המסע שלי עם פייגלין

לפני כשנתיים הוזמנתי לדבר בכנס ירושלים (של עיתון בשבע), בפאנל שעסק בשחיתות וקלון. בהרכב ישבו מכובדים כמו הרב גיסר, עו"ד אליעד "הג'ינג'י" שרגא, נדמה לי שגם ד"ר אביעד הכהן, משה פייגלין, אני, ובוודאי שכחתי מישהו. הנחתה את הפאנל במיומנות בלתי-שכיחה סיוון רהב-מאיר.

דעת הרוב בפאנל הייתה שאסור לתת לפייגלין לרוץ בבחירות, בשל הרשעתו בימי ההתנגדות לאוסלו. איני זוכר מי, אבל אחד המשפטנים לא בחל בטיעוני אד הומינם, ואפילו הזכיר את אחותו של פייגלין כדי לנגח אותו. פייגלין מצידו ניצל את ההזדמנות לתקוף את השחיתות המשפטנית.

אני טענתי מכיוון אחר. בעד פייגלין, אבל הטיעון היה כללי: בשל עמימותו הרבה, "קלון" הוא מושג שצריך להיקבע על-ידי הציבור, אחרת השימוש בו הופך להיות כלי אנטי-דמוקרטי. ברצותו של שופט האחד הוא בעל קלון, האחר לא, עניין של דעה ולא של חוק. איך קובע הציבור אם לדעתו מישהו מושחת מדי? בהצבעתו. אם מצביעים לפייגלין די אנשים (או לחנין זועבי, כך אמרתי, בהן צדק), אזי "קלונו" בעיני משפטן כלשהו לא ראוי לעמוד מול הכרעת הציבור.

לאחר הפאנל הסתודדו הטהרנים וסיכמו ביניהם עוד קצת עד כמה פייגלין הוא ממש נורא ואיום, וברור לכל אדם נאור שאסור לתת לו לרוץ. בזמן הזה פייגלין בא אליי ובירך אותי. "הפתעת אותי", אמר ולחץ את ידי, "כל הכבוד". לעצמי חשבתי, "זה לא אישי, אלא עקרוני".

פולמוס 'מנהיגות'

הייתה לפייגלין סיבה טובה להיות מופתע מעמדתי. משנת 2004 פרסמתי מאמרים נגד 'מנהיגות יהודית' התנועה ונגד פייגלין, בעיקר במקור-ראשון ומעריב.

הנה, למשל, פולמוס לדוגמא. במאי 2004 כתבתי במקור-ראשון כי אלו הבעיות שלי עם 'מנהיגות יהודית' (אני מתמצת). 1. רבים ממתפקדיהם לא מצביעים ליכוד. 2. המצע הדתי שלהם לא מתאים לליכוד הליברלי. 3. 'מנהיגות' כמעט לא מוסיפה לליכוד מצביעים. 4. בוחרי הליכוד אינם קהל שבוי – אם 'מנהיגות' ישתלטו על הליכוד, כשאיפתם, הבוחרים יברחו. 5. התנועה תיצור ניכור בין הליכודניקים לדתיים-לאומיים. 6. כדי לאזן את תדמית פייגלין, מנהיגי הליכוד ישברו שמאלה, מפני שהם חייבים לחשוב על בוחרי המרכז-ימין שנרתעים מן השיח הגאולי-משיחי אולטרא-ימני. 7. השמאל ישתמש ב'מנהיגות' לצרכיו, "ליצור לליכוד תדמית קיצונית". לסיכום המאמר החמאתי למחנה הדתי-לאומי שבונה מוסדות חינוך יציבים, שעובדים לאט ובטוח, ולא מנסה לחולל מהפכות שסופן מי ישורנו.

ענה לי בשבוע שלאחר מכן מיכאל פואה, המשנה לפייגלין. לפי דעתו אני "חושש", "נבהל", ו"מפחד מעצמי". "רוב גדול בליכוד מרוצה מאוד מכניסתה של 'מנהיגות יהודית' לתנועה", הוא טען. "רוב רובם של הליכודניקים האותנטיים מצפים למסר האמוני". וחוץ מזה, עמרי שרון פוקד בג'ואריש ויוצאי צד"ל, אז מדוע להם אסור? פואה אף טען ש'מנהיגות' מעולם לא אמרה שמותר להתפקד ולא להצביע, אבל הוא מבין ש"רבים התקשו לעשות זאת", ומוסיף: "איננו באים אליהם בטענות", אם כי הוא מקווה שבעתיד הם גם יצביעו ליכוד. את הטוב ביותר שמרתי לסוף: לדעתו אני לוקה "בסינדרום 'אהבתי את אדוני'," ואלחם "בכל מאודי", "נגד מי שמערער את יסודות הכלא המנטאלי החמים והנוח".

ישפוט הקורא האם זו תשובה עניינית, ואוסיף כי לעניין ההתפקדות ללא הצבעה מרובות העדויות לכך שמדובר בשיטה שאנשי 'מנהיגות' הכירו היטב. אבל בלי ספק, החלק הטוב ביותר כאן הוא ההתקפה האישית על הכלא המנטלי שלי. אלא שהתקפה זו אירונית כולה, משום שהיא מניחה שאני דתי-לאומי מהדור הישן, מעין מפד"לניק ותיק, שלא מבין את תופעת נסיון ההשתלטות הדתית-לאומית על מפלגת השלטון. אלא מה, ההפך הגמור. אני חילוני, אשכנזי, גדלתי ברעננה, הייתי בכל המקומות הנכונים בתיכון, בצבא, באוניברסיטה, בעבודה, מה שתרצו. I own it. בתמונת העולם המעוותת של 'מנהיגות', אני האדון, פואה הוא רצוע-האוזן שהתפכח ומנסה להוביל נגדי "מהפכה אמונית", שתהיה "כלי ההנהגה שיוציא את עם ישראל ממיצרי אוסלו לבנין בית המקדש ותיקון עולם במלכות ש-ד-י".

המספרים לא משקרים

אכן, באותן שנים חשפתי לא מעט דברים על 'מנהיגות יהודית'. את התנהלותה המאוד עסקנית ואנטי-אידיאולוגית בפוליטיקה הפנים ליכודית (למשל, תמיכה בבחירות פנימיות בישראל כ"ץ על חשבון מיכאל רצון שהתנגד להתנתקות). את טעויותיהם הפוליטיות היקרות (בפריימריז קודמים הם תמכו באולמרט במקום בעוזי לנדאו). את המצע המזעזע שכתב להם הלל וייס, שלאורו הטענה שפייגלין לא רוצה מדינת הלכה נשמעת כמו בדיחה; לא מדינה, אלא אימפריית הלכה הוא רוצה. את קרבתה ליסודות כהניסטיים. את העובדה שחלק מחברי התנועה, לרבות פייגלין דאז, סבור שיש לשלול זכויות אזרח מערבים.

אבל שום דבר ממה שכתבתי לא השפיע יותר מאשר הוכחת תרמית ההתפקדות. אצטט ברשותכם את עצמי (מעריב, 2004), אבל הקרדיט על המחקר שייך כולו למשה איפרגן.

למשל, בבת-עין, מושבו של הגורו הרוחני של התנועה, מוטי קרפל (שהפך לחבר מרכז), התפקדו לליכוד 92 איש, מתוך 202 בעלי זכות בחירה בישוב. אך בבחירות הצביעו לליכוד רק 10, בעוד ל'חרות' (נץ) 104 קולות, לאיחוד הלאומי 33, והשאר התפזרו במפלגות ימין אחרות.

מסתבר כי זו תופעה נפוצה. ביצהר התפקדו 70 והצביעו לליכוד 2 (מתוכם ארבעה חברי מרכז, כך שלפחות שני חברי מרכז לא בחרו ליכוד!); במעלה עמוס 7 מתפקדים ו-0 מצביעים (כולל חבר מרכז), באיתמר 35 מתפקדים, מתוכם 6 מצביעים.

לא מדובר בנתונים מקריים או חלקיים. התמונה המכוערת הזו, של התפקדות שקרית ונפסדת, מתקבלת כמעט בכל יישוב. ב-24 יישובים שנבדקו התפקדו 1923 איש, אך הצביעו ליכוד רק 448. פחות מרבע! (ובהם עוד כלולים מצביעי ליכוד שאינם אנשי 'מנהיגות יהודית'). אנשי 'מנהיגות' מציגים עצמם כ"אידאולוגים". אולי כך, אבל במסתרי הקלפי, ברגע האמת, מתברר שכוונתם אינה לאידאולוגיה של הליכוד.

מה הייתה התשובה של 'מנהיגות'? ד"ר ניצה כהנא הגיבה: "יש לבנימין נתניהו בעיה – למשל ביישוב אבו סנאן, נתניהו קיבל 132 קולות (98%) אבל הליכוד קיבל רק 57 קולות. גם ביישוב רבבה קיבל נתניהו 37 קולות בבחירות הקודמות, אבל לליכוד היו שם רק 9 פתקים". לכן, היא סברה, עליי לדרוש שיזרקו את נתניהו מהליכוד. מדובר בטיעון מאותו סוג שכבר נתקלנו בו: נתניהו או עמרי שרון מרמים, אז גם ל'מנהיגות' האמונית שבאה לגאלנו "לבנין בית המקדש ותיקון עולם במלכות ש-ד-י" – מותר. אבל זוהי אנלוגיה מצחיקה. אצל 'מנהיגות יהודית' מה שחשפתי הוא שציבור המצביעים העיקרי של פייגלין, מעוז כוחו, מבצרו האלקטורלי, מרמה ביודעין ובמכוון במספרים גדולים, בעוד שאצל האחרים מדובר בתופעה יחסית שולית. אם רוב בוחרי נתניהו או שרון בפריימריז לא היו בוחרים ליכוד בבחירות, אז כן, גם אותם היה צריך לזרוק מהליכוד. אבל את חומת ההגנה האמונית שום טיעון לא חודר, שום הגיון לא מבקיע.

עוד עניין שעסקתי בו, אך הפעם לא אלאה במספרים, הוא הוכחה שכוחו של פייגלין בליכוד בעצם מוגבל. במידה רבה 'מנהיגות' נשענה זמן רב על דימוי של תנועה בתנופה, שמצרפת מדי יום המוני מתפקדים חדשים. הדימוי נתמך גם על-ידי התקשורת שששה להכריז בכל מערכת בחירות שפייגלין העצים את כוחו מאוד, וראו כמה הליכוד מקצין. גם לליכודניקים לקח זמן להבין שעובדים עליהם. אבל אני הראיתי מוקדם מאוד, למשל, איך עמיר פרץ שהצטרף לעבודה פקד בחמישית מהזמן פי חמישה מתפקדים חדשים יותר מאשר פייגלין, והכרזתי קבל עם ועדה על כשלונה של התנועה.

בלי להיכנס למספרים, היה ברור שדי מהר פייגלין הגיע לגבול הפופולריות שלו. אלא שבאותה תקופה הליכוד התכווץ, ולכן נוצרה תדמית שגויה כאילו 'מנהיגות' גדלה מאוד. היום, מאז שהליכוד הפסיק לקטון, התברר סופית שכוח 'מנהיגות' מוגבל ביותר. מה גם שבינתיים הצטרפו לליכוד פוקדי מתנחלים חדשים, שאספו חלק ממאוכזבי פייגלין אליהם. בבחירות האחרונות היו ל'מנהיגות' אלפים ספורים בלבד, כנראה בין שלושה לארבעה. אז לקח קצת זמן, אבל למי שעקב, הכישלון היה ידוע מראש.

זה מקרוב באו

האמת הפשוטה היא שפייגלין תמיד נחשב לנטע זר בליכוד, וידעו זאת היטב גם הפוליטיקאים שעשו איתו דילים. הוא היה לעומתי ומזלזל מן היום הראשון, החזיק גוף משל עצמו בתוך המפלגה, והיה ברור מהתנהלותו שהוא לא באמת הצטרף לליכוד, שכן טובתו שלו תמיד, אבל תמיד, באה במקום הראשון, גם כשהדבר פגע בליכוד ובתדמיתו. יש לי לכך עשרות דוגמאות, הנה אחת סמלית שקופצת לראשי: באחד הפריימריז הקודמים, פייגלין מציג בתקשורת את שומר הראש ששכר כביכול על-מנת שיגן עליו מפני הליכודניקים תומכי נתניהו. במובן זה נטישתו כעת היא המשך ישיר להתנהלותו מזה כ-15 שנה.

הרבה צעירים שהכירו רק את פייגלין החדש, הליברטריאן, ובעצם כמעט לא מכירים את 'מנהיגות יהודית', התנועה הוותיקה שהוא בנה ושבנתה אותו, בטוחים שנעשה לפייגלין עוול. אבל עליהם להכיר את 'מנהיגות', מפני שפייגלין הוא 'מנהיגות' ולהפך. התנועה הזו היא מעיקרה משיחית-גאולית-חרד"לית, אלו אלפי מתפקדיה, זה מצעה. התנועה בנויה על אמונה יוקדת, היא דתית כולה. הליברטריאנים לא יכולים להחליף את בסיס התמיכה הזה. גם פייגלין החדש לא החליף את הגאוליות המשיחית הישנה, הוא רק הסתיר אותה. היא עדיין זו שעומדת ביסוד. כל קשר בין עולם התוכן האמוני הזה לבין הליכוד הוא כמובן פחות ממקרי.

מי שמכיר את רוח 'מנהיגות' המקורית, מבין את מה שקרה השבוע. הפייגלינים, מן היום הראשון, כאורחים (כפי שברור היום) שזה מקרוב באו, הכריזו על עצמם כ"ליכוד האמיתי", ה"אותנטי", וכל מי שאינו פייגלין, הוא ריקא פוחז שצריך לעבור שיעורי מוסר אצל האדמו"ר מהשומרון על הפירוש הנכון לתורת ז'בוטינסקי. הם זלזלו בליכודניקים על שאינם אמוניים דיים, ורצו בליכוד – מפלגה חילונית עם גוון מסורתי – עם סיסמאות כגון "משה פייגלין – כי יש לו א-לוהים" (לאחרים כמובן אין) או "פייגלין, אפשר להאמין".

מי שעקב אחרי חזונם, דיבורם, סגנונם, מעשיהם, או איומיהם, לא מופתע שהגיע יום השילם, או מכך שמעטים בליכוד מתרגשים היום. ב'מנהיגות' יש היום כמה אנשים ראויים, שייתכן שיישארו בליכוד ולא יעזבו עם פייגלין, אבל כל עוד הם היו בתנועה בתוך תנועה, הם רכבו על גבה מפלגה שאינה ביתם לצורך ניצול האלקטורט שלה. וזה לא ראוי. אגב, למען הרקורד ההיסטורי, יש עדות כי ב'מנהיגות' התלבטו בהתחלה בין הליכוד לעבודה, אבל, לצערי, בסוף החליטו ליכוד כי יש בו קצת יותר מסורתיות. היה מעניין לראות מה היה קורה להם בעבודה.

קריסתה של אמונה

בכל אופן, מזה מספר שנים כבר אינני עוקב ברצינות אחרי 'מנהיגות'. השתעממתי, והרי גם הבנתי שכוחם דל, ולכן, מלבד השימוש של השמאל בהם לניגוח הליכוד וכמה תפקידים פנים-ליכודיים שהם איישו, אין להם חשיבות רבה. כנראה שגם פקודיהם השתעממו, ומספרם הידלדל. מתישהו אפילו מוטי קרפל, אידיאולוג התנועה המקורי, זנח את התנועה, ופייגלין נותר רועה עם מעט מאוד צאן.

חשוב מכך בעיניי, טענתם הפוליטית הופרכה באופן יסודי כל כך לאחר ההתנתקות, שלדעתי גם לעצמם הם כבר התקשו קצת לספר סיפורים. נזכיר: טענת היסוד של פייגלין ו'מנהיגות יהודית' היא שעם ישראל הוא מיסודו עם אמוני, במובן זה שבכל יהודי "אותנטי", בין אם הוא מודע לכך ובין אם לאו, ישנו קשר לבורא עולם, הכולל כמובן את הבטחתו לעם ישראל, הריהי ארץ ישראל, ואת מכשיר פולחנו העיקרי, הריהו בית המקדש (נלוות לכך עוד סוגיות רבות אבל נסתפק בהללו).

על בסיס רעיון זה, נבנתה תכנית הפעולה להחזרת עם ישראל לעצמו, לשורש נשמתו האמוני: פייגלין ישתלט על הליכוד בזכות פקידה המונית של אמוניים כמותו, הוא יעמוד בראש המפלגה ויעורר את הזיק היהודי הרדום בציבור הריקני, או אז יופקד לבטח על כס ראש הממשלה, ובזכות מנהיגותו האמונית הבלתי-מתפשרת, נתקדם אל הגאולה בצעדים בטוחים ונמרצים.

מובטחני שרבים מזהים את מקורותיה האפשריים של תיאולוגיה זו. אלא מאי? מהר מאוד הגיעה שעת מבחנה: תכנית ההתנתקות. טענת 'מנהיגות' היא כזכור שהציבור הוא אמוני – ולפי פרשנותם משמעות הדבר ימני – במהותו. פייגלין זעק אז בשכנוע שאין שני לו: "לא תהיה התנתקות כי אנחנו לא ניתן לכם". הוא הסביר שהוא ינצח במאבק ההתנתקות, מפני שהוא הצד המוסרי והצודק, אבל אין לו צורך בחומרי נפץ, "כי אנחנו העם"!

אז הם העם, והם ניסו. כמה שהם ניסו. חלק מאנשי 'מנהיגות' פרצו את הגבול לרצועת עזה, והשקיעו את כל יכולותיהם, כישוריהם, זמנם, ואפילו הונם – ועל כך יש להעריכם כמובן – בניסיון למנוע את ההתנתקות.

אבל התנתקות היה הייתה.

וזה עוד לא החלק הבאמת גרוע.

מה שבאמת גרוע הוא שאם אתה מניח שאתה העם, והעם כמותך מבין שההתנתקות היא אסון ופשע נגד האנושות והיהדות והגאולה, אם ברור לך שלא תהיה התנתקות כי לא תיתן, אם העם מבין שההנהגה (הלא-אמונית) חטפה את המנדט הימני וביצעה פשע שמאלני מן המדרגה הראשונה, אם כל אלו, מה אתה מצפה שיקרה בבחירות שאחרי ההתנתקות? די פשוט: שאלו שפעלו נגד העם ייזרקו, ואלו שהזהירו וייצגו נאמנה את העם יעלו בבחירות. אתה מצפה להתעוררות לאומית, לחיזוק אמוני, למשהו שיזכיר את מה שקרה במשאל הליכוד, שההצלחה בו נטעה ב'מנהיגות' תקוות רבות.

אך מה קרה בפועל? התרסקות מוחלטת של גוש הימין. הליכוד של "המורדים" זכה ל-12 מנדטים, והגוש כולו עמד על 32. המרוויחה הגדולה הייתה המפלגה שאנשיה דה-פקטו ביצעו את ההתנתקות, קדימה, עם 29 מנדטים, וסביר להניח שאם שרון היה מתמודד, היו להם עוד יותר. קשה לחשוב על סטירת לחי מטלטלת יותר לתפיסת עולם. מסתבר שהעם לא כל כך אמוני וימני, או שאולי תרדמתו הדוגמטית עמוקה מדי, ולהצית בו את זיק הנשמה היהודית תהיה מלאכה קצת קשה יותר. אבל אינני מודאג, האמוניים מומחים בלהציא שלל הסברים להכל, ודבר לא ישכנע אידיאולוג אדוק שהוא מפספס משהו במציאות. מספרים שמישהו אמר פעם לפילוסוף הגל שהתיאוריה שלו לא מתאימה למציאות. "אם כך, יש להחליף את המציאות!" ענה הגרמני המדושן-מעצמו.

אפילוג

האם אשליות הגדולה של פייגלין ירדו לקרקע המציאות לאור כישלונו? מסופקני. אני מטיל ספק בשיקול הדעת האמוני של בכירי התנועה. אני מזכיר למשל כי מיכאל פואה קרא בזמן מלחמת לבנון השניה לסרבנות, עד שלא יתמלאו דרישותיו: "החלפת הצמרת הפיקודית של צה"ל. הרמטכ"ל, וחלק ניכר מהאלופים במטכ"ל … החלפת הקוד האתי של צה"ל בקוד יהודי … להחזיר את כל המגורשים ביהודה שומרון וחבל עזה ופליטי צד"ל לביתם ונחלתם". וזאת בזמן מלחמה קשה בצפון. לטעמי הלא אמוני כל כך, פואה היה צריך לשבת על דבריו בכלא, אבל גם כך לקרוא לסרבנות בזמן במלחמה מול חיזבאללה (בקביעה שממילא "התבוסה היא ברורה וידועה מראש") מעיד על סדר עדיפויות מעט תמוה לתיקון עולם, לפחות בעיניי.

כשלעצמי, אני מכיר את החבר'ה יותר מדי שנים. עברתי איתם יותר מדי פולמוסים, יותר מדי מאבקים, יותר מדי סבבים ותחקירים, מכדי להניח שהם יהפכו פתאום לריאליים ושמרניים במקום מהפכנים ואידיאולוגיים. קראו למשל את מאמרו של פייגלין מ-2012 במקור-ראשון, הוא נשמע בדיוק כמו עצמו הישן; הבעיה כולה נעוצה בכך שאין לנו א-לוהים, ולכן "האידיאולוגיה של הימין הקלאסי חייבת בסופו של יום לגרור אותו למחוזות של חורבן".

אבל אני תמיד משתדל להישאר פתוח להפתעות. יתר-על-כן, למרות שאני לא ממש קונה את הליברטריאניזם החדש של פייגלין (מפני שבסיס תנועתו הוא עדיין חרד"לי ו'מנהיגות' עדיין מדגישה בסיסמאותיה את אותו "תיקון עולם" והשקפה "אמונית"), אני בהחלט נותן לו קרדיט רב. יש לו חסרונות, אבל יש לו גם יתרונות רבים שחסרים למתחריו. מדובר באדם אינטליגנטי מאוד, מוכשר מאוד, רהוט ומעניין, ובנושאים מסויימים – אלו שאינם תקועים בקופסא האמונית-אידיאולוגית שמשתקת את ראיית המציאות הפוליטית נכוחה – מאתגר.

כך שאני בהחלט רוצה את פייגלין בפוליטיקה שלנו, אפילו כיריב בימין. חבל לי שעזב את הליכוד באופן קצת מביש, כמפסיד נרגן המתבכיין על רמאות וחיסולים (ולא בפעם הראשונה, וכביכול 'מנהיגות' לא החזיקו מעולם ברשימות חיסול בפריימריז) – אבל הוא החליט נכון. עדיף שיעזוב מאשר שיישאר. מבין הברירות שנותרו לו, זו הברירה המבישה פחות, מפני שהאפשרות השנייה היא להודות בכישלונו הפוליטי ולשבת בצד כמה שנים, ואצל הדתיים-לאומיים, אתם יודעים, הכלל היום ידוע: לא מתנצלים.

לסיכום, לטעמי קרה לגוש הימין דבר טוב עם עזיבתו של פייגלין. אני מאחל לו שיקים מפלגה חדשה ועצמאית, מפלגה שתהיה גלויה, שקופה ועצמאית. מפלגה שתשלב בין חזונו האמוני והליברלי, ותציג לציבור מצע נקי וישר. אם הציבור ירצה ויתרשם, פייגלין עוד יחזור (רק שלא ייתן לכל אחד להתפקד, עוד ישתלטו לו המפד"לניקים על המפלגה). כך עובדת השיטה הפרלמנטרית הישראלית, ואם כך יקרה אומר: פייגלין, ברוך שובך.

אבל בכל הנוגע לליכוד, אני חייב לומר, אחרי עיסוק ב'מנהיגות יהודית' שהחל לפני כ-11 שנה, לך לשלום.