גלאון: איפה המנהיגות של בוז'י

הרצאתה של ח"כ זהבה גלאון באוניברסיטת תל אביב אתמול (ג') מסמלת אולי יותר מכל את הימים הקשים שעוברים על מפלגת מרצ.

מיקום המפגש, למרבה האירוניה, נקבע דווקא לבניין יהדות. הייתם מצפים שדווקא במעוז השמאל שבאוניברסיטת תל אביב יגדשו את האולם מאות משתתפים, לכן די התפלאתי לגלות כי הוא מתקיים בבניין נמוך קומה ואפרורי. שם, בחדר ממ"ד קטנטן ומעורר מחנק, נכחו לבסוף עבדכם הנאמן וקהל הומוגני של כ-40-30 סטודנטים, לפחות ארבעה מהם פעילי מרצ. לפני שנכנסתי, כמה מטרים לידי עמדה קבוצה של פעילי התנועה. שמעתי את אחד מהם אומר בקול: "מה אנחנו עושים פה בכלל?". ייתכן שדיבר על הכנס, ייתכן שלא. על רקע הרשימה החדשה של מפלגת העבודה, נראה כי מצביעי שמאל רבים שואלים את עצמם את אותה שאלה. ועל כך בדיוק ביקשה גלאון לענות.

החליפה של האיומים

בחינת הסקרים מתחילת חודש דצמבר, אז הכריז נתניהו על הליכה לבחירות, ועד היום, אינה מנבאת עתיד ורוד למרצ. בתחילה נעה המפלגה בין שישה לשבעה מנדטים, ובסוף דצמבר אף הגיעה באחד הסקרים לשמונה. אך מאז ה-14 לינואר החלה מגמת ירידה, כאשר סקרים רבים העניקו לה לא יותר מחמישה מנדטים. העיתונאי רביב דרוקר, ואפילו בלוגר 'הארץ' אורי משגב, כבר ציירו תסריט בו מרצ אינה עוברת את אחוז החסימה. התאריך אינו מקרי: זהו היום בו הוכרזה הרשימה החדשה של מפלגת העבודה. מתפקדי ה'מחנה הציוני' הציבו בפרונט דמויות שביניהן נאו-קומוניסטים; כאלו שהציונות עבורן היא נכבה ביום הזיכרון; שרואות ב'התקווה' שיר גזעני; ושדוגלות בסרבנות "כל עוד נמשך הכיבוש". פתאום, מרצ אכן נראית קצת יותר מיותרת.

אין פלא אפוא כי כבר בפתיחת ההרצאה גלאון התהדרה ברשימה "מדהימה" – מילה עליה חזרה שלוש פעמים בשתי דקות. "יש לנו אנשים חדשים וותיקים", הסבירה בהתלהבות. אך נכון לעכשיו, נראה שאת המצביעים זה לא ממש משכנע. כדי להבין מדוע, די לעבור על השמות ברשימת המפלגה שנבחרה שלשום בערב (ב'). נחסוך לכם: עד המקום השישי והריאלי נבחרו בדיוק אותן הדמויות, למעט מוסי רז שנכנס במקום ניצן הורוביץ' הפורש. ואם חיפשתם עוד סיבה לעננת האפרוריות האופפת את הרשימה, כך הסתבר לי אתמול, חוץ מגלאון גם מיכל רוזין מפתח תקווה. מי כמוני, כתושב העיר, מבין את המשמעות.

אז נכון שהסקרים אינם חזות הכל, ומרצ  – שבבחירות הקודמות ניבאו לה שלושה מנדטים וסיימה עם שישה– תוכיח זאת. אך הקו שנקטה גלאון מרמז כי גם היא מתבוננת בהם בדאגה. מעתה מובן מדוע היא החליטה ללבוש את החליפה של האיומים, וכבר מההתחלה מטעני הצינור החלו להתעופף באוויר. זה נפתח בתסריט האימים: "אם מרצ תהיה חלשה, הרצוג יקים ממשלת מרכז-ימין או ממשלת אחדות עם נתניהו". מיד לאחר מכן החלה השתלחות חריפה ביותר בליברמן, מי שעל-פי חלק מהקונסטלציות האפשריות אמור היה להיות מרכיב חשוב בקואליציית שמאל. "כשאני חושבת מה עלול להיות בממשלת-מרכז ימין אני מתחלחלת. ואני מדברת בעיקר על ליברמן…על-פי ההערכה שלי ליברמן בכלל לא יגיע לבחירות… [הוא] גזען ומשתלח. ניסה באיזשהו שלב לזגזג, עד שיצא לו האיווט במסיבת העיתונאים שלו".

הרצוג לא מספיק שמאל

"אך זו לא הייתה הנקודה המרכזית", הבהירה גלאון. מסתבר שליברמן אינו אלא הרמה להנחתה: "איפה כל השותפים לגוש מרכז שמאל? כולם מחשבים חישובים… האם ראש 'המחנה הציוני' יכול לעבור לסדר היום, כששר חוץ בממשלת ישראל משתלח באופן הזה באזרחי ישראל הערבים?". לאור האמור לעיל, אין פלא שמי שאמור להיות הפרטנר הגדול ביותר של גלאון הפך למעשה לאויב האלקטורלי הגדול ביותר, ממנו יש להתבדל. "הוא [ליברמן – א.ג] מציע לגרש אותם! כאילו אזרחות היא סחורה עוברת לסוחר! האם ראש מפלגת העבודה, או 'המחנה הציוני' צריך לקרוא להם, יכול לעבור לסדר היום כאשר שר החוץ משתלח באופן הזה באזרחי ישראל הערבים… ביועמ"ש, בשומרי הסף ובשלטון החוק? שתיקת הכבשים. איפה ראש המחנה, או המפלגה או התנועה –  אני לא סגורה על השם שלהם".

כיצד, אם כן, מבקשת גלאון לשמר את הייחודיות של מרצ על פני העבודה? מהי הטקטיקה?

הטענה שחזרה שוב ושוב במהלך ההרצאה הייתה כי מרצ היא זו שתדאג שראש הממשלה יהיה "בוז'י הנכון", ולא בוז'י שחובר לממשלת אחדות או עם ליברמן והמרכז. כבדרך אגב, גלאון מנתה את השותפים הפוטנציאליים מבחינתה לאותה ממשלת שמאל: יש עתיד, ש"ס ויהדות התורה. אך המספרים מדברים בעד עצמם, ונכון לעכשיו לא נראה שלשלושת אלו עם העבודה ומרצ יש אפשרות קלושה להקים קואליציה. וכמו שאתם ואני יודעים זאת, גם הקהל שנכח באירוע יודע זאת.

אחד הסטודנטים העלה את שאלת ליברמן והמנדטים, ובתגובה גלאון ביקשה להמשיך ולשדר אופטימיות: "אם מרצ תהיה עשרה מנדטים אז ליברמן לא יהיה פקטור". היא הסבירה כי לא חייבים ש'המחנה הציוני' תהיה המפלגה הגדולה ביותר, כל עוד יש לה האפשרות הטובה ביותר להקים את הקואליציה. מרצ גדולה, טענה גלאון, תחייב את העבודה לקושש קולות נוספים דווקא מהמרכז-ימין.

סטודנט נוסף לא הסתפק בכך ושאל על מה שגלאון העדיפה להתעלם ממנו: בסופו של דבר, עשרת המנדטים שהיא מבקשת למרצ יבואו על חשבון העבודה. ואם ביבי חזק יותר, יש יותר סיכוי שהמפלגות האחרות ימליצו עליו להקמת קואליציה. "אני אסביר לך למה זה לא הכל מתמטיקה", ענתה גלאון. "מי שרוצה להחליף את השלטון, האתגר שלהם זה לקחת קולות מהמרכז-ימין. אין שום היגיון לקחת קולות מהשמאל".

זה הכל מספרים

אמת, זו אכן המשימה הגדולה של בוז'י ולבני. אך במרכז-ימין אין כמות מנדטים בלתי-נדלית, ולפיד, למרות הכל, שומר יחסית יפה על כוחו. ודאי שהעבודה לא תצליח למשוך כל כך הרבה קולות, שגם ישמרו אותה גדולה וגם ישלימו את כל המנדטים שהעשרה של מרצ ייקחו לה. והרי מרצ, כמובן, לוקחת רק מהעבודה. כך, שוב נשארנו עם אותו מספר מנדטים ומרצ אחת עם גדולה באופוזיציה. בסופו של דבר, אפילו גלאון הודתה בכך בעצמה: "מה שחשוב זה לא גודל המפלגה זה הבלוק, גודל הגוש. אנחנו רוצים להיות עשרה מנדטים, אבל זה לא משנה. מה שמשנה זה הגוש. זו המתמטיקה". והמתמטיקה, גברת גלאון, אומרת שהגוש נותר עם אותו מספר מנדטים. אז מה עושים?

אל תקשו על עצמכם. במקום לחשוב איך מהי הדרך הטובה ביותר להחליף את נתניהו, קראה יו"ר מרצ, הצביעו על-פי הערכים. "הרבה יותר חשוב, שכשאנשים באים להצביע הם לא יעשו את החישובים האסטרטגיים והגושים", סיכמה גלאון. "אם אתם בשמאל פשוט תצביעו מרצ". מבולבלים? גם אנחנו. מה שבטוח הוא, שעם כל הכבוד לערכים, למכולת ברחוב בלפור מגיעים באמצעות המתמטיקה. או כך לפחות לימדו לפני הרפורמות של פירון.