פריז אהובתי, משהו נשבר בי

הפיגוע אתמול בפריז היכה בלב פריז, במעוז האינטלקטואלים, במקום שהוא המשך המסורת הסאטירית של ביקורת המשטר •  גדלתי בביתו של אינטלקטואל בעל עמדות לא שיגרתיות. האם אני צריכה עכשיו לחשוש לגורלו?

גדלתי בבית של עיתונאי צרפתי. בלב פריז, בדירה ברובע הלטיני, מעוז האינטלקטואלים הצרפתים. ראיתי מאות אנשים מעניינים מכל העולם מגיעים לשיחות עם ההורים. תמיד היו אצלנו, על הקירות ופזורים על הרצפה, מדפים וערימות של אלפי ספרים. ספרים המתארים את כל מה שמתרחש בעולם. למדתי לקרוא באנגלית דרך העיתונים האמריקנים, שאבא היה מביא כל שבוע הביתה. מגיל צעיר ידעתי מתי דיון הופך להיות פוליטי, ומה צריך לעשות כדי לסיים אותו בנימה חיובית, אפילו אם שני הצדדים לא מסכימים על שום פרט. לא פעם החופשה המתוכננת השתנתה כי פרץ פתאום משבר ברוסיה או באפריקה, ואבא היה חוזר לעבודה בפריז.

חוץ מהתלות הזו בחדשות, למדתי משהו אחר מאוד עמוק בבית הוריי. למדתי לעמוד איתן על הדברים שאני מאמינה בהם, ולא לפחד להגיד בקול רם את דעותיי. אבא שלי, מישל גורפינקיאל, הוא עיתונאי מוכר בקרב הציבור השמרני בצרפת, ושותף בכל מיני ועדות של הקהילה היהודית. דעותיו בדרך כלל אינן קונבנציונליות, גם לא שגרתיות. תמיד ראיתי אותו בוויכוחים, בעל פה ובכתב, עם אנשים מכל העולם. לא פעם בילדותי חששנו לחייו. הוא קיבל איומים על חייו, אבל רוב הזמן, תודה לאל, אלו לא היו דברים רציניים.

העיתון 'שרלי הבדו' שבו התרחש אתמול הפיגוע, הוא שבועון סאטירי שיוצא לאור מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת. הוא מתמחה בבדיחות, קריקטורות וכתבות בעלות אופי פולמוסי ושמאלני כבר המון שנים. 'שרלי הבדו' הפך לחלק מהנוף הצרפתי: שימוש בצחוק כדי לבקר נושאים בוערים במדינה, שאף אחד לא רוצה לדבר עליהם.

התקפה על מסורת צרפתית

לצרפת יש מסורת בת מאות שנים של שימוש בסאטירה כדי לדון בנושאים כבדי משקל. בתקופת המלוכה, תמיד היו ליצני חצר שעשו שימוש בשירים ובבדיחות כדי להעלות למודעות מגוון של נושאים. והיו גם השאנסוניארים, הזמרים  שחיברו שירים רק כדי לשים ללעג את המשטר. עליהם נאמר בצרפת, שהמלוכה הייתה "מלוכה אבסולוטית מעודנת על-ידי שירים". פרנסואה רבלה, ז'אן דה לה פונטן, וולטייר, ורבים אחרים הבינו שיותר קל למתוח ביקורת דרך צחוק והומור, וכתבו סיפורים ואגדות כדי להצביע על בעיות חברתיות חמורות.

כשצרפת הפכה לדמוקרטית, במאה ה-19, נהיה קל יותר לבקר במילים חריפות. המילה "אינטלקטואל" הומצאה בצרפת של פרשת דרייפוס: ה"אינטלקטואלים" הראשונים היו כל אלו שעשו שימוש בעט שלהם כדי להגן על הקצין היהודי. ה-"J’accuse" המפורסם, ה"אני מאשים", הוא ביטוי שנאמר על-ידי הסופר הגדול והפובליציסט אמיל זולה בינואר 1898, ועד היום נשאר כסמל לאומץ הנדרש מכל עיתונאי. אבל צחוק וסאטירה כביקורת על החיים הפוליטיים הם מסורת עתיקה שקיימת עוד הרבה שנים לפני ה"אני מאשים".

כששמעתי אתמול את החדשות על הטבח בשבועון 'שרלי הבדו' שתקתי. לא יכולתי אחרת. הרגשתי שזו פגיעה אישית. קודם כל נגד המדינה שבה גדלתי ושאני אוהבת כל כך (נימוקי עלייתי לישראל מקורם בציונות, לא בריחה). בצרפת שבה גדלתי, אף אחד לא מפחד להגיד את מה שהוא חושב. חופש הביטוי וחופש העיתונות הם חירויות קדושות לעם הצרפתי.

אבל יותר מכך, אני מרגישה שהפגיעה הזו היא אישית; הפיגוע התרחש בלב פריז אהובתי, ברובע שאני מכירה כל כך טוב, ברחובות שבהם הייתי עוברת כל שבת בדרך לפעולה בסניף של בני עקיבא. קשה לי לדמיין את אותם רחובות מוכתמים בדם.

כבתו של עיתונאי עז רוח, הרגשתי שפגעו בי ישירות. ממתי רוצחים עיתונאים בלב פריז בגלל דעותיהם? האם עלי לחשוש עכשיו לגורל הוריי?

אתמול שתקתי כי משהו בי נשבר. זה האמון בצרפת שהכרתי. כולי תפילה ששתיקה זו תהיה רק זמנית, ושצרפת תדע לקום מחדש ולאסוף את השברים מהטבח שפגע בלב העיתונות החופשית.