התנגדות חריפה לעריכת מחקרים על מבצעי הפשעים ומערכת היחסים שלהם עם החברה הגרמנית". התוצאה של גישה זאת הייתה, שאופי השואה כפשע שנהגה ותוכנן על-ידי אידיאולוגים גרמנים אנטישמים נגד היהודים נעלם לטובת סידרה של הפשטות קונספטואליות כמו "מודרניות", "ביורוקרטיה", "חברת ההמונים" – שבה בעצם נעלמה הייחודיות היהודית (או האנטי-יהודית) של הארועים הנדונים.

אייכמן בנאלי?

למרבה הפליאה, נראה שארנדט כבר הגיעה לשיפוט מוחלט על אופיו של אייכמן כארבעה חודשים לפני תחילת המשפט. במכתב נוסף לקרל יאספרס, שנכתב ב-2 בדצמבר 1960, היא כתבה שהמשפט המתקרב יספק לה הזדמנות "לבחון את האסון המהלך הזה [כלומר, את אייכמן] פנים אל פנים בכל הריקנות הביזארית שלו", אך כפי שמראה בטינה סטאנגנת במחקר פורץ הדרך שלה 'אייכמן לפני ירושלים – חייו הנסתרים של רוצח המונים', הנסמך על תיעוד של אלפי מסמכים, אייכמן היה למעשה שחקן מושלם. "אייכמן", כותבת סטאנגנת, "המציא עצמו מחדש בכל שלב של חייו, עבור כל קהל חדש וכנגד כל איום מסתמן". בכל פעם הוא הופך ל"כפוף למי שממונה עליו, לקצין בכיר, לעבריין, לנמלט מפני החוק, לגולה ולנאשם".

מגדל הארנבים הארגנטיני הכנוע והלא מתבלט, שעלה על דוכן העדים בירושלים ותיאר את עצמו כ"בורג קטן במכונת ההשמדה של אדולף היטלר", לא היה דומה כלל לאדם שכמומחה לעניינים יהודיים של המשרד הראשי לבטחון הרייך (RSHA) היה כפוף ישירות להיינריך הימלר וזרע חורבן וטרור בדבקות להוטה בכל ארצות מרכז-אירופה. הוא גם לא היה דומה כלל לאדם שנשא את השם הבדוי ריקרדו קלמנט, שזכה לכבוד רב בקרב הקהילה הניאו-נאצית של ארגנטינה, האדם שחתם ללא כל בושה על צילומיו עבור עמיתיו הנמלטים מפני החוק בנוסח, "אדולף אייכמן, אס. אס. אוברשטורמבאנפיהרר (בדימוס)", וכפי שמציינת סטאנגנת, "אייכמן בירושלים היה לא יותר ממסיכה". אייכמן נתן את הופעת חייו, וחנה ארנדט נפלה במלוא הפח.

בירושלים, אייכמן נלחם להציל את חייו, ואם אפשר, לנקות את שמו בעיני הדורות הבאים. אך מניע מרכזי נוסף שלו היה לשבש את פעולת גלגלי הצדק של מערכת המשפט הישראלי, שאת הסגל שלו הוא ראה כ"רודפיו" היהודים. בשנים שבהן הוא שירת בגאווה את האס. אס., הייתה המלחמה נגד ההשפעה המשחיתה של יהדות העולם תכלית חייו של אייכמן. בהופעתו הערמומית על דוכן העדים בירושלים, נלחם אייכמן למעשה על דמותו הסופית ונשאר נאמן לאני מאמין של האס.אס. – נאמנות מעל לכל. הוא ירד מהבמה כשעודנו נלחם.

כבר הרבה זמן ידוע, שה-סי.אי.איי ידע על מקום מחבואו של אייכמן אחרי המלחמה. היה זה מתוך הסכמה שבשתיקה מצד הסי.אי.איי שאייכמן, ב-1950, עשה שימוש בנתיב ההברחה הידוע לשמצה כ"קו העכברושים", כדי להימלט לדרום אמריקה. רק לפני שנים אחדות, התגלה גם ששירותי הביון של גרמניה המערבית היו מודעים היטב לפעילויותיו השונות של אייכמן לפני שנמלט לדרום אמריקה. נושאי תפקידים בגרמניה סירבו לנקוף אצבע בנוגע לאייכמן מטעמים שונים במקצת. אייכמן, כך נראה, ידע יותר מדי על נאצים בולטים לשעבר, שזכו למעמד של "נכבדים" – פוליטיקאים, מובילי דעת קהל, וחוקרים – ברפובליקה הפדרלית שנולדה אחרי המלחמה. לכידתו, כך האמינו, הייתה עלולה לפגוע בדמוקרטיה הגרמנית שהגיחה מן החורבות. כפי שמציינת סטאנגנת בקצרה, למרות הקישוטים של דמוקרטיה חוקתית שהושתלו באדמת גרמניה, הבעיה הייתה ש"לא היו אנשים חדשים לנהל אותם".

אני אצחק כשאקפוץ לקבר

אחת הסיבות העיקריות שמטבע 'הבנאליות של הרוע' של ארנדט זכה לתהודה הייתה שהוא ניגן על מיתרים של פחדים שרווחו באותה תקופה מפני השפעות ה"דה-הומניזציה" של "חברת ההמונים". כשארנדט כתבה על אייכמן, האיום הגרמני הנאצי כבר חלף, אך כספח של המלחמה התעורר איום חמור עוד יותר, כך נטען, האיום של השמדה גרעינית. איום זה קיבל מימדים מפחידים עקב משבר הטילים של קובה, שהתרחש כשנה לפני שהתחילו להתפרסם מאמריה של ארנדט על משפט אייכמן כסדרה בניו-יורקר. על פני הדברים, היה זה מפתה וסביר באופן שטחי לפרש את שני הארועים כביטויים של אותה תופעה כללית.

אך האמת היא, שחברת-ההמונים עשויה לגרום לדה-הומניזציה גם אם אזרחיה אינם מבצעים רצח המוני. במחקרו המרשים, 'גרמניה הנאצית והיהודים', מתאר שאול פרידלנדר את המנטליות של "אנטישמיות גואלת", שהשלטון הנאצי היה חדור בה מתחילתו. מה שנדרש כדי להפוך מומחים ביורוקרטיים לתליינים הוא השקפת עולם אידיאולוגית המאשרת עליונות גזעית וטרור. זהו הרכיב ההכרחי, שהנאציזם סיפק וששינה את כיוון התפתחותה של גרמניה בשנות ה-30 והפך אותה לחברה הנחושה לבצע תוקפנות צבאית, התרחבות אימפריאלית, וטיהור גזעני. אחת המעלות הבולטות בדיווח המקיף של סטאנגנת הוא, שהיא מראה שאייכמן בפירוש לא היה בורג קטן וחסר פנים במכונת ההשמדה. הוא הזדהה לחלוטין עם המטרות האידיאולוגיות של המשטר, כולל רצח המוני.

מההתחלה, אייכמן האמין בקיומה של קונספירציה יהודית ולכן היה שותף מלא באתוס הרצחני, שתואר היטב על-ידי פרידלנדר. בעיני אייכמן, החיסול של יהדות העולם היה רחוק מלהיות משימה ביורוקרטית סתמית כפי שהציגה ארנדט, אלא היה חובה קדושה. באחד מביקוריו באושוויץ, הודה מפקד המחנה רודולף הס, שכאשר ראה ילדים יהודים המוכנסים כמו עדר אל תאי הגזים, הוא חש פיק ברכיים. אייכמן הפטיר לעברו, שהילדים היהודים האלה הם הראשונים שחייבים להיות מושלכים אל תאי הגזים, כדי להבטיח את החיסול המלא של היהודים כגזע: "אני אצחק כשאקפוץ אל הקבר שלי, בגלל ההרגשה שיש לי שהרגתי 5,000,000 יהודים. זה נותן לי סיפוק גדול ותחושת גמול".

כעבור 12 שנים, במהלך דיונים רוויי אלכוהול עם קבוצת נאצים נמלטים בבואנוס איירס, שהתעתיקים שלהם משמשים כמקורות מפתח במחקרה של סטאנגנת, הוא אמר: "למען האמת, אילו הרגנו את כולם, כל ה-13 מיליון, הייתי שמח להגיד: 'טוב, הצלחנו להשמיד אויב'".

תיאורו של אדם כזה כמי שגילה "טיפשות מגעילה" (von empörender Dummheit), כאילו חוסר האינטליגנציה שלו הופך את השתתפותו ברצח עם למובנת יותר, כפי שעשתה חנה ארנדט בראיון שהעניקה ב-1964, מצביע על קוצר ראייה מסוכן. זה היה כאילו, על-ידי רמיזה לחסרונותיו האינטלקטואלים כביכול, ארנדט העלימה את כל השאלות המהותיות האחרות. במהלך פרוורטי, זכה המומחה ליהודים של המשרד הראשי לבטחון הרייך להיות מי שצוחק האחרון, בכך שהצליח להוליך שולל את חנה ארנדט ולגרום לה להאמין, שהוא מילא תפקיד זוטר בלבד בזירה פוליטית רחבה הרבה יותר. אך בעיתונות של חוג המהגרים היהודים בשנות ה-30 המאוחרות (שסטאנגנת מאמינה שארנדט קראה), אייכמן כבר היה ידוע כ"צאר של היהודים", ונודע לשמצה עקב הברוטליות שלו. אלא שלארנדט הייתה אג'נדה אינטלקטואלית משלה, ואולי עקב נאמנותה לחונך שלה לשעבר שהיה גם המאהב שלה, מרטין היידגר, היא התעקשה ליישם את קונספציית ה"חוסר מחשבה" (Gedankenlosigkeit) שטבע הפילוסוף מפרייבורג, על אייכמן. בעשותה כן, היא גרמה לפיחות ערך דרסטי באמונה הפנאטית שאפיינה את אייכמן ואת מעשיו.

בכך שהמעיטה באינטלקט של אייכמן, ארנדט גם טעתה בשיפוט הממדים הפליליים של מעשיו והיקפם. אך כפי שסטאנגנת מציגה בצורה משכנעת, בערים ברחבי אירופה, אייכמן התגלה כנושא ונותן עקשן ואפקטיבי, וכשהוא לא הצליח לקבל את דרישותיו באמצעות משא-ומתן, הוא השתמש במיומנות באיומים. כך, עם צוות קטן יחסית שעמד לרשותו, אייכמן הכריח את היהודים בצורה שיטתית לצאת מתוך בתיהם ולהכנס אל מתחמי גטו מאולתרים. כשהפתרון הסופי התחיל, הוא ארגן את הסעתם למרחקים אל האזורים הנידחים של פולין, שם הוקמו מחנות ההשמדה. כפי שציין ראול הילברג, שעל ממצאיו הסתמכה ארנדט:

[ארנדט] לא הבחינה בשבילים שאייכמן מצא במעבה המכונה האדמיניסטרטיבית הגרמנית עבור מעשיו חסרי התקדים. היא לא תפסה את המימדים של מעשהו. לא הייתה שום 'בנאליות' ב'רשע' הזה.

כדי להדגיש את כוונתה בשימוש במטבע "הבנאליות של הרוע", ארנדט השתמשה במונח "רצח אדמיניסטרטיבי", שבהתאם לדמות הרובוטית שהיא העניקה לאייכמן בציור שציירה, הייתה זו דרך נוספת לקבע את הדימוי של רוצח מאחורי שולחן כתיבה. אך שום דבר לא היה "אדמיניסטרטיבי" או "בנאלי" ביריות ההמוניות הברבריות של האיינזצגרופן – שחתימתם הייתה הירייה המפורסמת בבסיס הצוואר – כפי שהנהיגו בריגדות "גולגולת המוות" הידועות לשמצה של ה-אס.אס. בפלישה לבריה"מ ב-1941. רציחות אלה התרחשו לפני ועידת ואנזה ב-1942, שבה שורטט המתווה הלוגיסטי של הפתרון הסופי.

הכשרון הארגוני של אייכמן הפך לחיוני במיוחד ואף הכרחי כשעלה על הפרק הגירוש וההשמדה של 565,000 יהודי הונגריה לקראת סוף המלחמה. המצב בהונגריה היה מסובך במיוחד. למרות שמרד גטו ורשה דוכא באכזריות ובהצלחה על-ידי ה-אס.אס., הוא חשף חולשה במכונת ההשמדה הנאצית. בנוסף, ה-RSHA נכשל במאמציו לגרש את היהודים המעטים של דנמרק, שמנו כ-8,000 נפש. אחרי פלישת בנות-הברית ב-1944 כבר היה ברור שמנקודת מבטם של הגרמנים, המלחמה אבודה. לכן, נאצים רבים בעלי השפעה ביקשו לעכב את הגירושים של היהודים בתקוה לקבל יחס חיובי מבעלות-הברית שעמדו ערב הניצחון. אך כפי שמראה סטאנגנת, אייכמן לא היה מוכן לשמוע על כך. בסתיו 1944, הוא אפילו פעל בניגוד להנחייתו של הימלר לעצור את הגירושים מהונגריה. יתר-על-כן, הוא מילא תפקיד מדרבן במיוחד כשפיקח על "צעדות המוות" של היהודים ההונגרים הנותרים (כ-400,000 מהם כבר הועברו לאושוויץ), בתנאים ברוטליים שלא ניתן לתאר.

כשמצבה הצבאי של גרמניה החל להתערער, אייכמן התגלה כמי שהיה מיומן ביותר בהבטחת הפעולה התקינה והחלקה של מכונת ההרג. האפיון של אייכמן כ"רוצח מאחורי שולחן כתיבה" כדי להמעיט במחויבות שלו כקצין אס.אס מסור שהיה כפוף ישירות לריינהרד היידריך ולראש הגסטפו היינריך מילר, מטעה במיוחד. ככלות הכל, חובותיו לצורך מילוי תפקידו דרשו מאייכמן לבקר לעתים מזומנות באתרי הרג שונים.

אייכמן לא היה עבריין צווארון לבן

ב-1998, הופקד באופן מיסתורי בארכיון הפדרלי של גרמניה בקובלנץ תעתיק מפורט של שיחותיו של אייכמן עם משתף הפעולה ההולנדי וקצין הוואפן אס.אס. ווילם סאסן, שהתקיימו בסוף שנות ה-50 בארגנטינה. באותן שיחות, אייכמן אמר לסאסן: "כשהגעתי למסקנה שנחוץ לעשות ליהודים את מה שעשינו, עבדתי במלוא הקנאות שאדם יכול לדרוש מעצמו". נראה שהוא התייחס אל אמירתו של היינריך הימלר אודות נחיצותה של מחויבות אידיאולוגית טוטאלית בקרב האס.אס. בשיאו של תהליך ההשמדה:

אמצעים אלה ברייך לא ניתנים לביצוע על-ידי כוח משטרתי המורכב מביורוקרטים בלבד… גיס שרק נשבע שבועת אמונים לא היה יכול להיות בעל כוח כפי שנדרש לכך. אמצעים אלה יכלו להתבצע רק על-ידי ארגון קיצוני של נציונל-סוציאליסטים קנאים, בעלי שכנוע עמוק. האס.אס רואה את עצמו ככזה, ולכן קיבל על עצמו את המשימה.

קשה להבין כיצד יכלה ארנדט להאמין, שמישהו כמו אייכמן יכול היה להצליח בארגון שתכלית קיומו היה רצח המוני ללא הקנאות האידיאולוגית שתוארה על-ידי הימלר. בכל זאת, שוב ושוב, למרות כל הראיות שהצביעו על מצב הפוך, היא התעקשה שאייכמן ניתן לתיאור כ"פונקציונר" פשוט. "איני מאמינה שהאידיאולוגיה שיחקה תפקיד חשוב", התעקשה ארנדט שוב ושוב, "עבורי זה נראה מכריע".

במובן זה, ממצאיה של ארנדט התאימו למגמה כללית בגירסאות השונות על השואה, שהמעיטו בתפקיד של המבצעים הספציפיים, כל פרט ופרט במערכת, לטובת ה"מבנים" הבלתי-אישיים של החברה המודרנית. אך עובדי צווארון לבן ו"אנשי ארגון" אינם נוהגים באופן שגרתי לבצע רצח המוני, אלא אם הם תפוסים בהשקפת עולם מקיפה ורצחנית כפי שהיה ה"אני מאמין" הנאצי שאותו היו קציני האס.אס מחויבים להפנים. כפי שכתב וולטר לאקוויר בסוף שנות ה-90:

הקונספציה [של ארנדט] על הבנאליות של הרוע … אפשרה להטיל את האשם על הרצח ההמוני לפתחיהם של ביורוקרטים מדרג הביניים. מבצע-הרשע נעלם או הופך כל כך בנאלי עד שכמעט לא ראוי לשים לב אליו, ובמקומו מופיעים עובדים זוטרים בעלי מנטליות של פנקסנים.

בבקשה להמעיט ככל האפשר בספציפיות הגרמנית של הפתרון הסופי על-ידי אוניברסליזציה, ארנדט ביקשה גם לשמור על כבודם של החוגים המשכילים מאוד בעלי הרקע התרבותי הגרמני, שאליהם היא עצמה השתייכה. דחף דומה עמד בבסיס טענתה של ארנדט בתרומתה לקובץ המאמרים לרגל יום הולדתו ה-80 של היידגר, שהנאציזם היה פשוט תופעה "שנולדה בביבים" ושלא הייתה קשורה כלל אל השאלות הרוחניות של התרבות. לאור מה שידוע לנו כיום על מידת התמיכה במשטר בקרב הגרמנים המשכילים שלא לדבר על מה שידוע לנו על היידגר – ובקשר לכך, ראה מאמר קודם שלי 'נציונל סוציאליזם, יהדות העולם, וההיסטוריה של ההוויה: החוברות השחורות של היידגר' במגזין זה – הקביעה של ארנדט שלנאציזם לא היה שום קשר אל "השפה של מדעי הרוח ואל ההיסטוריה של הרעיונות" נראית נאיבית.

במבט לאחור, ההחלה של ארנדט את המונח שטבע היידגר בדבר "חוסר מחשבה" על אייכמן והדומים לו, נראה שנועד לפטור את המסורות האינטלקטואליות הגרמניות מאחריות. אפילו חברתה הנאמנה של ארנדט, הסופרת האמריקנית מרי מקארתי, הצביעה על ההבדלים המהותיים בין המילה האנגלית לחוסר מחשבה thoughtlessness הרומזת על פיזור נפש גס-רוח, לבין המילה הגרמנית Gedankenlosigkeit, שפירושה המילולי הוא חוסר יכולת לחשוב.

בשיא הריקוד המקאברי שהציג לפני בית-המשפט בירושלים, הרחיק אייכמן לכת עד-כדי-כך שתיאר את עצמו כ"ציוני", על סמך המשא-ומתן שניהל בשנות ה-30 עם בעלי תפקידים יהודים בעניין הגירת יהודי וינה וצ'כיה. מצידה, נראה שארנדט קנתה בשלמותו את התיאור העצמי של אייכמן, שבעזרתו ביקש להצדיק את עצמו. בכל זאת, כפי שמראה סטאנגנת, מבצעי ההגירה הכפויים שארגן אייכמן, היו בכל מקרה סדיסטיים וברוטליים. בדיעבד אנו מסוגלים לראות, שהיו אלה למעשה תרגילי הרצה לגירושים ההמוניים מרחבי אירופה, שהגיעו לשיאם בפתרון הסופי. כך, תחת פיקוחו של אייכמן ותחת מעטה ה"הגירה", נושלו היהודים מבתיהם, מחסכונותיהם, מרכושם, מפרנסתם ומאזרחותם בתמורה לחוסר הוודאות ולהשפלות של הגליה בכפייה.

אייכמן השקיף בזחיחות שבעת רצון על תפקיד המפתח שלו בפתרון הסופי כהישג עצום של חייו, וביטא את דעתו זו בהזדמנויות רבות. ההיסטוריון הבריטי דייויד צזראני תיאר כהלכה את פעילותו של המומחה הנאצי לעניינים יהודיים של RSHA כמי שפעל "ברוחו של אנטישמי הנעול בעולם של פנטזיה", תיאור שאישר לאחרונה ההיסטוריון כריסטופר בראונינג, בציינו ש"אייכמן אימץ השקפת עולם שהייתה אשלייתית ו'חובקת עולם' באמונת התעתועים שלה במזימה היהודית העולמית, שהייתה אויב שהפך לאיום קיומי על חייה של גרמניה". כשהמשטר קרס במאי 1945, הוא הפך ל"לוחם ללא מטרה".

כפי שמראה סטאנגנת, בגלותו בארגנטינה, אייכמן וחבריו הנאצים טיפחו אשליות של שיבת הרייך. בתקופה זו, אחד הפרוייקטים הספרותיים שעליו טרח אייכמן, היה ניסוח של "מכתב פתוח" לקנצלר קונרד אדנאואר, במטרה להצדיק את המדינה הנציונל-סוציאליסטית ומטרותיה. להשקפתו של אייכמן, הרפובליקה הפדרלית הייתה צריכה לחדול מהתנצלויותיה, היות שלא עשתה דבר שבגינו היה עליה להתבייש. ככלות הכל, במלחמה הייתה גרמניה מעורבת במאבק לחיים ולמוות, שבו נאלצה לעשות שימוש בכל האמצעים שעמדו לרשותה. כפי שאייכמן נהנה להגיד, "מלחמה היא מלחמה".

תקלה בהקלטות: אייכמן גאה במעשיו

בבואנוס איירס, החוגים של סאסן פרסמו עיתון ניאו-נאצי, שאחת ממטרותיו העיקריות הייתה לנקות את שם הרייך השלישי אל מול "האשמות השמצה" מצד יהדות העולם. החשובה מבין אותן "השמצות שקריות" הייתה מה שכונה "שקר אושוויץ": דהיינו, ה"מיתוס" שהרייך השלישי היה אחראי למותם של ששה מיליון יהודים. מסיבה זאת, ב-1956, ניהל קצין האס.אס ההולנדי לשעבר ווילם סאסן סדרת ראיונות עם אייכמן. ככלות הכל, לא יכול היה להיות עד משכנע יותר מאייכמן, שמהעמדה שמילא במטה ה-RSHA בברלין ארגן את כל העניין תוך מילוי חובתו ובאופן מצפוני.

אך סאסן וחבורתו נתקלו במכשול בדרכם. אייכמן, בהיותו אייכמן, רצה מאוד לחיות מחדש לפרטי פרטים את ימי הזוהר שלו במחלקה IV B של המשרד הראשי לבטחון הרייך. הבעיה הייתה שחורבן יהדות אירופה הייתה ההישג שבו אייכמן התגאה יותר מכל.

עד סוף מפגשי ההקלטה, חוסר ההתאמה בין מטרותיו הרביזיוניסטיות של סאסן לבין רברבנותו הכפייתית של אייכמן הגיע למימדים מגוחכים. אי-ההבנה הגיעה לשיאה במפגש צורם ב-1957, שבו אייכמן חש שהוא נאלץ למסור הצהרה מסכמת לכל הנוכחים לגבי השקפת עולמו האידיאולוגית הבוגרת. להלן שלושה קטעים חשובים מתוך הצהרתו המסכמת של אייכמן לסאסן וחבורתו:

עליי להתנער מכל זהירות ולהגיד לכם, שלפני שעמי [Volk] יגיע לאבדון וייפול חלל, שהעולם כולו יגיע לאבדון וייפול חלל – עמי בלבד לעולמי עד!
…
אני אומר לכם בכנות כשאנו מסיימים את המפגשים שלנו, אני הייתי 'הביורוקרט המצפוני'. אכן, זה מה שהייתי. אך הייתי רוצה להרחיב על רעיון 'הביורוקרט המצפוני', אולי לרעתי. בנשמתו של הביורוקרט המצפוני הזה היה לוחם פנאטי לחירות הגזע שהוא כור מחצבתי … הייתי בבירור ביורוקרט מצפוני, אבל כזה שהיה מונע על-ידי השראה: מה שנחוץ לעם שלי ומה שהעם שלי דורש הוא עבורי ציווי קדוש וחוק קדוש. אכן!
…
אבל כעת הרשו לי להגיד לכם, היות וכמעט הגענו לסופה של ההתפרצות הזאת [Platzen] … איני מתחרט על שום דבר! לעולם לא אזחל בדרכי אל הצלב! … זהו משהו שאיני יכול לעשות … כי האני הפנימי שלי מתקומם מהמחשבה שעשינו משהו רע. לא, אני אומר לכם בכנות, אילו הרגנו 10.3 מיליון יהודים מתוך ה-10.3 מיליון יהודים שהיו לנו על הכוונת, הייתי מרוצה למדי, והייתי אומר שהשמדנו את האויב … היינו מגשימים את ייעודנו, עבור הגזע שלנו ועבור העם שלנו ועבור חירותם של עמים, אילו היינו מחסלים את הרוח הפקחית ביותר מבין העמים בעלי הרוח החיים כיום. כי זה מה שאמרתי ל[יוליוס] שטרייכר, ומה שתמיד הטפתי לו: אנו נלחמים נגד יריב, שכתוצאה מאלפי שנים של פרקטיקה וניסיון, הוא פיקח יותר מאיתנו…

אלה הם דבריו לא של "רוצח מאחורי שולחן כתיבה" אלא של נאצי משוכנע. הם מייצגים תערובת רעילה של דרוויניזם חברתי גס, חצאי אמת מרושעים, ועיוותים אידיאולוגיים. המציאות הגבוהה ביותר היא זו של ה-volk. עמים חלשים נכחדים. החזקים שורדים. בניגוד לכל היומרות של החוק הבינלאומי, זוהי הברירה הטבעית, הישרדות החזקים שקובעת את "חוק העמים". היות שכמו שקורה בחיים בכללותם, המטרה של עמים היא שימור עצמי, מותר להשתמש בכל האמצעים שעומדים לרשותך להגיע למטרה זאת. כל עם המתעלם מהצו הזה נדון להכחד. מוסר אוניברסלי – צווים תנ"כיים ("לא תרצח", "ואהבת לרעך כמוך"), הצו הקטגורי של קאנט, יומרות דמוקרטיות לשוויון אוניברסלי – יש לדחותם בנחרצות במידה ששיקולים מנוונים כאלה חושפים את האנשים למצוות ולאילוצים אנטי- völkisch המאיימים למצוץ את לשד החיים של העם, את רצונו לשרוד. אם לצטט את ניטשה, שאת השפעתו עליו אישר אייכמן בהזדמנויות שונות, שיקולי מוסר המתעלים מעבר למניע של העם לשימור עצמי הם סימפטומטים ל"מוסר עבדים". אם הטבע קבע שהחיים במהותם הם מאבק עד מוות לעליונות גזעית, מה הטעם להתנגש נגד מגמה זאת?

להשקפתו של אייכמן, אחת הסיבות שהיהודים, אותם אזרחי העולם המושלמים, הם כל כך מסוכנים, היא שכעם ללא שורשים, הם מתקיימים ומתמידים על חשבון עמים אחרים. מסיבה זאת, הם האויב הגזעי המושבע של הגרמנים וכן של כל העמים. לכן, מלחמת השמד הנציונל-סוציאליסטית נגד היהודים הייתה, מטעמים גזעיים, מוצדקת לחלוטין.

במידה שהן אטומות להיגיון ולמציאות, השקפות עולם מיתולוגיות כאלה מנציחות את עצמן. לעדת המאמינים יש זכות מוקנית לשמר את האשליה, שהשקפת עולמם עקבית ופונקציונלית לגמרי, היות שבאמת אין עמדת נסיגה. האידיאולוגיה הנאצית הייתה תכנית-על חובקת כל. היא התמוטטה רק כשבסוף המלחמה, כאשר הערים הגדולות של גרמניה הוחרבו וגרמניה הפכה, בעקבות התאבדותו של היטלר, לחברה ללא מנהיג führerlose Gesellschaft. לכן קשה להבין כיצד זמן קצר לאחר המשפט, ארנדט, שדיברה על מעשיו והתנהגותו של אייכמן, יכלה לטעון "איני חושבת שהאידיאולוגיה מילאה תפקיד כלשהו". עשור קודם לכן, הפרקים על "אידיאולוגיה" ו"גזע" היו בין הפרקים החזקים ביותר במחקרה של ארנדט על מקורות הטוטליטריות.

פולמוס גולדהאגן: הגרמנים לא היו מודעים?

אם היה אי-פעם משהו שאפשר לכנותו "המשפט של המאה ה-20", משפט אייכמן היה המשפט הזה. באירופה ובצפון אמריקה, משמעות המשפט, וכך במידה רבה השואה עצמה, סוננו דרך עדשת הגירסה הפופולרית של ארנדט והפולמוס החריף שזו הולידה. כותרת המשנה הפרובוקטיבית שלה, ה"בנאליות של הרוע" סייעה בביסוס הפירוש ה"פונקציונליסטי" כביכול של השואה, לפיו התפקיד של רוצחים צייתנים מאחורי שולחן כתיבה ופונקציונרים חסרי מחשבה תפס מקום מרכזי, וכך נוצרה שואה שהייתה באופן מוזר נטולת אנטישמיות. התפיסה המצמצמת עד כדי אבסורד של גישה זאת נחשפה בסופו של דבר בעת הפולמוס שעורר ספרו של דניאל גולדהגן 'התליינים-מרצון של היטלר: גרמנים רגילים והשואה'. לאורך המחלוקת הזאת, בשנות ה-90, הנס מומסן, שהוכר כבכיר החוקרים של הרייך השלישי הגרמני, אמר: "איני חושב שלמבצעים היה ברור בתודעה שלהם מה הם עשו כשעסקו בהרג יהודים". הצהרתו של מומסן נחשבה כמדד של עד כמה היו ההיסטוריונים המקצועיים מנותקים מהצורך של הציבור הגרמני בבהירות ובהסבר כן לגבי הפשעים הנוראיים של הדור הקודם.

בראייה לאחור, הדגש של ארנדט על היעדר האיבה של המבצעים כלפי היהודים התאים לסדר היום הפוליטי הגרמני אחרי המלחמה, של התחמקות משאלות על אחריות היסטורית. למרות שארנדט לא הייתה בהכרח שותפה לאג'נדה הזאת, מכתביה מגלים עד כמה היא הייתה רגישה לנטייה לזהות את "הגרמנים" עם "הנאצים".

למרות שגישתה הפרשנית של ארנדט, וכן הפרדיגמה הפונקציונליסטית באופן כללי, זיהו סדרה של נושאים סוציו-היסטוריים חשובים, הן גם המעיטו בייחודיות של השואה על-ידי הכנסתה אל נראטיב דומיננטי שהדגיש את הסכנות של ה"מודרניות", "חברת ההמונים", "אטומיזציה" וכו'. השואה סימלה בעקבות כך את הסיכונים של המעבר מחברה מסורתית למדינה האדמיניסטרטיבית המודרנית. אך בסופו של דבר גישת ה'סוציולוגיה-גרמנית למתחילים' הזו של "מקהילה לחברה" (“from Gemeinschaft to Gesellschaft”), לא הצליחה להסביר את הייחודיות ההיסטורית של הרוע הרדיקלי שהיתה גרמניה הנאצית. כאן, אחד הפרדוקסים והאירוניות הבלתי-מוסברים הוא שב'מקורות הטוטליטריות' הנוסחה של הרוע הרדיקלי תפסה מקום ראשון במעלה בסכימה הפרשנית של ארנדט. למעשה, היא סיימה את ההקדמה של הספר בהצהרה: "אם נכון הדבר שבשלבים הסופיים של הטוטליטריות מופיע הרוע המוחלט (מוחלט כי כבר לא ניתן לגזור אותו ממניעים הניתנים להבנה על-ידי בני אדם), נכון גם שללא זאת יתכן ולעולם לא היינו מתוודעים אל הטבע הרדיקלי באמת של הרוע".

כפי שמזכירה לנו שוב ושוב בטינה סטאנגנת ב"אייכמן לפני ירושלים", כשחנה ארנדט נסעה לירושלים לכסות את משפט אייכמן, חלק מהמטען שהיא נשאה עמה היה מערכת מקובעת של דעות קדומות ושיפוטים סוציו-היסטוריים. בשום מקום בעיה זו לא הייתה ניכרת יותר מאשר בניסיון שלה להבין את התנהגותו של אייכמן במונחי הדימוי הכוזב של "הבנאליות של הרוע". מה שראוי היה שיהיה ברור אז ובהחלט ראוי שיהיה ברור כעת הוא, שאם השואה הייתה בנאלית, אז היא לא הייתה רעה. ואם היא הייתה רעה – כפי שהייתה, ללא ספק – אזי היא לא הייתה בנאלית.

המאמר הופיע במקור בגליון סתיו 2014 של ה-Jewish Review of books. אנו מודים להם על הרשות לתרגמו. תרגמה: פנינה תדמור.