אין נשיא בעירו

בשבוע שעבר קיים נשיא המדינה מפגש עם מספר צעירים פעילים במחנה הימני של המפה הפוליטית, זאת בעקבות סדרת התבטאויות "שמאלניות" של ריבלין; שניים שהשתתפו בפגישה, שרה העצני ואריאל מורלי, כתבו בדף הפייסבוק שלהם התרשמויות מהפגישה, מהן עולה שריבלין הקשיב, ולדברי מורלי הוא התרשם שריבלין שייך לימין ושנשאר איש ארץ-ישראל.

עצם הפגישה והדיווחים לגביה מפספסים נקודה מכרעת בכישלונו המהדהד של ריבלין בתפקודו כנשיא מדינה. השאלה אם ריבלין שייך לימין או לשמאל היא ההוכחה שריבלין נכשל בתפקידו, כפי שאבהיר להלן.

ממלכתיות מדומה

נשיא המדינה בישראל הוא תפקיד ממלכתי וסמלי, שהיכולת למלא אותו תלויה בקיומו של קונצנזוס רחב בציבור לגבי דמותו של הנשיא. ההצדקה לקיומו של מוסד כה יקר טמונה אך ורק בעובדה, שהחברה הדמוקרטית, ממהותה הדמוקרטית, עשויה להפיק תועלת מקיומו של מוסד סמלי זה.

מטבעה, בחברה הדמוקרטית מערכת פוליטית רבת עמדות ורבת גוונים, מערכת המתקיימת בה תחרות מתמדת על השפעה ועל תפישת עמדות כוח; מטבעה היא מסגרת של עימותים ופילוגים בין חלקים שונים בחברה, אך כל החלקים הללו עומדים על בסיס משותף אחד: הסכמה על הרוח והשיטה הדמוקרטיים. במדינת ישראל נוספים לכך גם היבטים הקשורים בהיותה מדינה יהודית.

המוסד שמייצג במדינת ישראל את המסגרת המשותפת הוא מוסד הנשיאות. על כן, כדי למלא את תפקידו כראוי, נשיא מדינת ישראל לא יכול להיות חלק מהמחלוקות הפוליטיות המאפיינות את המערכת הפוליטית. ואם הגיע הנשיא למצב הזה, שהוא עצמו נמצא בלב ליבן של המחלוקות הפוליטיות, אזי בהגדרה, הוא לא יכול למלא את תפקידו.

הנשיא ריבלין הגדיל לעשות. במשך זמן קצר של מספר חודשים בלבד הוא ריסק את מעמדו כנשיא, ועל כן, מכאן ואילך, אנו צפויים לשנים ארוכות של כהונת נשיא שנוי במחלוקת, שכמחצית מהציבור ממש עוינת אותו, גארבג' טיים מייגע, שכל כולו תוצאה של נשיא חסר אחריות, בעל אישיות פומפוזית אך חסרת תוכן.

תכל'ס פוליטיקאי. ולא מהמוצלחים

אני מבקש להתבונן בצורה קרה ברזומה של ריבלין כפוליטיקאי, והדרך לעשות זאת היא פשוטה מאוד; הרי ריבלין נמצא בחיים הפוליטיים עשרות רבות של שנים, ועל כן מתבקשת השאלה: איזו תרומה ייחודית הרים ריבלין כאיש ציבור? לאיזה חוק, לאיזו החלטה, לאיזו פעולה פוליטית משמעותית אחראי ראובן ריבלין?

שמעון פרס, למשל, אחראי לעוצמתה הגרעינית של ישראל, לעיצוב הכלכלה באמצעות "תוכנית הייצוב" ב 1985, מיוזמי הסכם אוסלו (הנוראי, אך זה לא חשוב לענייננו), ועוד. איזו תרומה בעלת ערך הרים ראובן ריבלין? הצגתי ללא מעט אנשים את השאלה, והם נותרו נבוכים. מקסימום אמרו משהו על נחמדותו ועל ההדר והנימוסים שלו. הרי אין מדובר באיש רוח, לא באיש אקדמיה, לא באיש צבא, לא באיש חינוך, לא באיש כלכלה או תחום אחר – מדובר באיש פוליטי בלבד, וגם כאן לא נזקפת לזכותו עשייה בעלת ערך; מה שהרוב זוכרים הוא היותו מנהל קבוצת בית"ר ירושלים בכדורגל.

משכך, מה יש בו בריבלין? סוג של ניחוח בית"רי של פעם, מין צל חיוור המזכיר לאנשים מכובדות של פעם, שהייתה בהם בגדולים ההם. לריבלין אין את התוך, אלא בעיקר את הקליפה. הוא לא חיבר ספרים, לא מאמרים, הוא לא נחשב למחוקק דגול, לא לאיש כלכלה ולא למבין בביטחון. אז מה נותר?

בתמצות, רובי ריבלין הוא איש שעיסוקו בפוליטיקה קטנה, וגם זאת לא בצורה כה מוצלחת, היודע להתנהג כלפי חוץ בדרך מכובדת ולהציג ממלכתיות. הוא השתמש בכל התכסיסים כדי להגיע לבית הנשיא, זאת לאחר שנכשל כישלון חרוץ כאיש פוליטי. ואם יש נכס אחד לריבלין, הוא הדימוי הממלכתי אותו טיפח בשנים האחרונות, ודווקא את הנכס הזה הוא שמט מידיו כנשיא.

למה כל זה חשוב? האם הכרחי להציג הצגה שלילית את הרזומה של ריבלין לשם הטענה העקרונית? התשובה היא כן, כי רק כך ניתן להבין מדוע הוא נכשל כה מהר.

מה ריבלין לא מבין?

קודם כל, שכדי למלא את תפקידו כנשיא, עליו למצוא לב פתוח ואוזן קשבת בקרב אחוז ניכר של העם. האופן שבו ריבלין פועל בבית הנשיא הביא לתוצאה נוראית – כמחצית מהחברה היהודית עוינת אותו, רואה בו שותף למסע הכפשה נגד ישראל בארץ ובעולם, מסע הכפשה מבית היוצר של השמאל הרדיקלי. הדוגמה האחרונה פורסמה באתר הג'רוזלם פוסט, כאשר ריבלין, כאחרון מייסדי 'שלום עכשיו', פנה בקריאה לגורם זר, לשדולת AIPAC, להשתמש במשאביו כדי להתניע את "הדיאלוג בין ישראל לפלסטינים".

להאשים את ישראל שהיא חברה אלימה וחולה? להתנצל בשם היהודים על כל דבר מבלי לתבוע הדדיות? להתערב בהחלטות הממשלה? איזו חברה מערבית/דמוקרטית/ליברלית, הייתה סופגת טרור רצחני במשך 100 שנה וממשיכה לגלות אורך רוח ומתינות כמו החברה בישראל? מבט על תגובות הזעם באירופה נגד מוסלמים בשל אירועי טרור בודדים, מוכיח שישראל היא בדיוק ההיפך – אולי בצורה חולנית היא לא מגיבה באגרסיביות מספיקה לטרור הרצחני נגדה.

בכל השוואה בינלאומית, ישראל היא חברה לא אלימה. אז למה ריבלין אמר את זה? התשובה פשוטה: הנטייה לפומפוזיות, והמטרה העליונה – לשרת את הדימוי של ריבלין כהומניסט דגול. הנשיאות היא רק אמצעי למטרה אחרת.

לא לחינם התעכבתי על היותו של ריבלין פוליטיקאי כושל, בעל יכולת מועטה ביותר לקדם סדר יום, אבל זה לא מפריע לו כנשיא להתערב במדיניות של הממשלה, אולי להיפך. רק לפני כשבועיים, בעקבות פניית הרשות הפלסטינית להתקבל לבית הדין בהאג, החליטה ישראל להקפיא העברה של חצי מיליארד שקל לרשות הפלסטינית, ומה עשה ריבלין? בכנס שגרירים תקף את החלטת הממשלה להקפיא את הכספים.

מקסימום הצהרות, מינימום אחריות

סליחה מר נשיא, מי שמך? בשם מה ובשם מי אתה חותר נגד החלטות ממשלה נבחרת? מי הרשה לך להשתמש בכבוד של המוסד הסמלי לתקוף החלטות של ממשלה שנבחרה על-ידי העם? לקעקע החלטות של ממשלה נבחרת? הרי ריבלין פועל פה ממש כמו בג"צ: משתמש בפלטפורמה הציבורית כדי לחתור תחת הבחירה הדמוקרטית של הציבור, וכמובן, מבלי להיות אחראי לתוצאות. כך ריבלין תקף את הצעת חוק הלאום (גילוי נאות, אני נמנה על מתנגדי החוק), וכך במקרים אחרים.

למוסד הנשיאות תפקיד חשוב ביותר בייצוג הקונצנזוס הרחב ביותר בחברה הדמוקרטית, אולם ברמה המעשית הוא תפקיד סמלי, ולכן אל לו לנשיא להיכנס לתחומי הממשלה. בכך כשל ריבלין כישלון מהדהד. אותו הדבר היה גם אם היה מציע להפיל את הרשות הפלסטינית ולספח את יו"ש – זה פשוט לא תפקידו. אם לא די בכך, מסתמן כי מה שריבלין לא הצליח לעשות בכנסת ובממשלה, עתה הוא מנסה לעשות באמצעות ניצול תפקידו הממלכתי, תוך חתירה תחת ממשלה מכהנת.

כשם שבסוגיית בג"צ אין לנו עניין בעמדותיו הפוליטיות של השופט, אלא אנו דורשים ממנו להיות כפוף לחוקי הרשות הנבחרת, כך ביחס לריבלין כנשיא מדינה. אין זה מעניין אותנו אם הוא איש ארץ ישראל השלמה או לא. מה שמעניין אותנו הוא שיהיה נשיא, שימלא את תפקידו באחריות ובענוותנות, ולא יהפוך את התפקיד הסמלי קרדום לחצוב בו, קרדום לפיסול דמותו ההומניסטית על חשבון הדמוקרטיה.

אם נשוב לתחום שמר ריבלין מתמחה בו, כדורגל, חשוב להזכיר: שופט כדורגל טוב הוא זה שאין חשים בו. אם שופט הכדורגל הופך להיות לדמות המרכזית של המשחק, זהו סימן מובהק לכישלונו.