מי שמבליג על אנטישמיות מקבל טרור

התשתית החברתית לטרור בצרפת הונחה בעשורים האחרונים, כאשר צרפת קלטה הגירה מוסלמית ללא שום בקרה • הראשונים שספגו את מהלומת האלימות היו כמובן היהודים, בטולוז, בקריטיי ובפריז עצמה

הטבח במערכת המגזין הסטירי בפריז לא התבצע על רקע ישראלי או אנטישמי, אבל מה שמשותף בכל זאת למעשי הטרור נגד האוכלוסיה הצרפתית בכללה ונגד היהודים הוא זהותם של מבצעי הפשע: מוסלמים, בין אם כטרור של זאבים בודדים ובין טרור של קבוצות מאורגנות. הטרור הזה לא בא משום מקום. ב-11 החודשים האחרונים דווחו 900 איומים באלימות נגד יהודים בצרפת. כך על פי ארגון הכוננות נגד אנטישמיות BNVCA. נשיאו, סמי גוזלן, אמר כי הסטטיסטיקה הזו מראה כי מספר האירועים הוא יותר מכפול ביחס לשנה שעברה. מוקדם יותר בשנה החולפת אמר גוזלן, כי מרבית ההתקפות מבוצעות בידי מוסלמים. הפתעה.

מתוך ההתקפות האנטישמיות הרבות בצרפת, חלקן מושכות תשומת לב בינלאומית. אחת מהן הייתה ההתקפה על זוג יהודי בקריטיי, פרבר צרפתי בו האוכלוסייה היהודית מהווה יותר מ-20 אחוז מתוך כלל 100 אלף התושבים שם. שלושה גברים תקפו זוג בביתו, אנסו את האישה וגנבו את חפציהם. התוקפים הניחו שמכיוון והקורבנות הם יהודים, הם בטח עשירים. שלושת החשודים בתקיפה קרוב לוודאי מוסלמים, לפי השמות.

גינויים רבים הושמעו. נשיא צרפת פרנסואה הולנד אמר כי האלימות "בלתי נסבלת". ראש הממשלה מנואל וולס דיבר על "זוועת קרטיי" ואף גינה את ההתקפה. הקהילה היהודית קיבלה מסרים של עידוד מוועידת הבישופים, וועידת האימאמים, איחוד המרוקנים המוסלמים ועוד.

אך בסך הכל שידרה החברה הצרפתית לאורך השנים סובלנות יחסית לטרור המוסלמי או הפלשתיני. הסיבה: היתה הבנה סמויה שרצח יהודים או ישראלים, יש לו סיבה והצדקה מסוימת.

המקרה האחרון בקרטיי מצטרף להיסטוריה ארוכה של התקפות אלימות על יהודי צרפת בשלושים וחמש השנים האחרונות. ההתקפה הראשונה לאחר מלחמת העולם הייתה הפיגוע בבית הכנסת הליברלי ברחוב קופרניק שבפריז ב-1980. ארבעה עוברי אורח נהרגו, ביניהם הישראלית עליזה שגריר. אף אחד לא הועמד אז לדין וזהות המבצעים טושטשה. עכשיו, 34 שנים לאחר מכן, הוסגר אחד החשודים מקנדה, חסן דיאב, פלסטיני לבנוני, פרופסור לסוציולוגיה מאוטווה.

ראש הממשלה הצרפתי באותה תקופה, ריימונד באר, הבטיח לקהילה היהודית שאהדת העם הצרפתי כולו נתונה להם. אולם, הצהרה זו נאמרה רק כמה ימים לאחר שהוא אמר בטלוויזיה כי "הפיגוע הנתעב הזה היה אמור לפגוע ביהודים שהלכו לבית הכנסת ופגע בצרפתים חפים מפשע שחצו את הרחוב". בפליטת הפה הפרוידיאנית הזו, העלה באר את אחת מהסוגיות הטעונות ביותר בצרפת: האם יהודי צרפת נחשבים כחלק אינטגרלי מהעם הצרפתי או שהם מיעוט לבדד ישכון?

אפשר להבין את זה

באר גם הגן בפומבי על מוריס פאפון, אחד ממשתפי הגדולים של וישי עם הנאצים, כמו גם על מכחיש השואה מהחזית הלאומית ברורנו גולניש. הוא ביטא עמדה מרכזית בשיח הצרפתי, שאין בצרפת אנטישמיות.

בשנת 2000, זמן קצר לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, פרצה בצרפת סדרה של התקפות אנטישמיות. הראשונה הייתה אירוע של ונדליזם ושוד בתוך בית כנסת בריס-אורנג'י דרומית לפריז. אירועים רבים קרו אחר כך. הממשלה הסוציאליסטית בראשות ליונל ז'וספן והנשיא הימני ז'אק שיראק הכחישו את קיומה של המציאות האנטישמית. הם התייחסו להתקפות כאל שום דבר מלבד 'בריונות'.

ההתקפות הללו אף זכו להצדקה מצד כמה פוליטיקאים. החוקר שמואל טריגנו אמר על כך, כי "האזרחים היהודים לא הצליחו להבין כי ההתקפות האלימות בוצעו נגדם בשמן של התפתחויות במרחק של 3000 קילומטרים". בימינו, יש עדיין אנשים שזוכרים את מילותיו של הוברטודרין, שר החוץ הצרפתי הסוציאליסטי לשעבר, שפוליטיקאים רבים חזרו עליהן בגרסאות שונות: "לא צריך בהכרח להזדעזע מכך, שיש לצעירים צרפתים צאצאי מהגרים חמלה לפלסטינים ומכך שהם נסערים מאוד ממה שקורה להם".

בינואר 2014, התקיימה הפגנה המונית בפריז. אותו 'יום זעם' לא היה מיוחס לאירועים כלשהם הקשורים לקהילה היהודית. חלק מהמחאה היה נגד התוכניות הכלכליות של פרנסואה הולנד. אולם, בעיצומה של ההפגנה החלו קבוצות שונות של משתתפים לצעוק סיסמאות אנטישמיות. הסיסמאות כללו "יהודים, צרפת לא שייכת לכם", ו"פוריסון (מכחיש השואה) צדק". צעקו גם:  "השואה הייתה מתיחה".

העיתונאי והאינטלקטואל הצרפתי מישל גורפינקל כתב כי זה היה מזעזע לראות כיצד אף אחד לא פעל להרחיק את המפגינים האנטישמיים. המשטרה נכשלה ולא הגיבה, למרות שהצעקות הללו מהוות הפרה ישירה של חוקי "נאומי השנאה" הצרפתיים. גורפינקל תהה האם הדמוקרטיה הצרפתית מסוגלת להתגבר על האנטישמיות.

לאור כל התקריות הללו עולה השאלה: מה צריכים יהודי צרפת לעשות?

חלק מהמהגרים המוסלמים הוא אלים

לפני שנענה על השאלה הזאת, יש לציין עובדה אחת מרכזית. התשתית החברתית לרוב ההתקפות האנטישמיות הונח בעשורים הקודמים, כאשר הרשויות הצרפתיות התירו למיליוני מוסלמים להיכנס למדינה ללא אבחנה. האוכלוסייה הזו היגרה מסביבה אנטישמית חזקה, וחלק אפילו הפכו ליותר רדיקליים באירופה.

כמו במדינות אחרות באירופה, ההגירה המוסלמית הבלתי סלקטיבית הזו הפכה לאירוע השלילי הגדול ביותר שקרה ליהדות אירופה מאז השואה. להגירה הזו יש היבטים חברתיים רבים, אחד מהם הוא שחלק מהמהגרים הוא אלים ומוכן לבצע כפי שאנחנו רואים – כל מעשה. היום זה הטבח במערכת העיתון, קודם לכן הטבח בבית הספר בטולוז או הרציחות של היהודים סבסטיאן סלם ואילן חלימי.

קיימת כבר הצעה קונקרטית אחת בנוגע למה שאפשר לעשות מול המצב המחמיר. המומחה הצרפתי לזכויות אדם כריסטוף רופין, קישר בדו"ח שהוכן ב2004 לשר הפנים באופן מפורש בין אנטישמיות למצב הרוח האנטי ישראלי הנפוץ: "בלתי מתקבל על הדעת היום להילחם בצורה אקטיבית נגד האנטישמיות בצורותיה החדשות, מבלי ללכת למהלך כולל ולנסות לאזן מחדש את דעת הקהל על המצב במזרח התיכון".

אבל הפוליטיקאים הצרפתיים הלכו לכיוון ההפוך. הפרלמנט הצרפתי, עם הקולות הסוציאליסטים הרבים שבתוכו, ייעץ לממשלה להכיר במדינה פלסטינית. העמדה הזו מהווה זריקת עידוד ליו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן ולתנועת פת"ח, המעריצים רוצחים של אזרחים ישראלים ותומכים בתנועה האסלאמו-נאצית חמאס.

אז אפשר להמשיך ולא לעשות כלום. לבחור להאמין בשר הפנים הצרפתי ברנרד קזנב, אשר בביקורו בקרטיי לאחר ההתקפה טען כי "הרפובליקה הצרפתית תמיד תגן עליך עם כל כוחותיה, אחרת היא לא תהיה הרפובליקה".

היהודים יכולים גם לעבור לשכונות עם רוב יהודי, שיש בהן מעט מוסלמים, בתקווה שהאלימות שם תהיה נמוכה יותר. היהודים יכולים גם לנסות להסתיר לגמרי את זהותם מעיני הסביבה. אפשרות נוספת אשר נלקחת יותר ויותר בחשבון היא שהיהודים יעזבו את צרפת למקומות בהם יש פחות התקפות אנטישמיות. האפשרויות הללו הן החלופות המציאותיות העיקריות שנותרו ליהדות צרפת.

בנתיים, הצרפתים מגלים שפוטנציאל האלימות כפי שהתגלה בקרטיי הם כמו סופת אש שמשנה את כיוונה. והפעם, נגד מוסד צרפתי שהעז למתוח ביקורת על האיסלאם.