גלנט: צריך לפעול כדי שיהיה לנו פרטנר

יותר מסבב הבחירות הקודם, הבחירות הללו מביאות עמן דם חדש של אלופים ותיקים שמתגייסים לפוליטיקה. אלה יואב גלנט ועמוס ידלין. בבחירות שלפני שש שנים הגיע בוגי יעלון.

"עד עכשיו אני לא מבין על מה הבחירות האלה?" אמר היום (יום ג') גלנט במפגש עם סטודנטים מהמחלקה לתקשורת ופוליטיקה במכללת הדסה בירושלים. "בשביל מה היה צריך את זה? בשביל להוציא מיליארד שקל?".

למעשה, כפי שגלנט הציג את זה בפני כ-150 סטודנטים, וביניהם מפוזרים משהו כמו עשרה עד עשרים עסקני מפלגת כולנו, המצע של מפלגת כחלון ושלו עצמו הוא "יכולת ביצוע". "לא באנו מהטלוויזיה אלא מהשטח", הוא אמר. הוא תיאר את המציאות הישראלית כנתונה בתוך קניון של אילוצים נוקשים – מצד אחד האמריקנים, מצד שני הערבים. בתוך זה אנחנו הולכים. יש כאלה שמעדיפים ללכת בצד הימני של הקניון הצר, ויש שמעדיפים ללכת בצד השמאלי. "הנתיבים די ברורים. במה נבדלים הדברים: ביכולת הביצוע. יכולת הביצוע לא נובעת ממרכזי המפלגות. לנו יש נבחרת. יש לנו רעיון. ויש יכולת ביצוע מוכחת", וכאן גלנט כמובן שטח שוב את תחום התדרים של הסלולרי ואת השייטת ואת 'עופרת יצוקה'.

מנחם בגין היה איש הוויתורים הטריטוריאליים

גלנט, שועל כסוף אפרפר, בעל מבנה גוף רזה אך לא כחוש, מאוד לא אופייני לאלופים המשתחררים מצה"ל ומקבלים המלצות לסטודיו סי. הוא פתח את הרצאתו בדימוי שכבר שמעתי ממנו פעם, כאשר עוד היה אפוף כריזמה של מסתורין וזוהר של מי שהיה המועמד המועדף לרמטכ"לות, אך בגלל תצלומי אויר מסוימים של ביתו במושב עמיקם איבד את התפקיד לגנץ. זהו הדימוי של האונייה הגדולה המשייטת מצפון לדרום אך אתה רוצה בעצם להלך על סיפונה ממערב למזרח, או שמא להיפך. אז לאן בעצם אתה מתקדם?

רוצה לומר, משנתו הלאומית דומה לחוג האלופים בצמרת הביטחונית מזה כ-20 שנה: הוא מדבר על עתיד קרוב של חמש עד עשר שנים שבסופן "ממערב לירדן יהיו 15 מיליון בני אדם, כשמחציתם ערבים", הוא אומר. הוא רואה תיקו דמוגרפי שיקשה עלינו מאוד, ומכאן כמובן נגזרת האסטרטגיה המבריקה של החלוקה. בתשובה לשאלה לגבי הימצאותו של פרטנר. "כרגע אנחנו בבעיה", הוא אמר. "אבל האם אתה רואה באי קיומו של פרטנר סיבה לא לפעול? או שצריך לפעול כדי שיהיה לנו פרטנר. כרגע מדברים כאילו מרכז, אבל פועלים להמשיך לקבל קולות מהימין", הוא רמז לראש הממשלה נתניהו.

אתה מתכוון לנתניהו? הוא נשאל. "אנחנו מדברים בדיוק על מה ששאלת. לא משנה מה אומרים, בסוף המעשים הם כמו של בנט", אמר גלנט.

הנקודה המעניינת היא, שנושא "מכתב בוש לשרון" מאפריל 2004 הוא לא המצאה פרטית של מייקל אורן. גלנט הציג את זה בתור התשתית המדינית להסדר עם הפלסטינים ובמידה שקיימת אצל כחלון תכנית מדינית היא מתמקדת במכתב הזה. הבנות בוש שרון הן התחלת הרעיון של גושי ההתיישבות ביהודה ושומרון שיישארו בידי ישראל במסגרת של הסדר קבע. נראה שההצמדות להבנות בוש שרון היא תולדה של שירותו של יואב גלנט כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה שרון בזמנו; מדיניות שרון היא הבייס-ליין של גלנט וכחלון בצד המדיני.

גלנט חוזר על הסיסמא של כחלון, שהוא מייצג את הליכוד הישן, הליכוד של בגין. זו מעין גרסה של לבני והרצוג כמייצגי משנתו החברתית של ז'בוטינסקי. על-פי השמאל, ז'בוטינסקי היה סוציאל דמוקרט מושבע; על-פי כחלון וגלנט מנחם בגין היה איש הוויתורים הטריטוריאליים. כדי לחזק את הרושם, ליווה את גלנט מהשורה הראשונה בקהל אריה נאור, שהיה מזכיר הממשלה למשך תקופה קצרה בימי בגין. שתי שורות מאחוריו נצפה צ'רלי ביטון, איש הפנתרים השחורים שייצג בעבר הרחוק את חד"ש בכנסת.

גלנט האשים את הטלוויזיה שיצרה לו דימוי של אוליגרך. "תשכחו מזה, זה לא אני", הוא אמר. הוא דיבר הרבה יותר על מוטיבים חברתיים כלכליים, ופלט בהיסח הדעת: "לפני שאנחנו מתעסקים בלהביא עוד מיליון או שני מיליון עולים, בואו נתעסק עם הפערים, עם השכבות החלשות", הוא אמר.

דור אחר של אלופים

גלנט ועמוס ידלין בהחלט שייכים לדור אחר של אלופים. ודווקא לטובה. לגלנט אין סיכוי להגיע באמצעות הצוללת של משה כחלון לתפקיד שר הביטחון. ספק אם יהיה בממשלה הבאה. אז אפשר לשאול, בשביל מה לו? המסורת הישראלית מאז קום המדינה היא, שהקצונה הבכירה מעורבת עמוק בפוליטיקה, והמנהיגים הפוליטיים מעורבים עמוק בנעשה בצבא. ההצלחות הצבאיות של אישים כמו יגאל אלון, שמעון אבידן ומשה כרמל במלחמת העצמאות העניקו רוח גבית אדירה למפלגת מפ"ם שיצאה מהבחירות הראשונות ב-1949 ולאחר מכן ב-1951 כמפלגה החזקה ביותר אחרי מפא"י, וזאת על-אף השמאלנות הרדיקלית הסטליניסטית שלה.

במאמר גדול שפורסם ב'מידה' תיאר פרופ' יחיעם ויץ את הדרך בה טיפח בן גוריון גנרלים משלו, מפא"יניקים, כאשר מערכת סיני ב-1956 נועדה לייצר מלחמת ניצחון שתהיה מזוהה עם בן גוריון ומפא"י. בבחירות של 1959 אכן הגדילה מפא"י את כוחה לשיא. רמטכ"ל מלחמת קדש, משה דיין, הפך לנכס האלקטורלי הגדול של מפא"י. גם חלק משדרת האלופים המנצחים של מלחמת ששת הימים העניקו תנופה למפלגות שאליהן הוצנחו ללא כל תקופת צינון. הרמטכ"ל יצחק רבין ויורשו חיים בר-לב הוסיפו יוקרה ותוחלת חיים להנהגה המערכניקית המסתיידת של אשכול, גולדה, ספיר וחבריהם.

מה שמבדיל בין האלופים ההם לאלופים של היום זו היומרנות הלאומית ההיסטורית חסרת הגבולות של מצביאים כמו עזר ויצמן, אריק שרון או משה דיין. הם טלטלו אז וגם הפחידו את ההנהגה הפוליטית. ב-67' קמה זעקה מתוזמרת להחזיר את משה דיין ולהציב אותו בביטחון כדי להציל את האומה מידיו של לוי אשכול המגמגם. בשנים שקדמו לששת הימים איתגר דיין את תפיסתם המדינית והכלכלית של הצמרת המפא"יניקית שעוד הייתה נטועה בעליה השנייה והשלישית. שרון חשב שצריך להציל את המדינה מידי המערך ערב מלחמת יום הכיפורים, וכמובן לאחריה. וכמו היום התריע עזר ויצמן כי יש להציל המדינה מראש הממשלה יצחק רבין – בקדנציה שלו בשנות ה-70'. הוא פתח במסע לחישות, שרבין מוביל את ישראל לשואה. מי שסייע לו אז בערעור אמון הציבור בממשלת רבין היה עיתון המרכז-ימין 'הארץ'. גרסה דומה להבלים שהרעיף לאחרונה רא"ל מיל' אהוד ברק על גידי ויץ בעיתון השמאל הרדיקלי, 'הארץ'. ויצמן אף הרהר בשנות ה-70' בהקמת מפלגה שיובילו אותו גנרלים בדימוס, והיא תטאטא את המנהיגות הפוליטית האזרחית ההסתדרותית המסוידת.

הדרגות כבר לא מסנוורות כמו פעם

למרות שהאלופים וראשי השירותים החשאיים כבר לא מופיעים כשהילת גיבורים מנצחים על ראשם, עדיין עם ישראל כרוך אחריהם בעבותות של פסיכולוגיה בגרוש. הציבור זקוק לפיגורה בעלת אוטוריטה ביטחונית בלתי-מעורערת בתפקיד שר הביטחון, אם לא ראש הממשלה ממש. זה לא משנה אם החשיבה הצבאית והארגונית, המדינית והאסטרטגית של רא"ל בוגי יעלון היא מקורית או מבוססת על ניסיון כושל, אם יש לו רקורד מוכח או שהוא בלון נפוח – היותו רמטכ"ל לשעבר שנצרף בשדות הקרב האדומים ובפעולות עלומות מעניקה לו בעיני הציבור הישראלי והמערכת הפוליטית את המפתח ללשכת שר הביטחון.

חלק מהממסד הביטחוני איבד את אמינותו בעיני הציבור בימיו של בנימין נתניהו. העצומות ההמוניות של תתי אלופים קשישים למען השלום והנסיגה, חוות הדעת מבית מדרשם של מכונים שונים, נחשפו פעם אחר פעם כנובעות מפוליטיזציה ולא משיקולים ביטחוניים לאומיים טהורים. מה שמאפיין את עמוס ידלין ויואב גלנט ששניהם אינם אצים למתוח ביקורת בוטה על ההנהגה המדינית ביטחונית שאותה הם רוצים להחליף. גלנט היה הרמטכ"ל המועדף על בנימין נתניהו וידלין יכול היה להיות שר ביטחון של נתניהו ממש כפי שפרופ' מנואל טרכטנברג יוכל להיות בבוא היום שר האוצר שלו. למעשה, לטרכטנברג יהיה נוח יותר להיות שר אוצר אצל ביבי מאשר אצל הרצוג.

במפגש עם הסטודנטים במכללת הדסה נשאל גלנט לפחות פעם אחת בצורה בוטה, מדוע הוא וכחלון אינם מכריזים כי לא ילכו לממשלה עם נתניהו. הוא ענה: "שמנו לעצמנו יעד – לשפר את המצב הכלכלי חברתי. כל ממשלה שתלך איתנו בכיוון הזה, נלך איתה".