שלא יעבדו עליכם. אי-הצבעה בבחירות היא שיטת מחאה לא יעילה, לא ישימה וחסרת הצדקה. הדרך הדמוקרטית היחידה לשינוי אחראי עוברת דרך הקלפי.
בעת האחרונה אנו נחשפים למספר מאמרי דעה הקוראים לנו להביע את מורת רוחנו מהמערכת הפוליטית ולהחרים את הבחירות הקרובות. כך, בין היתר, כותב הסוציולוג מאוניברסיטת חיפה, פרופ' עוז אלמוג: "אני מציע הצעת מחאה פרקטית. אם יוחלט על בחירות, נכריז על מרד הצבעה. נמנע באומץ מללכת לקלפי. נוריד את שיעור ההצבעה באופן דרמטי (אף ראש ממשלה לא יקים קואליציה של מיעוטים). כך נכריח את הפוליטיקאים להפסיק את הפארסה הזאת אחת ולתמיד, ובעיקר לשנות את השיטה שמבזה את מדינת ישראל והורסת לנו את החיים".
נקודת המוצא של התומכים בהחרמת הבחירות היא ש-"הפעם הם עברו כל גבול". לטענתם, הפעם הבחירות הן כל כך פרסונליות ואינטרסנטיות עד שעלינו להשתמש בנשק יום הדין ולהישאר בבית ביום הבחירות. רק כך ילמדו הפוליטיקאים לקח "אחת ולתמיד". ובכן, האם הבחירות הקרובות אכן שברו שיא ציניות מקומי? לא ממש. ניתן להיזכר באיחוד אד-הוק של הליכוד וקדימה, שתי המפלגות הגדולות בכנסת ה-18, שלא שרד יותר מחודשיים. בכנסת ה-13 יכולנו למצוא את חה"כ אלכס גולדפרב שהתפלג ממפלגת "צומת" הימנית והואשם שהצביע בעד הסכם אוסלו תמורת רכב המיצובישי שקיבל בכהונתו כסגן שר. אם חופרים עמוק יותר בארכיון ניתן להיזכר ב"תרגיל המסריח" של פרס בכנסת ה-12, תרגיל שהתבסס על עריקתו של ח"כ אברהם שריר מהליכוד למערך. הפוליטיקה, מה לעשות, מורכבת גם מאינטרסים אישיים וקטנוניים. כך היה וכך יהיה. אם כן, קשה לראות על מה מסתמכת טענת ה-"הפעם זה כבר מוגזם" שמשמיעים תומכי החרם.
לא ישים ולא יעיל
נעבור לבחון את ישימות ההצעה להחרים את הבחירות. תומכי החרם נשענים על ההנחה שבכוחם "להוריד את שיעור ההצבעה באופן דרמטי". בדומה למגמה הכללית במדינות העולם, גם בישראל שיעור ההשתתפות בבחירות נמצא במגמת ירידה איטית אך עקבית. שיא ההצבעה נרשם בבחירות הראשונות, אז הצביעו 86.9% מבעלי זכות ההצבעה. לשם השוואה, בבחירות האחרונות הצביעו רק כ-66% בלבד. בתוך אותם 66% שיצאו להצביע ישנן גם קבוצות מגזריות, דוגמת חרדים ומתנחלים, שאין שום סיכוי שיענו לקריאת החרם. נשארנו עם קבוצה לא מאוד גדולה של "מחרימים פוטנציאליים". מכיוון שאחוז ההצבעה הנוכחי ממילא לא גבוה, כדי להגיע לירידה דרמטית באחוז ההצבעה עלינו לשכנע כמעט את כל ה"מחרימים הפוטנציאליים" שלא לצאת להצביע. מדובר בתרחיש מאוד לא סביר.
כעת נניח שהפוליטיקאים אכן "חצו כל גבול" ושאכן ניתן להגיע לירידה דרמטית באחוז ההצבעה, האם תהיה לכך השפעה כלשהי על המערכת הפוליטית? יש סיבות טובות לחשוב שלא. ההיסטוריה מלמדת אותנו שבין בחירות 99' לבחירות 01' (הבחירה הישירה לראשות הממשלה) חלה צניחה של כ-20% באחוז ההצבעה. האם הצניחה באחוז הצבעה גרמה לראש הממשלה הנבחר, אריאל שרון, להחזיר את המנדט? כמובן שלא. ראיה נוספת ניתן למצוא בהשתתפות המגזר הערבי בבחירות. אחוז ההצבעה במגזר הערבי נוטה להיות נמוך באופן עקבי מהאחוז באוכלוסייה הכללית. בבחירות הקודמות רק 53% מבעלי זכות הבחירה הערבים הצביעו בבחירות. האם אחוז ההצבעה הערבי הנמוך, שבבחירות 01' צנח ל-18% בלבד, גרם לטלטלה במערכת הפוליטית? אחוזי הצבעה נמוכים מעולם לא גרמו בישראל לשום שינוי דרמטי מהסוג אותו מנסים לקדם תומכי החרם.
מעבר לתיאור המוגזם של "הפעם הם הגזימו", מעבר לחוסר הישימות הקיצוני של החרם ומעבר לכך שלא תהיה לחרם שום השפעה על המערכת הפוליטית – הדבר המטריד מכל הוא עצם המחשבה שאפשר לתקן את הפוליטיקה "אחת ולתמיד". רעיון העיוועים לפיו בכוחנו לשנות את המציאות בצעד אחד פשוט הוא מהרעות החולות של הפוליטיקה הישראלית. גם אם נצא כולנו להפגין בכיכר, גם אם נצביע כאיש אחד לכוכב התורן ואפילו אם נשאר כולנו לשבת על הספה ביום הבחירות – אין פעולה אחת פשוטה שתשנה את הכללים הטבעיים עליהם נשענת הפוליטיקה. אם אנחנו באמת חפצים בשיפור מציאות חיינו, עלינו ראשית להכיר במציאות כפי שהיא ולפעול בתוך המערכת הקיימת כדי לקדם את העניינים הקרובים לליבנו.
אני מקווה שרוב מחאת הכורסאות תהיה מהצד השמאלי של המפה
כן, הם נראים שמאלנים טוב מאוד