בחירות 2015 מתקרבות, והימין ממשיך לעשות הכל כדי להפסיק להיות אטרקטיבי. המרכז הפוליטי ימשיך להרוויח.
האינטלקטואל והסופר הצרפתי ז'אן-בפטיסט אלפונס קאר טבע את המימרה: "ככל שהדבר משתנה, כך הוא אותו הדבר". בתיקונים קלים, אפשר לומר זאת על הפוליטיקה הישראלית של השנים האחרונות.
"יצאת מדעתך!" נזעקים האידיאולוגים והקמפיינרים. "אלו בחירות גורליות!", "הכל נפתח מחדש!", "משהו חדש מתחיל!". אכן, כרגיל, גם הבחירות הקרבות הן גורליות, בעיקר בחזית מול ארה"ב ואובמה. אבל מן העובדה שהן גורליות לא עולה שמשהו משתנה בדפוסי ההצבעה של הציבור.
אם כן, הכל מונח על כפות המאזניים, אך הציבור – אוי, הציבור העקשן, הכמעט-מיותר והגובל באנטי-דמוקרטיה הזה, אשר מתיימר לקבוע את תוצאות הבחירות לבדו – נשאר יציב, שלא לומר, די אדיש לשינויים לכאורה של המפה הפוליטית. בחינה פשוטה של דפוסי ההצבעה מעלה שלמרות שהמפלגות מתגוונות על ימין ועל שמאל, ויש לנו בנט ולפיד ובוז'י ולבני כל פעם במקום חדש, וכעת גם כחלון וליברמן ששובר שמאלה – למרות הכל, הציבור מסרב להתרגש ובוחר באופן די סדיר. כך, לכל הפחות, מאז ששרון ייסד את המרכז הפוליטי.
אף אחד ממועמדינו לא מצליח, ולא מתקרב להצליח, לשנות את המפה הפוליטית שחולל ששרון במו מפצו, כשחילק את הציבור הישראלי לימין, שמאל, ובאמצע מרכז, גוש יציב ובלתי-זע של כמעט שלושים מנדטים. נבחן ממבט-על את השפעתם של הפוליטיקאים שלנו על המפה הפוליטית באמצעות החלוקה הבאה: עבודה וליכוד כשתי מפלגות השלטון היציבות, ולידן נספור יחד שתי קבוצות מפלגות: 1. כל מי שמימין לליכוד, 2. המרכז הפוליטי.
המרכז שחובר לו יחדיו
כפי שצליחת התעלה של שרון במלחמת יום-הכיפורים נלמדת בבתי-ספר צבאיים ברחבי העולם, כך צריכה להילמד בבתי-ספר למדע המדינה המצאת המרכז הפוליטי שלו. רבים טוענים שהמפה הפוליטית השתנתה בעיקר בשל שינוי שיטת הבחירה ב-1996. דעתי שונה; מהבחירה הישירה התאוששנו במהירות, בעוד שייצוב המרכז הפוליטי מבית-היוצר של שרון השפיע וממשיך להשפיע הרבה יותר.
אין בשנים האחרונות גורם יציב וקבוע יותר מאשר המרכז הפוליטי הישראלי. ב-2003 קיבלה מפלגת שינוי של טומי לפיד 15 מנדטים, וסימנה את גודלו של ציבור גדול וגדל של מצביעים שאינם מרוצים מן הימין והשמאל המובהקים. ב-2003 שרון הוביל את הליכוד בשיא הפופולריות שלו, עם 38 מנדטים, מספר גדול גם במונחים שלפני הבחירה הישירה. אלא שאז הגה ויישם שרון את תכנית ההתנתקות, שאחריה החליט להשתלט על המרכז הגדל והקים את מפלגת 'קדימה'. הרעיון של "המרכז הפוליטי" הפך מאז להוויה פוליטית עקבית ויציבה, ולפי הסקרים הנוכחיים, גם בבחירות האלה הוא יזכה לכמות דומה של מנדטים.
המשמעות הפוליטית של השינוי הזה אדירה: אין היום דרך ריאלית להקים ממשלה בלי המרכז, להוציא אולי ממשלת אחדות. לפיכך, עד שתמונת מצב זו לא תשתנה מיסודה, לא תקום לנו ממשלת ימין או ממשלת שמאל, אלא רק ממשלות מעורבות: ימין-שמאל, ימין-מרכז או שמאל-מרכז. מי שאומר אחרת, משלה את עצמו או צריך מכם משהו.
הליכוד ומה שמימינו
מבין כלל המצביעים, מצביעי הליכוד הם הבלתי-יציבים ביותר, ונעים בשנים האחרונות בטווח שבין 12 ל-38. אבל, לעומת זאת, ובניגוד למיתוס שרווח היום בקרב חסידי הבית היהודי, הציבור שמצוי מימין לליכוד היה יציב ובמגמת עלייה – עד שהגיע בנט. לפני בנט הגוש נע בין 15 ל-22 מנדטים, בסה"כ בסימן גדילה. הבית היהודי החדש, בתפקידו כ"ליכוד ב'," הגדיל אמנם את המפד"ל הישנה ל-12 מנדטים, אך יחסית לשיאו של הגוש שמימין לליכוד ב-2009 של 22 מנדטים, מדובר בהתמוטטות ובשפל היסטורי.
מעריצי בנט בטוחים שהוא מביא קולות חדשים. גם אם כן (ולדעתי זו הסתכלות נאיבית), זוהי בוודאות דלת מסתובבת: הגוש שמימין לליכוד קטן מאוד, וגם בסקרים הנוכחיים המחמיאים ביותר הבית היהודי עדיין רחוק ממיצוי המחנה שמימין לליכוד. מאז 2009 את הליכוד עוזבים בעיקר שמאלה, והבית היהודי רחוק מלהחזיר את הפוטנציאל הזה לגודלו בבחירות קודמות.
המטרה של בנט ברורה ובאופן תיאורטי מבורכת: להיאבק עם הליכוד על ההגמוניה בימין. האמצעי הוא נסיון לרכז את הכוח שמימין לליכוד, ולהוסיף לו כוחות חדשים וצעירים שאמורים לבוא מן המרכז והליכוד; כל זה על חשבון המפלגות הסקטוריאליות שקדמו לבית היהודי בראשות בנט. אבל המספרים מספרים סיפור אחר לגמרי: מדובר באסטרטגיה שלא מועילה לימין באופן כללי, ותוצאתה הקטנת המחנה שמימין לליכוד באופן משמעותי, ללא גידול משמעותי של הליכוד כפיצוי. המשמעות בלתי-נעימה לאוזני הציבור הדתי-לאומי: בנט חיזק את המגזר, אבל מבחינת המפה הפוליטית החיזוק הזה טוב בעיקר למרכז על חשבון הימין.
תומכי הבית היהודי קופצים עתה כנשוכי נחש. בסדר, גם אם הקטנו את האלקטורט ימינה לליכוד, האשמים העיקריים הם הליכוד הבוגדני ונתניהו העקלקל, שמבריחים בורחים! אבל אם נוטשי הליכוד היו אנשי ימין, הם היו אמורים לעבור ימינה לליכוד, ובסך הכל, מראים הנתונים, קרה ההפך. המסקנה היא שהליכוד למעשה ימני מדי עבור רבים מבוחריו המרכזיים, ולכן הקולות שנוטשים אותו עוברים למרכז ולא ימינה, וטענת הבית היהודי שהם יפצו על מחדלי הליכוד ויחליפו אותו היא עורבא פרח.
ומכאן אנו עוברים לבעיית הבעיות של הימין היום: הסחף ימינה של הליכוד. לסחף זה שתי סיבות עיקריות. האחת היא המאבק על ההגמוניה בימין עם הבית היהודי, שלא הייתה קיימת מול המפד"ל. השניה פנים-ליכודית: התפקדות רבת-שנים של חרד"לים ומתנחלים; כפי שאמר-מי-שאמר, החרד"לים מרוויחים שלוש פעמים: מתפקדים לליכוד וסוחפים את מועמדיו ימינה, משוריינים בבית היהודי, ומצביעים לעוצמה לישראל או אלי ישי. אבל כפי שאמרו חז"ל, תפסת מרובה לא תפסת – המרוויח העיקרי מהתנהלות זו של חלק מן הימין הדתי-לאומי הוא המרכז. בנושאים האלה אני חש הרבה פעמים שהדתיים שוכחים, לא יודעים, או מסרבים להכיר בכך שהקבוצה הגדולה ביותר בחברה הישראלית היא אנשים שמגדירים עצמם כחילונים, המהווים בין 40 ל-50 אחוז מן האוכלוסיה, לעומת מסורתיים (מעל 30 אחוז) ודתיים (כולל חרדים ודתיים-לאומיים, כ-20 אחוז). בסופו של דבר למספרים האלה יש ביטוי בפוליטיקה.
גוש הימין – היסטוריה
המפה הפוליטית מראה שספירת "מחנה הימין" כמי שיכול להקים קואליציה היא נחלת העבר, זכרון היסטורי של מי שלא הסתגל לשינוי הדרמטי שעבר על המפה האלקטורלית בעקבות הבניית המרכז כגוש פוליטי. הימין חייב לחשוב היום על ימין-מרכז, ולהתנהל באופן מושכל, קרי, לדחוף את הליכוד למרכז, ולשקם את הפלורליזם המפלגתי שמימין לליכוד. דווקא גבולות האלקטורט של בנט הכריזמטי מוכיחים מעבר-לכל-ספק שמימין לליכוד הפוטנציאל מוגבל. ככל שבנט ידחוף את הליכוד להתמודד איתו על קולות הימין כ"ליכוד ב'," כך מה שנראה הוא קניבליזם פוליטי בימין, שמעביר את בוחרי הימין-מרכז שמאלה.
המסקנה עגומה לשואפי ההגמוניה המגזרית: הבית היהודי יכול לנצח את הליכוד רק ניצחון פירוס. ממבט-על ידוע לנו מה עבד יותר טוב: כאשר המפד"ל והאיחוד-לאומי עמדו מימין לליכוד, כמפלגות מגזריות שהכירו בהגמוניה של הליכוד. הם תפקדו כשחקניות משנה חשובות ביותר, כשותפות טבעיות, שהציגו לבוחר מגוון אפשרויות בחירה שונות מימין. הגוש כולו הרוויח. בימים ההם הטעות של המחנה שמימין לליכוד הייתה להפילו מן השלטון; כיום המצב הוא שהליכוד לא באמת יכול להקים ממשלת ימין, ומימינו יש מעט מדי כוח פוליטי.
אין לי אשליות: תומכי בנט הלהוטים לא יראו זאת גם כאשר המספרים ברורים לגמרי. יש משהו נאיבי בפוליטיקה הדתית-לאומית כשהיא מכחישה את המרכז הפוליטי כעמדה לגיטימית ונשמעת קצת כאילו בשורש נשמתם כל בני ישראל הם בעצם ימין דתי, ורק חסרה הדמות הכריזמטית שתעורר אותם מתרדמתם. בדומה תומכי פייגלין עדיין בטוחים שהוא יכול להתמודד בהצלחה על ראשות הליכוד ואז על ראשות הממשלה. אלא שאז המציאות מצלצלת בדלת, ומראה שכרגע אין מועמד בימין שיכול לגייס את המרכז, ואין מועמד מימין לליכוד שמגדיל את האלקטורט של הימין. כל מה שיש הוא קניבליזם פנים-ימני שמבריח קולות למרכז, שמציג היום מספר מפלגות אטרקטיביות ביותר לבוחר הישראלי במגוון נושאים אזרחיים.
מה שהיה הוא שיהיה
כל כך הרבה מלל בבחירות נשען על משאלות-לב וטענות מופרכות. כולם מדברים על הסקר שבו הם הגדילו את כוחם באופן דרמטי, ועל התעמולה המסוימת שהיא ורק היא פגעה בהם, ובלעדיה היו ראשי ממשלה. בפועל, דפוסי ההצבעה בישראל מראים שאלו טענות שוליות. הפוליטיקאים הנוסקים שלנו בעצם בקושי מצליחים, במקרה הטוב, לשמר את הקיים. המפלגות שלנו הפכפכות, אבל הבוחר הישראלי יציב למדי, ובעיקר כך המרכז הפוליטי. התחלנו בסופר צרפתי, נסיים באינטלקטואל יהודי עם מסר רלוונטי משלו: "מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".
יעשו טוב המתפקדים מהבית היהודי שלא יצביעו בפריימריס ויאפשרו לליכוד להציג רשימה ליברלית שתהווה בית חם לאנשי המרכז-ימין החילונים.
רן שלום.
דברים חשובים – המפץ השרוני עודנו נותן אותותיו אם כי אשמח להתייחסותך מדוע מצביעי לבנינספרו אצלך כ'מרכז' ולא 'שמאל'.
שנית.
לנאום בר אילן היה ניסיון ברור של נתניהו ללכת מרכזה – התוצאה הייתה איבוד ההגמוניה בימין לטובת בנט.
אולי, לצד ניתוח פרגמטי של התופעה והנדרש יש מקום לניתוח ערכי, סובייקטיבי ופילוסופי של מושג האזרחות, מושג האידיאולוגיה והאידיאולוגיה בכלל בציבור הישראלי?
דבריך מטעמים לרוב – אשמח לקרוא ניתוח עומק של המשתמע מהניתוח הפוליטי שכאן.
המספרים מראים שהטענה כי "לנאום בר אילן היה ניסיון ברור של נתניהו ללכת מרכזה – התוצאה הייתה איבוד ההגמוניה בימין לטובת בנט" מופרכת מיסודה. איך אתה רוצה לעבור לניתוח ערכי, סובייקטיבי ופילוסופי, אם אנחנו נתקעים בפרגמטי?
ב2009 ליברמן נספר מימין לליכוד וב2013 לא.
לבית היהודי אין שום קשר לזה שליכוד וליברמן התאחדו ולכן אי אפשר להאשים אותם בהקטנה של אלקטורט כלשהו.
.שאר המאמר זה סתם דעה ללא עובדות או הוככות כלשהן
לי נראה שככל שהליכוד יתמרכז הוא יעבד קולות כיוון שלא יהיה ניתן להבדיל בינו לליצני המרכז האחרים.
ב-2009 הוא היה מימין לליכוד, ב-2013 לא, ב-2015 הוא שמאלה לליכוד. מותר לבני אדם ומפלגות להשתנות, לא? הבית היהודי לא אשם ב"הקטנה של אלקטורט" אלא רק צריך להכיר בכך שהוא סובל מחוסר אטרקטיביות לעומת ריבוי המפלגות שקדם לו. די פשוט העניין.
תודה על התשובה
משום מה היה לי הרושם שאתה טוען שהבית היהודי הקטין את האלקטורט מימין לליכוד.
העניין ממש לא פשוט כי אתה מזיז את ליברמן בצורה שרירותית בין גושים וגוזר מזה מסקנות על הבית היהודי.
אולי לא הבנתי ואתה טוען שהמרחב מימין לליכוד כולו הפך פחות אטרקטיבי?
אם הבנתי נכון הוא טוען שהתחרות עם הבית היהודי היא אחד הגורמים שהביאו את הליכוד להיות ימני יותר, ובכך הבריחה בוחרים דווקא שמאלה למרכז.
נקודה טובה אבל לא יכול להסכים לפחות זה לא מה שקרה בבחירות האחרונות שם ליכוד הקפיד לא להיראות ימני בשום אופן.
יאבד קולות כמובן ואם אני כבר פה אז הליכוד של להפיל את שלטון החמאס ולא לשתי מדינות קיבל 27 בלי ליברמן והליכוד המתון והאחראי של 2013 קיבל 31 עם ליברמן.
אז מי מבריח בוחרים?
אם היית צודק, המספרים היו בורחים ימינה. אתה ממשיך את הטענה למרות שהמספרים מפריכים אותה. אין כל כך על מה להמשיך לדון.
אולי לא הסברתי את עצמי טוב.
ליכוד וליברמן קיצונים של 2009 קיבלו ביחד 42 מנדטים
ליכוד וליברמן "מתונים" של2013 קיבלו ביחד 31 מנדטים
לפי הסקרים ליכוד וליברמן העוד יותר מתונים של 2015 מקבלים עוד פחות
ההתמרכזות בבירור לא עוזרת להם.
ליכוד+ליברמן+הבית היהודי+איחוד לאומי+בן ארי זה בערך אותו מספר מנדטים כך שרוב הבוחרים אכן ברחו ימינה.
אם יש מנדט או שניים שברחו למרכז בכלל לא ברור שזה מהסיבות שאתה נותן.
הניתוח מעניין אבל בעיקרו מופרך.
המרכז גדל וגדל בהתחלה (בעיקר על חשבון העבודה-שמאל), וכאמור התייצב ב-3 מערכות הבחירות האחרונות. כלומר, לא עוברים לשם מהימין.
לגבי הימין, תלוי איך סופרים — אם ליברמן נחשב מימין לליכוד (כפי שנחשב בעבר), ומצרפים את מפלגת ישי החדשה, ואת בנט, אז על פי הסקרים המחנה מימין לליכוד יזכה ב-25-30 מנדטים, שזה המון, בעוד הליכוד עדיין ישאר בסביבות ה-20. כלומר, חיזוק מחנה הימין וחלוקה שונה בתוכו.
הרבה הנחות יש לך, נחיה ונראה. אבל על ליברמן אין חולק שהוא שבר חזק שמאלה, כולל לדעת ליברמן בעצמו. אז אתה יכול להמשיך לספור אותו איפה שאתה רוצה, אבל זה מנותק מהמציאות.
החלק הראשון שכתבתי מבוסס על מידע קיים, לא הנחות. לגבי החלק השני, אכן נחיה ונראה.
לגבי ליברמן: מבחינות מסוימות הוא אכן שובר לכיוון המרכז (תוכנית השלום וכו') ומבחינות אחרות נשאר חזק בימין (היחס לערביי ישראל, התמיכה בחילופי שטחים). בשמאל הוא בטח שלא. אבל בשורה התחתונה חלק גדול מהניתוח שלך מסתמך על התזוזה הטקטית של ליברמן, שבסופו של דבר עשוי למרות הכל להצטרף לממשלת ימין. נדמה לי שלבסס על זה תיזה שלמה זה קצת יותר מדי.
מה שכן, הניתוח לגבי מרכזיותו של המרכז (חה) אכן מדויק, ועל כך יצטרך כל גוש/מנהיג עתידי לתת את הדעת
לדעתי הניתוח שגוי.
מה שהקטין את המחנה שמימין לליכוד, לא היה הבית היהודי, אלא הצטרפותו של ליברמן לליכוד, ואחר כך השבירה שלו כלפי המרכז. אם ליברמן היה ממשיך להיחשב כימינה מהליכוד, אזי למחנה הזה היו כיום 25 מנדטים – שיא של כל הזמנים.
גם יכולת הימין להרכיב קואליציה, לא היתה מוטלת בספק לולא ה"עריקה" של ליברמן למרכז. כבר די הרבה שנים (מלבד בשנים '06 – '09) שלגוש ליכוד + בית יהודי + ליברמן + חרדים יש למעלה משישים מנדטים, וכך אומרים הסקרים גם כיום. כך שאם ליברמן והחרדים ימשיכו ללכת עם הימין, שלטונו מובטח. ואם מעוניינים בתוספת מהמרכז/שמאל, הרי שכחלון הוא שותף נוח הרבה יותר מלפיד או לבני.
מלבד זאת נראה, שעריקת מצביעים מהליכוד לטובת לפיד או כחלון, אינה קשורה להליכת הליכוד ימינה, אלא לעליית השיח החברתי-כלכלי על חשבון המדיני-בטחוני. מבחינה מדינית רוב הציבור הוא ימני או נוטה לימין, אבל מבחינה כלכלית רבים אינם נותנים אמון בממסד הקיים, וזו הסיבה לעלייתן של "מפלגות אווירה" מדי מערכת בחירות.
אני חוזר על הטענה הבסיסית. אם הציבור ימני וליברמן שובר שמאלה, מפלגות הימין צריכות להרוויח. זה לא ממש קורה. ליברמן כבר לא בימין, חוץ מלצעוק את זה ערום על גג בית שוקן, הוא עשה כל מה שאפשר כדי להכריז על זה. אפשר לספור גם את שלי יחימוביץ' בימין. הרי היא הצביעה חד"ש פעם, אז היום היא ימין יחסית לזה.
עד היום, מפלגות ה"מרכז" היו מפלגות שמאל שלא רצו את המותג החלש "שמאל" ומיתגו את עצמן כ"מרכז" כתחליף. בבחירות הנוכחיות יש שתי מפלגות שלמדו את הפטנט: ליברמן וכחלון. אנשי ימין מובהקים שמאפשרים לאוהדי הימין להצביע להם ולהנות מהלגיטימיות שהתקשורת מרעיפה על כל מי שלא שייך לליכוד וימינה. כך קרה שהמרכז היום הוא גם שמאל מחופש (לפיד) וגם ימין מחופש (ליברמן וכחלון).
אז לאחר הבחירות הקרובות הימין יוכל לשבת בקואליציה עם "מרכז" שהוא ימין, במקום עם "מרכז" שהוא שמאל
למשל, ממשלה של נתניהו, ליברמן, כחלון, בנט, ואלי ישי תיחשב לממשלת ימין-מרכז. לא בדיוק חלום הבלהות של הימין. .
אני אצביע לבית היהודי, ביבי הוא סתם ברברן
הניתוח של רן ברץ נכון מבחינה תיאורית. באשר לגורמים לתמונת המצב הזאת, לדעתי מדובר בתוכנית מחושבת של השמאל: לנגוס בליכוד באמצעות הפיכת הבית היהודי ממפלגה דתית-לאומית לליכוד ב', כך שהליכוד לא יהיה עוד מפלגה גדולה המסוגלת להרכיב קואליציה לאומית סביבה. העובדה שבנט כרת בזמנו ברית "אחים" עם לפיד, מרמזת שהשמאל לא רק מקדם "מפלגות מרכז" – שיקלטו בוחרי ימין שאינם מסוגלים להצביע לשמאל המובהק ואחרי הבחירות יחברו לשמאל להקמת קואליציה, אלא גם שהשמאל-מרכז מקדם בברכה את הבית היהודי כגורם בהחלשת הליכוד והמחנה הלאומי כולו.
ניתוח חסר. אנשים הם עוד דברים חוץ מימנים או שמאלנים. בהחלט יכול להיות ימני והוא יצביע לליברמן גם אם הוא חתך שמאלה כי הוא רוסי ורוצה נציג רוסי יכול להיות שהוא מאוכזב מזה שליברמן חתך שמאלה ועם כל זה הוא הנציג הכי קרוב אליו. יכול להיות ימני שחושב שנתניהו לא אמין ומצביע למרכז כי האמינות יותר חשובה לו מהימניות.
בנוסף, 'תופתעו' לדעת כמה מהאזרלים מצביעים בלי לדעת מי אמר מה ומי זז לאן. ליברמן בנה לעצמו אימג' של ימני קיצוני או לפחות ימני – שרוב הציבור העולה שמצביע לו בכלל לא מעודכן ברעיונות החדשים שהוא מעלה ובתנודות שלו על הציר הפוליטי.
לדעתי הניתוח נכון, רק יש להוסיף לו את העובדה שהמערכות הקודמות נסובו על האישיות של ראשי המפלגה ולא על אידיאולוגיה. למפלגות לא היה מצע מלבד יוצאי דופן. ההשפעה הזו עדיין קיימת ולכן אפשרי שליברמן ישבור שמאלה וייקח איתו חלק מבוחריו. כנ"ל לגבי כחלון ובמידה מסוימת גם לגבי ביבי. ברמה העקרונית אני מסכים עם הטענה שהליכוד כמפלגת שלטון צריכה לקרוץ למצביעים שבמרכז בייחוד כשהשיח האידיאולוגי גם כך מתנהל בשטחיות ואין טעם במציאות שכזו שהליכוד יהיה תאום אידיאולוגי של ה"איחוד הלאומי".ף
עד בגין עליו השלום כאשר עזב את הפוליטיקה, הליכוד רק יורד בכמות המצביעים והמדנטים שלו, אין את אותה הילה שהייתה ערב המהפך ב1977, למרות שמאז בגין היו שמיר נתניהו שרון המצב במדינה היה ברמה הלאומית הביטחונית והכלכלית טוב יותר, מאשר שהשמאל שלט. כל המפלגות היריבות לליכוד לקחו מדנט או יותר, לכן "ליכוד 1 גדול מול כל השמאל" זה כולל להלחם נגד כל המפלגות(ליברמן, לפיד, כחלון, הרצוג,בנט וגם המפלגות שמתחת לאחוז החסימה) במערכת הבחירות הללו כדי למשול לאחר מערכת הבחירות הזו!
כל ה"ניתוח" הזה מסתמך בסה"כ על הזזת ליברמן מצד אחד של המפה הפוליטית לצד שני (והתעלמות מהחלשותו לאורך השנים, מכיוון שהאלקטורט הרוסי נמעט בציבור הכללי). יש לזה שתי בעיות:
א. עמדות ליברמן (ברגע שעוברים על הההצרות עצמן) כמעט ולא השתנו. מה שהשתנה כאן? הנכונות הקואליציונית הן של השמאל והן של ליברמן, אבל מזה אי אפשר לבנות תזה על מצביעים אלא דווקא על פוליטיקאים…
ב. אם כבר מדברים על מיתוג, אמנם הכותב טוען שליברמן "עשה כל מה שאפשר כדי להכריז על זה [שאינו בימין]", אבל זה לא שולל אפשרות שמצביעים בעל רמת מידע נמוכה יותר חושבים ע"פ המיתוג ה"ישן" שליברמן נמצא מימין לליכוד. עובדה שאפילו כאן יש השוללים את זה. ולכן התזה לא תקפה ללא ניתוח מפורט יותר (היה סקר של מינה צמח בדיוק בשאלה הזו, אבל איני יכול למצוא כרגע את הפרטים, מלבד שרק כ2 אחוזים מהציבור החשיבו את ליברמן כ"שמאל מתון":
https://twitter.com/zionnenko/status/546354078679171072).
אם כבר, אבל לראות הן מהתנהגות הקמפיינים ובעיקר מתוצאות 2006, שנקודת החולשה העיקרית של הליכוד (ושל הימין בכלל) היא כלכלית-חברתית. בנושא המדיני, השמאל חייב להתחזות כל הזמן לימין/"מרכז" כדי בכלל להכנס לחדר. ולכן, קשה לקבל את החלק השני של התזה שליכוד "קיצוני" מבריח מצביעים – אם כבר, נראה שהליכוד "התמתן" במהלך השנים, וזה לא עזר אלקטורלית…
התמרכז כלכלית והתיימן מדינית. כמו רוב הפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון.
כל מילה בסלע
מסכים לגבי רוב הניתוח אבל צריך להוסיף משהו. המרכז בישראל הוא לא מרכז אבסולוטי אלא יחסי. קדימה בתקופת שרון נועדה לשבור שמאלה מהליכוד, בתקופת אולמרט לתת קונטרה לפרץ ויחימוביץ', ובתקופת נתניהו קדימה נועדה לתת לליכוד קונטרה שמאלית כשלפיד נועד לתת לו קונטרה, ובכן, לפידית. המרכז בישראל "מתמרכז" ביחס למפלגות אחרות. לכן ללבני לא היתה בעיה ללכת לעבודה, כי המרכז שלה היה מרכז אנטי-ביבי והעבודה עושה את העבודה הזאת יותר טוב. כחלון מצדו עדיין לא סגור על אנטי מה הוא אבל גם זה יגיע. לכן התמרכזות כללית כמו שהמאמר מדבר עליה צריכה לקרות גם היא כקונטרה למשהו, אם בליכוד יגיעו מים עד נפש למשל.
נראה לי שניתוח לא נכון. אני מתנצל אם מישהו פה כבר כתב דברים דומים.
ובכן. גוש ימין תמיד קבל וממשיך לקבל 45-50 מנדטים. אם 2 יוצאי מהכלל: 1999 – 38 מנדטים, וב 2006 – 32. ירידה של 1999 מוסברת בבריחה של מנדטים לא למרכז אלא למפלגות סקטורליאות כמו ש"ס (עליה של 7) וישראל בתינו (6). יתכן שמתוך 8 מנדטים חדשים שקבל מרכז היו 1-2 מימין אבל לא יותר מזה. אחרת איך תסביר ירידה ב 8 מנדטים של עבודה?
ירידה של 2006 היא אכן חריגה. ואפשר להתעלם ממנה. בבחירות הבאות ימין חזר לעצמו. את הירידה כנראה אפשר להסביר בפופליריות של שרון אז.
שמאל מאז 1992 אבד 30 (!) מנדטים! הנה היא עליה של מרכז שניסית לחפש אותה. מרכז גדל על חשבון השמאל, לא ימין שפחות או יותר שומר על כוחו.
באשר לבית יהודי. גידולו תורם קודם כל לשינוי מדיניות של ממשלה. כך שיש סיכוי שימין אכן יתנהג כימין. ולא. גוש ימין לא יאבד מכוחו כפי שהראתי.
הייתי רוצה להוסיף משהו קטן לגבי ליברמן. אני לא בטוח האם הוא זז שמאלה או לא. המצביעים שלו עדיין רואים בו "איש חזק" שיראה להם…הדעות שלו כבר מזמן מזכירים שמאל,למשל החלפת שטחים. זה ממש לא חדש. אם כל זה המצביעים שלו הם היו ונשארו ימין. לראיה סקר אחרון שבו 20% סוברים שרק ליברמן מסוגל לפתור בעיה בטחונית.
ניתוח מוזר. מתעסק במספרים. מבחינת מדינית, עמדות הליכוד היום היו שמאל ב- 92. אין שום התייחסות לעובדה שב- 92 נוצרו עובדות בשטח ומאז כולם מגיבים. הניתוח מעניין יכול להיות לגבי התייחסות המצביעים לפיתרונות המוצעים וקיבוע ה"עובדות" אצל הבוחרים.
מה גם שיש מערכות בחירות שהנושא המרכזי הוא חברתי ואז הרבה יותר קל להשפיע על אנשים לחשוב שרע להם.
לא הבנתי למה הכותב טוען שלימין אין קואליציה.
גוש הימין – כ40 מנדטים (ליכוד + בית יהודי), הוא גדול מגוש
השמאל (מרצ + עבודה הם כ30 מנדטים).
החרדים – כ 15 מנדטים, כמעט תמיד הולכים עם הימין.
הערבים, שהם כ10 מנדטים מחוץ למשחק בכל מקרה.
כ30 מנדטים הנותרים הם מרכז (כחלון + לפי + ליברמן).
הימין צריך רק מפלגה אחת מהמרכז, ואת החרדים, ויש לו ממשלה. השמאל צריך גם את כל המרכז, וגם את החרדים.
ביבי ראש הממשלה הבא. הקואליציה היא ימין. החרדים בפנים. וכנראה שכחלון גם יהיה בקואליציה.
יש כמה דברים בעייתים במאמר הזה, ללא סדר מסוים:
– התנועה מעלום לא הייתה ״מרכז״, הרי השלישייה הפותחת כוללת שני יו״רים שעבר של העבודה ועמדות התנועה היו שמאל מוחלט בנושא מדיני. ציפי לבני אולי היא סוג של כלום אבל המפלגה שמאלנית.
– ליברמן לא שבר שמאלה. הוא תמיד היה שמאלה מהליכוד הוא רק הסתיר את זה פחות או יותר והצליח למשוך כמה קהלים ימניים אבל הם גם היו מיעוט בקרב מצביעיו. רוב מצביעיו בכל מקרה לא היו אידאולוגייה שמאל=ימין אלא רוסים שהצביעו לרוסי ״חזק״ – אין לזה כל קשר לעמדות פוליטיות. המצב שלו – החלפת שטחים עם המדינה הפלסטינית אבל נעביר להם שטחים שלך ערבי ישראל – היא לא עמדה ימנית.
– בהקשר הזה אתה מפספס את הנקודה הכי חשובה – רוב הציבור לא מצביע על פי מצה אידאולוגי. זו הצבעה שבטית וגושית. שבטית כי מצביעים לשבט שאליו שייכים. זה ברור לחרדים ולערבים אבל גם לאשכנזים החילונים שמצביעים ברובם הגדול לשמאל ולמרכז, זה ברור לגבי הדתיים הלאומיים שמצביעים לגוש הימין. גושית כי מצביעים שתופסים את הגוש כמקשה אחת עוברים ממפלגה למפלגה בתוך הגוש בלי להרגיש שהם משנים צד – הפעם לביבי, מחר לבנט, אחר כך אולי לשס וכו…
– יש אמנם מרכז אבל הוא מורכב בעיקר מאנשים שהגדירו את עצמם בעבר שמאלנים ו״התפכחו״ אבל לא רוצים לעבור לימין. אבל אנשים אלו לא אמת שינו את דעתם. הם היו השמאל שרצה הפרדה מהערבים, לא שלום. יש גם קבוצה קטנה יותר של ימנים שעברה למרכז, גם הם לא היו באמת ימנים.
– בנוסף, הנושא הכלכלי חברתי נכנס לתמונה חזק ויותר בשנים האחרונות וקצת זורה בלבול בהצבעות ובהעדפות ומקשה על הניתוח.
זהו
שלום רן
נהניתי מכל מילה ניתוח קר ומציאותי שלא נותן לרגש הפוליטי להשתלט לדעתי הפתרון היחיד יהיה אם ח"כ כלשהו יקבע באמצעות חוק שכל הבוחר במפלגה ביום הבחירות יקבע את 10 החכי"ם אותם ירצה לראות מובילים את המפלגה ואז לא יוכלו מתפקדים שכל רצונם להאדיר את כוחו של הימין אולם דרכם גורמת כמו שניתחת להתחזקות המרכז לקבוע את הדמויות המובילות ויאפשרו לימין לחזור לשליטה ללא כוחות מרכז הזויים
שלום רן. הגעתי באיחור, אבל מצאתי את הניתוח הזה מאוד מעניין ומאיר עיניים.
עם זאת, הייתי רוצה להציע אפשרות שאולי הנתונים שהצגת מסתירים דינמיקה מסויימת שמשנה את הניתוח שלך. לכאורה, על פי הטבלה שהצגת, במעבר בין בחירות 2009 ל-2013 נעלמו לימין שישה מנדטים. לאן הם הלכו? המרכז נחלש במנדט אחד. ש"ס לא התחזקה. נכון, יהדות התורה גדלה קצת, אבל לא בשישה ובטח לא בשבעה מנדטים. מי שגדל זה השמאל – שניים במפלגה העבודה ועוד שלושה במרצ.
לא הגיוני להניח שארבעה מנדטים זרמו ישירות מהימין לעבודה ולמרצ. ההסבר חייב להיות שהיו כאן כמה זרמים מקבילים – קולות שעברו מהשמאל למרכז ב-2009 חזרו לשמאל ב-2013, ובמקום זאת, קולות חדשים עברו מהימין (כנראה מהליכוד) למרכז.
מכאן, שאין "מרכז יציב". יש מרכז מאוד וולטילי שמתנדנד בין מצביעי שני הגושים כאשר אלו אינם מרגישים שיש להם בחירה מוצלחת בתוך הגוש (בימין) או כאשר הם מעדיפים הצבעה אסטרטגית על פני הצבעה כנה (בשמאל).
אני לא חושב שזה פוגע בניתוח שלך על הקניבליזם שמתרחש בתוך הימין, אבל זה כן משנה קצת את התמונה לגבי מקומו של המרכז בעסק הזה. אלו התגובות החלשות של שני הגושים למרכז שמזינות את המרכז. אם הימין היה מציע מבחר מוצלח יותר של מפלגות במערכת האחרונה, סביר להניח שהמרכז היה נחלש משמעותית במערכת הזאת. ואם העבודה ומרצ יצליחו לשכנע את בוחריהן שיש אפשרות ריאלית כלשהי שתקום ממשלה בראשות העבודה, פחות שמאלנים יצביעו למפלגות מרכז כדי "להשפיע מבפנים". אני חושב שבשמאל זה מה שקורה במערכת הבחירות הזאת. בימין – לא ממש.
הערה מושגית
אין שמאל בישראל
מה שאתה קורא לו מרכז הוא לכל היותר ימין שמרן (כולל מפלגת העבודה
ולהשומע ינעם