קסטנר חושף את התקופה האפלה שהעדפנו לשכוח

פרשת קסטנר היא פריזמה שדרכה אפשר לחדור אל לב התרבות הישראלית של שנות ה-50 של המאה הקודמת. זו זווית מסוימת המשקפת את המצב התודעתי אידיאולוגי של העשור הראשון למדינת ישראל. לפני שנה יצא סיפרה של נסיה שפרן, 'הסלע האדום – המסעות האסורים לפטרה'. אתר הקסם ההתאבדותי, שמשך אליו טיילים צעירים, מיקד בדרכו צד אחר של התרבות הצומחת. זה היה כל מה שקשור לפולחן הצבריות, הצנחנות בראשיתה, המאיר-הר-ציונות. רצח ישראל קסטנר, ולפניו משפטו, האירו את הצד האפל.

לאחרונה שוב חזרה פרשת ההתנקשות מה-4 במארס 1957 לכותרות. לא ראשיות. היה בזה גם משהו קצת מלאכותי. זה התחיל בפרסום סיפרו של מבצע ההתנקשות זאב אקשטיין לפני כמה חודשים, ובסוף השבוע שעבר בעקבות מיחזור תיאוריית הקונספירציה, פורסם ב'הארץ' פרוטוקול ישיבת הממשלה לאחר הההתנקשות. בעת הישיבה ישראל קסטנר עוד נאבק על חייו. אם יש טעם לחזור לפרשה, זה כדי לעשות סדר ולהחליט מה חשוב ומה פחות חשוב. מה המשמעות ההיסטורית של פרשת קסטנר? אלה המנסים שוב ושוב להחיות את תיאוריית הקונספירציה, בעצם מעניקים עוד סיבוב בגלגל התנופה של העלילה הגדולה שעיוותה והיטתה את לקחי השואה. אני לא נכנס לדיון בסוגיית האפשרות של בגד או לא בגד, שיתף פעולה או לא שיתף פעולה עם הנאצים ברצח יהודי הונגריה. אבל הסיפור העיקרי בנוגע לפרשת קסטנר הוא לא מה שקרה ב-1944 בהונגריה אלא מה שקרה בישראל כעבור עשור.

ובינתיים, במחוזות הקונספירציה

המשפט ואווירת ההסתה שנוצרה סביבו, הניחו את התשתית לעלילה שסיפקה חומר בערה נגד הציונות לאורך עשרות שנים. זו התזה שלפיה הציונים שיתפו פעולה עם הנאצים ברצח ההמוני של יהודי אירופה. או בגרסה הישראלית המקומית: הנהגת המדינה של שנות ה-50', בן גוריון, משה שרת, טדי קולק ואחרים, ששלטו באותה עת שיתפו פעולה בדרך עקיפה ולא עשו את הדרוש לצורך ההצלה; וישראל קסטנר היה בשר מבשרם. הרצח כשנתיים לאחר מתן פסק הדין המרשיע של בנימין הלוי יצר פצע שלא מפסיק לדמם ומתדלק ללא הרף את העלילה. מי שליבה את העלילה בעתונו 'העולם הזה' היה אורי אבנרי, ולימים לקחו הסובייטים את עלילת משולש ההשמדה – נאצים, ציונים ויהודים והפכו אותה לחלק בלתי נפרד מהתעמולה האנטי-ציונית שלהם. חנה ארנדט בסיפרה על משפט אייכמן 'אייכמן בירושלים' הוסיפה ואריאציה משלה על אותה עלילת דם.

מי שנטה להאמין בזה, גם יכול היה להסיק שאולי הש.ב וממשלת מפא"י היו מעוניינות בחיסולו של קסטנר. כבכל התנקשות, מאז ימי רצח ארלוזורוב דרך רצח קנדי ורצח רבין, תמיד מופיעה הירייה הנוספת. היורה הנוסף הנעלם. האם היו שותפים ללי הארווי אוסוולד או ליגאל עמיר? ובמקרה של קסטנר, האם היה אדם נוסף אשר ירה את הכדור הקטלני בקסטנר?

התשובה היא כמובן לא ודאית. אבל בגלל הדפוס הקבוע, אפשר להניח שלא. לא היה יורה נוסף. כל מה שאנחנו יודעים על יורה נוסף בא מעדות מאוחרת של מבצע הרצח עצמו, זאב אקשטיין. בתו של קסטנר אומרת ששמעה מאביה משהו והיה לה גם פתק, שלמרבה הצער היא לא מוצאת אותו. אוי, כמה נוח למתנקש להמציא רוצח אלמוני אחר. מה שבעיקר מעורר את חוסר האמינות בעניין הקונספירציה זה שתפקידו של היורה הנוסף, המקצוען כביכול, היה לוודא הריגה. אחרי שאקשטיין, המתנקש החובבן כביכול, עושה את תפקידו, צריך לבוא המקצוען ולראות שקסטנר באמת מת, ואם יש צורך לירות בו כדור נוסף. דומה שעצם ההתרחשות שלאחר ההתנקשות, שוללת וידוא הריגה. שהרי לא היה וידוא הריגה וקסטנר הגיע חי לבית החולים ונפטר רק כעבור יותר מעשרה ימים. כמה אנשים צריכים לירות ביהודי מבוגר החוזר לביתו בלילה כדי להרוג אותו?

הש.ב ידע הכל

הפרוטוקול הממשלתי, יותר משהוא מפזר את הערפל סביב הרצח חושף משהו מעולמם של מנהיגי המדינה. כך נחשף איזה צד פרוע, אלים, טרוריסטי בחיי הארץ, שהודחק לגמרי מהתודעה. עיקר הדיון בממשלה נסב סביב השאלה, אם אפשר להגדיר את ההתארגנות סביב רצח קסטנר כארגון טרור. מי שפקפק בכך היו דווקא שרים מתונים מסוגו של פרץ נפתלי (יש על שמו בניין באוני' תל-אביב) מהציונים הכלליים. ותשובתו של רה"מ בן גוריון בעניין זה היא אחד הקטעים היותר מעניינים בדיון: "ההבדל הוא שאתה חניך הסוציאליזם הגרמני ואנחנו חניכי הסוציאליזם הרוסי וחניכי ארץ ישראל. ראינו את הנעשה פה. אם כי לא אחלל שמות הטרוריסטים הרוסים, אם גם לזה ייקרא טרור. ניצ'אייב לדעתי היה איש קדוש. אם כי היה טרוריסט".

מבחינתי, זה שבן גוריון העריץ עד כדי כך את המהפכן הטרוריסט הרוסי ניצ'אייב בן המאה ה-19, זה חדשות. חסידי הקונספירציה מעלים ספקולציות סביב שאלתו המחוקה בדיו עבה של שר המשטרה בכור שיטרית, וכנגדה תשובתו הגלויה של הממונה על השירותים החשאיים איסר הראל: "יש הוכחות שהם התנקשו בקסטנר". כיוון שלא היה רצף של שאלות ותשובות בעקבות שיטרית נראה שהשאלה הייתה בנאלית. היא לא עוררה סנסציה בממשלה כמו נושאים אחרים בדיון. לכן האפשרות שהשאלה נגעה לשב"כ קיימת כמו האפשרות שהיא מזכירה שמות מסוימים או תנועות או מדינות זרות. בכור שיטרית עסק בעברו בחקירת רצח ארלוזורוב וסביר שהעלה ספקות מלקחי הפרשה שקרעה את הישוב. זו הייתה המעורבות היחידה שלו בדיון. הוא לא המשיך לשאול. כך שאולי השאלה לא הייתה כל כך דרמטית.

מה שעולה בבירור מהדיון הוא, שלש.ב היה פיקוח לא רע על הגורמים המובילים במחתרות שפעלו לאורך שנות ה-'50. אכן, כמו בימינו בנוגע לתג מחיר, לא מובן מדוע לפעמים עוצרים ולפעמים משחררים, וכן היחס הסלחני כלפי מבצעי פעולות טרור ומשגרי איומים באלימות. הראל (הלפרין) הסביר לשרי הממשלה את מדיניותו תוך שהוא מתרכז בדמותו של יעקב חרותי: "כאן אני מוכרח להודות בטעותי. אני המלצתי לשר הביטחון שישחררו גם אותו לפני תום המועד. אין לנו רצון לנקום באנשי המחתרת, אלא לעקור אותם מסביבתם ומעשיהם… חשבתי כי אם נשחרר אותו נעשה לו מעשה חסד… לפני חודשים אחדים הוא חזר לפעילות, הפעם בצורה של עורך-דין. ברגע שהאנשים האלה (המעורבים ברצח קסטנר) נעצרו הוא הופיע כעורך הדין שלהם".

ובן גוריון מעיר: "נדון לעשר שנות מאסר הוסמך כעורך דין?"

חרותי היה בעברו איש לח"י והיה מעורב בכמה מאירועי הטרור של תחילת שנות ה-50. כפי שסיפר לי באחת השיחות שהיו לי איתו לאורך השנים, הוא זה שסיפק את חומר הנפץ למטען שהניחו עמוס קינן ושאלתיאל בן יאיר בפתח דירתו של שר התחבורה פינקס. הוא לא ידע שזו המטרה שלהם. הוא חשב שהולכים להניח מטען בחנות כל-בו שמוכרת סחורה גרמנית. גם על הפיצוץ בחצר הצירות הסובייטית ב-53' הוא לקח קרדיט, ואיסר הראל אישר בישיבת הממשלה הזאת שהוא אחראי לפיצוץ.

הראל מאשים בדיון הממשלה, שד"ר שייב (ישראל אלדד) לא חזר בו מדרך הטרור, להבדיל ממנחם בגין שחדל לחלוטין מדרך הטרור עם הקמת המדינה. הוא מייחס לשייב, "הידוע לכולכם", עורך 'סולם', השפעה רוחנית בהחדרת רעיונות לביצוע פעולות טרור. על ידו, הוא טוען, נמצאים אנשי מחתרת לשעבר, "המוכנים לעשות כל דבר".

והראל מונה רשימת פעולות טרור מאז הקמת המדינה, שדי משנה את התמונה שיש לנו בזיכרון מהתקופה הכחולה, העזה והחלוצית הזאת: "רצח ברנדוט, פצצה בביתו של שר התחבורה פנקס ביוני 52'; ניסיון פיצוץ משרד החוץ על ידי דב שילנסקי באוקטובר 52'… מנובמבר 52' ועד מאי 53' התנפלויות והתנקשויות במועדוני מק"י. פעולות נגד גרמנים שניהלו משא ומתן על השילומים באירופה במארס 52', ביניהם ניסיון שליחת ספר פצצה לאדנאואר (הקנצלר הגרמני דאז) בו נהרגו שני אנשים. ניסיון לפוצץ את ועידת השילומים".

שוב בן גוריון תוהה, איך חרותי קיבל רישיון עורך דין, כי שחרורו היה רק כתוצאה מהקלה בעונש ולא חנינה. חרותי העיד בפניי כי כבר במחצית השנייה של שנות ה-50' נרקמה סוג של ידידות בינו לבין איסר הראל. האם גם איסר חשב שזו ידידות? אני לא יודע.

הראל המשיך ברשימת הפיגועים: "בינואר 53' פעולות נגד חנויות ספרים וסוכנויות הפצה לספרים סובייטים; הנחת פצצה בקרבת הצירות הצ'כית בנובמבר 52'. ניסיון לשרוף מכוניתו של הציר הסובייטי בתל-אביב בינואר 53'. פיצוץ הצירות בפברואר 53'; מכתבי איום שנשלחו לאישים ולמוסדות שונים בחתימת 'המגף השחור' ו'המגף הלבן' בתחילת 53'. התנפלות על הכנר יאשה חפץ באפריל 53'. המטרה הייתה לשבור את ידו כי הוא ניגן משהו מקומפוזיטור גרמני; שריפת איטליז בתל-אביב ובירושלים… פעולה בקשר לשבת שריפת מכוניות… תכנון פעולות חבלה בכנסת, הייתה אז מחתרת דתית שגם היא ינקה מאנשי לח"י".

לאחר מכן המשיך איסר להבהיל את השרים ברשימה "הרבה יותר גדולה של תכניות טרור שלא יצאו לפועל… תכנית לחטוף את נחום גולדמן… הייתה תכנית של פעולות פיצוץ בחו"ל, חבלה בבונדסטאג על-ידי העמדת מכונית משא טעונה חומרי נפץ, פיצוץ משרדי 'שהם' בחיפה ותל-אביב כי אניותיה עמדו להביא סחורות שילומים". הרמז התעמולתי ברור: על רקע עיסקת "סחורה תמורת דם" שעלתה במשפט קסטנר.

איסר מזכיר עוד תכניות פגיעה בקציני משטרה וצבא, "פגיעה בקסטנר אחרי פרסום פסק הדין (ב-1955), פגיעה בג'ונסטון בשעת שהותו האחרונה בארץ ב-54'… נגד לאוסון, האמרשלד (מזכ"ל האו"ם), נגד ברנס (מפקד כוח המשקיפים), נגד כל אחד ואחד הקשור בפעולות או"ם או אמריקה".

"הייתה תכנית לפגיעה גופנית באורנה פורת לאחר שובה מסיורה בחו"ל כתגובה על הופעותיה בגרמניה ב-55'… פצצות במערכות העיתונים ב'העולם הזה', ובתקופת הבחירות האחרונות באסיפות הציונים הכלליים… הייתה עוד תכנית ב-52' לפוצץ את בניין הוועד הפועל של ההסתדרות".

כרוניקה של רצח ידוע מראש

חומרי הבעירה לתזזית האלימה הזאת היו עסקת השילומים של ישראל עם מערב גרמניה בתחילת שנות ה-50', וכל המשתמע ממנה לגבי היחס לגרמנים אחרי השואה; ולצד גרמניה, ברית המועצות הסטליניסטית והגל האנטישמי שהחזיר לחיים את הנאציזם – הפעם במהדורה קומוניסטית. שלוש הפרשיות שהעלו מאוד את גובה הלהבות ביחס לברית המועצות היו משפט הסופרים היהודים והוצאתם להורג בקיץ 1952. ברקע הייתה פרשת מעצרו של מרדכי אורן ומשפטי הראווה בפראג, כאשר בנובמבר 52' נערכו התליות של הנאשמים, ובתחילת 53' עלילת הרופאים בברית המועצות. היה חשש מפוגרומים בסדרי גודל המוניים בברית המועצות. הגל האנטישמי המפחיד הזה נגדע בבת אחת עם מותו של סטלין במארס 53'. הפיגועים בצירות הסובייטית ובצירות הצ'כית קשורים לזה.

הדבר היחיד שאפשר להגיד נגד הרשויות, שבתוך כל אירועי התקופה והמתיחויות השונות הש.ב לא חשב שהגנה על חייו של ישראל קסטנר זה הדבר הדחוף ביותר. גם חייו של ראש הממשלה בן גוריון הופקרו, כפי שהתברר בפרשת זריקת הרימון אל שולחן הממשלה בכנסת. אם משה דואק היה מספיק לזרוק את שני הרימונים הנוספים שהיו ברשותו, בן גוריון, שבמזל רק נפצע קל, היה נהרג. זה קרה שבעה חודשים לאחר רצח קסטנר. ברור שהייתה מערכה לדה-סטביליזציה של מדינת ישראל, מה שהופך את האפשרות שהש.ב ירצה בהתנקשות סנסציונית לבלתי-סבירה.

לאחר מתן פסק הדין במשפט קסטנר, פרסם הפובליציסט הראשי של 'הארץ' באותה תקופה ד"ר משה קרן סידרת מאמרים שניתחה את פסק הדין, שנחתם באמירה של השופט המחוזי הלוי כי קסטנר מכר את נשמתו לשטן. בסיומה של הסדרה, שבה שלל קרן לחלוטין את פסק הדין ומסקנותיו, הוא קבע כי פסק הדין הוא לא פחות מגזר דין מוות על קסטנר. מי שקורא אותו ומסכים עם הנאמר בו יכול לראות בו דין מוות. יעקב חרותי חזר ואמר לי, כי זאב אקשטיין לא היה צריך יותר מזה. אם ד"ר קרן פירש כך את פסק הדין, לא צריך להיות איש מודיעין דגול כדי להניח שאחד ממופרעי המחתרות שהסתובבו אז ייקח על עצמו לבצע את ההוצאה להורג. כך שאין פה גילוי גדול בכך, שמתברר שגם הש.ב "ידע" עוד הרבה קודם להתנקשות שקיימת תכנית לרצח.

גם השמאל הרדיקלי לקח חלק

תוצאות המשפט פגעו פוליטית במפלגת השלטון. מפא"י איבדה בבחירות של 1955 כמה מנדטים טובים בעקבות משפט קסטנר. איזו תועלת יכלה לצמוח לשלטון מרצח קסטנר שנתיים לאחר פסק הדין, אחרי מלחמת סיני, כאשר ישראל כבר בפתח תקופה חדשה? לא סביר. סביר יותר, שהתחושה בש.ב הייתה, שהעניינים התקררו ואם תכניות התנקשות לא יצאו לפעול ב-55', אז הסכנה ב-57' פוחתת. איסר הראל ציין, כי כשישה שבועות לפני ההתנקשות החל להתברר הערעור בבית המשפט העליון. הוא חושב שזו נקודת ציון משמעותית. פסקי הדין של שופטי העליון ניתנו בתחילת 1958, כשנה לאחר הרצח.

עוד נקודה מעניינת שעולה מהפרוטוקול: השם מקסים גילן בהחלט חוזר כמה פעמים. בין קבוצות המחתרת מונה הראל את "קבוצת מנקס וחרותי, חבורת נוער קדמה. קבוצת מקסים גילן". עוד מוסיף איסר, כי "היה זמן שאקשטיין היה תחת השפעתו האישית (של מקסים גילן)". האיש הפך לימים לדמות מיתולוגית בתולדות השמאל הרדיקלי, הואשם בריגול, היה משורר דלה שמאטע, ערך שבועון פורנוגרפי, וגורש מהארץ. אדם ברוך וחסידיו קשרו לו כתרים.

האפילוג של הפרשה הוא פרשה בפני עצמה: משפט אייכמן. מה ששוב מציב סימן שאלה ענק על התיאוריות האנטי-בן-גוריוניות: בשביל מה לבן גוריון לפתוח מחדש את הנושא של רצח יהדות הונגריה ולהעלות באוב את דמותו של קסטנר, אם הייתה למישהו כוונה להשתיק את קסטנר? לא סביר, ווטסון.

הרצח עורר בהלה אצל עו"ד שמואל תמיר, שהגן במשפט על מלכיאל גרינוואלד והפך לקטיגור של קסטנר; ואצל עורך 'העולם הזה' אורי אבנרי. ממכתבים שראיתי שנכתבו בשנת 1957 ונשלחו מהארץ ומלונדון עולה שהשניים חששו לחייהם. אבנרי חשש מהש.ב. אבל מה שחסר בפרוטוקול של דיון הממשלה, וזה אולי יאכזב את אורי אבנרי: ל'העולם הזה' אין נוכחות בפרוטוקול של דיון הממשלה. איסר הראל מזכיר את העולם הזה פעם אחת כמטרה לפיגוע אלים.