בתוך הקומדיה הכחלונית של ש"ס, מצטיירת תקווה אחת גדולה: עדינה בר-שלום.
בתוך שיממון הכחלוניאדה ומרוץ הלפידים המעומעם, אני חייבת לציין שמה שקורה היום בש"ס הוא בבחינת נווה מדבר קומי ומרענן. יותר מכל ש"ס מזכירה לי את הסרטים הקסומים של אמיר קוסטוריצה – קרבות תרנגולים ורוחות רפאים משמשים בערבוביה סוריאליסטית משעשעת ומרתקת שיש בה חן לא מבוטל.
אמנם קיימת הסכנה שהתרנגולים ינקרו זה את זה למוות עד שלא יישאר שם כלום, אבל לכל הפסימים אני מציעה לא לאבד את התקווה, כי היא נמצאת שם, נמצאת שם ועוד איך, רק צריך לדעת היכן לחפש, או את מי. בהקשר הזה אני מוכנה לזרוק כאן רמז – חפשו את האישה.
זר לא יבין את גדולתה של עדינה בר-שלום, אבל למזלי אני לא זרה.
בשכונה היהודית באיספהאן, שהורי גדלו בה, רווחה האמונה שהממאצ'ה (מיילדת) חייבת להיות יהודיה, כי רק ממאצ'ה מהסוג הזה מביאה את הברכה לבן זכר. אם חלילה הממאצ'ה המוסלמית הגיעה ללידה – עמד האב הטרי אבל וחפוי ראש, כי הוא ידע מראש ובאופן נואש, שהבכי הבוקע מהחדר הסמוך הוא של בת ממין נקבה, יעני תינוקת. הדבר הזה נוגד כל-כך הרבה חוקים תקינים פוליטית, שאין אפילו טעם להתעכב עליהם, מצד שני הרשו לי לצטט כאן את אמא שלי: אישה לא צריכה להיות תקינה פוליטית, אישה צריכה להיות חכמה.
חוכמת הנשים מהזן של אמא שלי או של עדינה בר-שלום היא אמנות מופתית וכל כך מעודנת, עד שהיא גורמת לז'אנר הפמינסטיות הרדיקליות מהאקדמיה להראות כמו אסופה של פילוניות בחנות חרסינה אוריינטלית. כשבאתי לאימי, משולהבת מלימודי המגדר שספגתי באוניברסיטה והרציתי לה את משנתי, היא חייכת אלי ברחמנות ואמרה לי בחום, שאני הבחורה החכמה הכי פוסטמה שהיא מכירה – "כשאישה לא יכולה להיות הראש, הכי טוב לה להיות הצוואר, כי ככה הראש חושב שהוא ראש, אבל הצוואר אומר לו לאן להסתכל".
עדינה בר-שלום לא יכולה להיות הראש, התנאים טרם בשלו לכך והיא מודעת לזה היטב. תחת הנתונים האלה, בחירתה של עדינה לוותר על ההצעות המפתות מצד מפלגות אחרות ובעקבות זאת לוותר על האפשרות להיבחר לכנסת הבאה היא לא פחות מנאצלת בעיני.
אומנות האפשר
עדינה בר-שלום מבינה מבית את מה, שהמבקרות הפמיניסטיות שיצאו נגדה לא יבינו לעולם – כשאת נלחמת מול גלים סוערים בלב ים, יש לך בעצם שתי אופציות – או לחבוט בגל בכל הכוח, או להרכין מולו את הראש וכך לשרוד עד הגל הבא (מבלי לאבד קשר עין עם חוף המבטחים).
הציבור החילוני ראה את הבחירה שלה כהתקפלות פחדנית משל הייתה עדיין הילדה הקטנה של המרן עם גרביים מרושלות, הציבור הדתי רמז לה בכל דרך שהמדרון שבסופו היא תהפוך לכבשה השחורה לבית עובדיה הוא חלקלק ומסוכן מתמיד. אולם בעוד ואלה ואלה מלהגים – בת הכלאיים הזאת לא איבדה קשר עם חוף המבטחים – שיפור מעמד האישה בחברה החרדית והפטריארכלית. מפעל חייה הוא הקמת אותן מכללות להשכלה גבוהה לנשים מסוגה, והיא יודעת היטב שכדי שהמפעל החשוב הזה ימשיך להתקיים אסור לה לשרוף אף גשר.
אז היא לא שורפת גשרים ולא שורפת חזיות, היא צוללת תחת הגל כשצריך ולא מאבדת את הנשימה, נותנת לראש להיות ראש ומשמשת כצוואר חתרני גם אם זה עולה לה ביוקרתה האישית.
אישה צריכה חדר משלה, על-פי וירג'יניה וולף. התרגום המעשי של המילים האלה בימינו הוא ברור – אישה צריכה חשבון בנק משלה וכדי שיהיה לה אחד כזה, עליה לרכוש השכלה גבוהה. כאן נכנסת עדינה בר-שלום כתקווה הפמיניסטית הגדולה של הנשים האלה. בעוד התרנגולים ממשיכים להתקוטט בחצר הקדמית כשהשופט בתחרות הוא רוח רפאים, תשמעו מה אני אומרת לכם – חפשו את האישה שעומדת בחצר האחורית. היא לא תישאר שם לנצח.
אין לי הבנה של ממש בענייני מעמד האישה בעולם החרדי ספרדי, ואם גב' בר שלום תתרום בנוכחותה בש"ס לקידום המעמד הזה – תבורך.
מצד שני, מבחינה מדינית היא שותפה לדעותיו של אריה דרעי ואולי גם של אביה: פייסנות מדינית מובהקת ותפיסה מסוכנת ולא מציאותית של מה שמתרחש סביבנו. מן הבחינה הזו היא מהווה סכנה של ממש: סכנה של משיכת ציבור מצביעי ש"ס, ציבור לאומי ימני מתון על פי רוב, לכוון השמאלי. זה תהליך שעלול ליצור נזקים כבדים, ודי אם ניזכר בכך שהסכמי אוסלו הארורים לא היו באים לעולם ללא תמיכה גלויה יותר או פחות של ש"ס בהם בשלבים הראשונים.