הפנתרים הרוסים מתלוננים על קיפוח

איך אומרים "קיפוח" ברוסית? סירטו של ראובן ברודסקי בערוץ 10 'הישראלים החדשים' מציג את תופעת "דור וחצי" בארץ של עולי רוסיה • הטענות על קיפוח והתלונות הרבות נגד הממסד מוכיחות שהם הפנימו היטב מה צריך לעשות כדי להיות ישראלי

את השנה האזרחית החדשה בחר ערוץ 10 לפתוח עם הסרט 'הישראלים החדשים' (יום ה', 1.1 שעה 21.00), שביים רודיאון ראובן ברודסקי כשחיים יבין, הקריין הוותיק שפרש זה מכבר, מופיע כדמות מובילה.במרכזו של הסרט נמצאת תופעת "דור וחצי", אנשים שנולדו בברית המועצות לשעבר, אבל העבירו את רוב חייהם בישראל ועכשיו, נרדפים על ידי רוחו של בן-גוריון וטורים אומללים של גדעון לוי.

הם מרגישים שדחקו אותם  לתבנית של סטיגמות וסטריאוטיפים, וזהותם קופחה והוסרה מהתפריט של השולחן עמוס הזהויות בישראל. רבים מהם שוללים את השיח הציוני או רוצים להגדירו מחדש, תוך שהם שואלים כל קלישאה אפשרית מהמאבק של המזרחים בניסיון להציג את עצמם בתור "הפנתרים השחורים", הגרסה הלבנה.

עם כל הכבוד ל-3,368 הלייקים שהתנועה שלהם קיבלה בפייסבוק (נכון לרגע זה), ההתמקדות בה היא מעבר לכל פרופורציה. האירוניה היא, שאין דבר המעיד יותר על השתלבות וההטמעות המוצלחת של אותו "דור וחצי" בארץ, כמו היכולת הכה ישראלית של נציגיו להתלונן על קיפוח.

 הסרט מציג דמות נבובה ושטחית של עולי רוסיה, שמתחלקים כביכול לשתי קבוצות מעוררות סלידה: כאילו מטרתן העיקרית היא להוות אלטרנטיבות כמה שיותר אומללות לתופעת דור וחצי. הראשונה היא קבוצת המתייוונים המודרניים. אנשים דוגמת אולגה, הכתבת לענייני רוסים בהווה וקריינית חדשות בפוטנציה. דמות טראגית בהתכחשות, שמנסה לברוח מכל זיק של רוסיות בחייה כדרך היחידה להשתלב בחברה הישראלית. אין הרבה מה לומר על קבוצה זו שכן היא קיימת בקרב עולים מכל התרבויות, כמו גם גם בקרב קבוצות מהגרים בכל הארצות בעולם.

הקבוצה הפתטית לא פחות, היא "האופורטוניסטים", אנשי סיר הבשר שהגיעו לישראל מחוסר ברירה ויעזבו בשנייה שהדבר יתאפשר, או היו עוזבים אילו היו צעירים ויפים יותר. אנשים שמספרים שהם מתקשים להתחבר לתרבות הישראלית ומתגעגעים לאנשים היפים במוסקבה.

בושות על רחבת הריקודים המזרחית

כאן הסרט מפספס בגדול בשני הבטים. ראשית, לא ברורה לי הציפייה של חיים יבין, שמשחק את פרקליטו של השטן, ללויאליות מוחלטת מצד העולים הרוסים. בזמן שבו מחאות המילקי והיורדים לברלין פותחים את כל משדרי החדשות בישראל, מדוע דווקא הרוסים צריכים להפגין נאמנות עיוורת וטרומפלדוריות מתפרצת? שנית, הסרט נשאר בגבולות הפוליטיקלי קורקט של החברה הרוסית ונמנע מלדון בפיל הגדול שניצב באמצע החדר: סוגיית יהדותם של הדוברים.

למעלה מ-200 אלף מעולי רוסיה לא מוגדרים כיהודים על פי ההלכה, ורבים מהם קשורים ליהדות בקשר רופף, כאשר רק הסבתא או הסבא מאחד הצדדים הוא יהודי. אולי זו הסיבה שאותם עולים לא ממצמצים כאשר הם מכריזים כי ברוסיה, בניגוד לישראל, אין להם תקרת זכוכית, הם מעולם לא התכווצו למשמע הבדיחות האנטישמיות שמשודרות גם היום בטלוויזיה הרוסית הרשמית. לא קשה להבין כיצד אנשים כאלה עוזבים את הארץ רק בגלל הנטייה של חלק מהישראלים  לצאת לרחוב או לעבודת יומם בפיג'מה, או אפילו לבוא רחמנא לצלן בג'ינס לחתונה.

בעולם הדיכוטומי והפשטני הזה, בו שמירה על התרבות הרוסית מוצגת כאנטי-תזה ואף כאיום לציונות ולישראליות, אין מקום לעולים רבים שאני מכירה, כולל אותי. לאלו שגדלו על פושקין וגלילה רון פדר; אלו שאהבת המוזיקה הרוסית לא מנעה מהם לעשות בושות על רחבות הריקודים לצלילי המוזיקה המזרחית בחתונות ומועדונים ברחבי הארץ, ובעיקר, אלו שאף פעם לא התגעגעו לשפה הרוסית, שכן מעולם לא נפרדו ממנה מלכתחילה. מה שלא מפריע להם לדבר עברית שוטפת, בלי מבטא זר.

אנחנו חיים בשלווה מוחלטת עם שני המאפיינים הייחודיים של הזהות שלנו, שרק מתעשרת כתוצאה מכך, ולא מרגישים צורך לצעוק אותה מהגגות, לכפות אותה על שאר החברה או להעלות אותה לסדר היום על-ידי סרטים ועמודי פייסבוק.

סרטו של ברודסקי מזיע ממאמץ, תוך שהוא חובט בגופתו המתה ממילא של רעיון כור ההיתוך, להחדיר לכם לראש שלחברה הישראלית המשוסעת ממילא בין ימין לשמאל, דתיים לחילוניים ובין מזרחים לאשכנזים, מצטרף שסע חדש. קבלו אותו: השסע בין הרוסים לישראלים. המחנה הרוסי, כפי שהוא מוצג בסרט, לא היה מבייש בקנאותו את החסידויות של מאה שערים. לפי חברה של אולגה,  הישראלים לא יקבלו אותה, ואז היא "תתחנן שהרוסים ייקחו אותה חזרה". לאור העובדה שלחלק מעולי רוסיה אין קשר הדוק עם הדת, סביר מאוד שאף אחד לא יישב עליה שבעה.