פרופסור רויאל נץ הוא משורר מדען, ההולך בדרכי עומר ח'יאם, שפיתח גם את צורת השיר הקרויה "מרובע"
עומר ח'יאם, מגדולי המתמטיקאים בכל הדורות, לא המציא את הגלגל, אפילו לא את המעגל, אבל תגליותיו והמצאותיו בפָרָס של המאות ה-11 וה-12 הטרימו הישגים מתמטיים דרמטיים כגון האלגברה של מערכת-הצירים והגיאומטריה הלא-אוקלידית. אותו ח'יאם, בשבתו כמשורר דגול, לא המציא גם את צורת השיר הקרויה "מרובע", אך הוא שִכלל אותה במידה כזו שנעשתה מזוהה איתו, וכבר אין לדעת אילו ממרובעי ח'יאם כתב הוא עצמו ואילו מהם נכתבו בשמו מָשָל היה הוא שֵם גנרי. כך או כך, רבים כאלה נכתבו אחריו, במסורת דורות.
ח'יאם מזוהה גם עם מיזוג צורת המרובע, שיר-מִכְתָם במתכונת החריזה א-א-ב-א, עם אווירה הגותית מסוימת מאוד. אותה אווירה שגרמה לזאב ז'בוטינסקי, ממתרגמיהם הרבים של מרובעי ח'יאם לעברית, לכנות את 17 מרובעי ח'יאם שתרגם בשם "קֹהלת פרס". כמו רוב האחרים, בהם המשורר יעקב אורלנד, תרגם ז'בוטינסקי את מרובעי ח'יאם מן הגרסה האנגלית של מי שהביא אותם אל המערב המודרני, אדוארד פיצג'רלד.
רוח המרובע המסורתי היא רוח הגלגל, רוח קהלת: גלגל חוזר הוא העולם, דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת, ובניסוחו של ז'בוטינסקי באחד המרובעים: "הֲלֹא רַבִּים, זוּ קֹדֶם אֲהֵבְנוּם,/ מַרְגָּלִיּוֹת אַל-דֹּפִי, פָּז אַל-מוּם,/ שָׁתוּ כּוֹסָם, דּוֹר-דּוֹר בְּבוֹא הַתּוֹר,/ וְזָחֲלוּ אֶחָד אֶחָד לָנוּם". את החיים הללו יש למלא בתוכן – עבודת כפיים ויראת שמיים על פי קהלת, שירה ונשים ויין ועבודה מדעית על פי ח'יאם – אך תמיד לדעת את מקומנו בנצח ולא לצפות שנשנה בו משהו. להיות החכם באדם כשלמה-הוא-קהלת, הגדול במדענים כעומר ח'יאם, אך לדעת שלעולם לא נשיג את חכמת האלוהים ואת קצהו האחרון של הידע.
החידוש יורד לטמיון
מאז פיצג'רלד, מסורת תרגום מרובעי ח'יאם היא גם מסורת יצירתית. מה שמביא אותנו שוב להמצאת הגלגל. כי אכן, גם באמנות, באמנות השירה במקרה שלנו, לא מוכרחים להמציא את הגלגל. אפשר להגיע להישגים אמנותיים מרשימים, ואפילו לבטא מקוריות, דווקא בתוך מסורת שירה קיימת, מסורת של צורה ומַתכּונת ואילוץ והכרח (שהוא הרי אבי ההמצאה), וגם מסורת של הלוך נפש מסוים. אפשר לאמץ קונוונציה אמנותית עתיקה, לעטות מסכה של פרסונה מסוימת; פרסונת קהלת, ח'יאם, ועוד שכמותם – המלקטים כפתורים נוצצים של אושר בתוך מה שלדידם הוא קיום עשוי צַעַר. דור אחר דור, משורר אחר משורר ומעַבֵּד אחר מעבד, חוזרים למוסכמה ופרסונה ישנות, אלו של ח'יאם או אחרות, נכנסים בין קירותיה הקבועים, ומערים אליה את רוחם ושמץ מרוח-זמנם.
פרופ' רְוִיאֵל נֵץ הוא קצת עומר ח'יאם. מדען; מתמטיקאי, או בעצם כמעט מתמטיקאי: חוקר ההיסטוריה של המתמטיקה, ובין היתר עורך המהדורה המדעית של כתבי ארכימדס; משורר; ולמעלה מזה, משורר הפועל בתוך מסורת כתיבה בת מאות ואלפים, משורר שספר שיריו הראשון, 'עדיין בחוץ' (1999), היה מחלוצי המהפכה השמרנית בשירה הישראלית, אותה תנועה של שיבה אל המוזיקליות של השירה הכתובה ואל הצורות המסורתיות שהחלה לעשות לה גלים שנים אחדות לאחר מכן.
בשבועות אלה ממש הוא מפציע שוב בספר שירה: "מרובעים" שמו (בהוצאת חרגול ומודן). 92 מרובעים ח'יאמיים, המנכיחים את המוסכמות ותפיסת העולם ההן, מתור הזהב של המדע המוסלמי. 13 מתוכם הם עיבודים למרובעים של ח'יאם עצמו (שוב על פי גרסת פיצג'רלד). בסופם צירף נץ מסה קצרה על הקשר בין דמותו של ח'יאם כמתמטיקאי לדמותו כמשורר. מרובעיו של נץ הם מאותן יצירות המזכירות לך אחת מן הסיבות היסודיות לכך שאתה אוהב שירה: שהשירה ידעה, ומתברר שהיא יודעת עדיין אם היא רוצה, לבטל את המחיצה שבין צורה ותוכן, להכליא את החכם עם היפה לברייה אחת. זוהי מאותן יצירות המוכיחות שאמן גדול לא צריך להמציא את הגלגל וגם לא את המרובע.
אֶת חֲטָאַי מָנִיתִי בְּכֵנוּת,
וּמִנְיָנָם כַּמַּיִם לְכַמּוּת.
הִסְתַּרְתִּי שְׁנַיִם הַכְּבֵדִים כְּסֶלַע:
עֲיֵפוּתִי וּרְצוֹנִי לָמוּת.
(עמ' 36)
"המרובע הוא התגלמות הסדר", אמר המשורר דורי מנור בערב ההשקה של הספר, "אבל גם התגלמות הסכנה שבסדר. זאת צורה טריקית מאוד. במֵרָעָהּ היא קלושה ומטופשת כמו חמשיר. בנויה כמוהו על פאנץ' ליין אבל נטולת הממד ההומוריסטי המציל את הטובים שבחמשירים. לחלופין – תופסת מרובה בכלים מועטים מדי, מנסה להקיף בארבע שורות בנות 10 או 11 הברות אמִתות עמוקות ותהומות אין חקר. אבל במיטבה צורת המרובע היא כמוסה אדירת עוצמה של יופי שירי ושל חוכמה; מעין מכתם חקוק בסלע שכמו חיכה למשורר שיבוא ויחשוף אותו. המרובעים של רְוִיאֵל מודעים היטב לסכנה הרובצת לפתחם, ומפליאים להיחלץ ממנה".
מנור, שכמתרגם, כמשורר וכעורך כתב העת 'הו!' מזוהה אולי יותר מכל חבר אחר ברפובליקה הספרותית בישראל עם השיבה אל המוזיקליות ואל הצורות המסורתיות, הוסיף ואמר כי "כאשר רויאל נץ מביא דברים מפיו של עומר ח'יאם, וכאשר הוא בוחר לכלול בספרו שירים בעקבות שיריו של ח'יאם ועיבודים למרובעים שלו, הוא מצהיר למעשה שהוא ממשיך את השושלת הארוכה של כותבי המרובעים, שושלת שראשיתה בפרס של ימי הביניים והמשכה בשירה הערבית והעברית האנדלוסית – ראו למשל את שירי 'בן קהלת' ו'בן משלֵי' של שמואל הנגיד – וגם במאה העשרים היו לה נציגים גדולים.
"אין המדובר כאן בציטוט פוסט-מודרניסטי, וגם לא במחווה תרבותית גרידא, אלא בהרבה יותר מזה: זהו יסוד מרכזי וחיוני בתפיסת העולם הפואטית של רויאל נץ, ואגב אורחא גם של מרבית המשוררים שרויאל הגדיר באחת ממסותיו כמשוררי 'החרוז החדש': הכותב הוא לְעולם לולאה בְּשלשלת, נדבך נוסף בתל הקדמוני, העל-זמני, של התרבות. בכך רויאל מתגלה ככותב קלאסיציסט מובהק, כותב שזוכר תמיד שלא החידוש הוא העיקר אלא עומק הקידוח, כותב ששירתו כמו משננת תמיד את דבריו של פול ואלרי, החכם במשוררים, שאמר: 'החידוש, מעצם הגדרתו, הוא חלקם המִתכַּלֶּה של הדברים. הסכנה שבחידוש נעוצה בכך שהוא חדל בהכרח להיות חידוש, ושבתוך כך הוא יורד לטמיון. כמו הנעורים, כמו החיים עצמם'".
הכלוב המרובע של נץ
"תפיסת העולם הפואטית" הזו של נץ – הבה נקרא לה בשמה, במילה הגסה "שמרנות" – היא כמדומה היפוכה של תפיסתו הפוליטית הקרובה לשמאל הרדיקלי. בתוך מרובעי נץ עצמם, במסרים המוכמנים בהם, אפשר למצוא את הצניעות והזהירות האופייניות לשמרנות, אבל גם שמץ מזיקתו לפרוגרסיביות ואפילו, במרובע שיצוטט כאן מיד, זכר לספרו העושה קישור היסטורי ורעיוני בין כליאת בעלי החיים בחוות החקלאיות, גדרות התיל של הבורים בדרום אפריקה וגדר ההפרדה שלנו; זֵכר מבריק ומעורר מחשבה, המוטמע במרובע שבאורח חריג, וסמלי, מגלם התהללות כמו-פוזיטיביסטית בסיכויי הידע האנושי. רדיקלי בהתכוונותו, אך אולי בעצם גם מבטא פסימיות שמרנית באשר לטבע האדם:
הַכֹּל נִגְלָה – שָׁמַיִם וּקְטָבִים.
יוֹם כְּלֵילוֹ נוֹדְעוּ הַכּוֹכָבִים,
וּבְמַעְבָּדוֹת הָחַי לָמַדְנוּ
שֶׁטֶּבַע הָאָדָם לִבְנוֹת כְּלוּבִים.
(עמ' 46)
רצתי אל נץ עם החשד שהעלו דברי מנור, כי בעור הזאב של הפרופסור הרדיקל מסתתרת כבשה שמרנית. נץ היונה, האיש שלעולם אינו נכנס לתבנית אלא אם היא מרובע קלאסי, לא אכזב. "אני רואה עצמי מרקסיסט שמרן", אמר. מרקסיסט וגם שמרן, הוא מתכוון; לא שמרן במובן של מרקסיסט דוגמטי ואדוק.
"השמרנות", הסביר, "כרוכה בשתי תובנות עיקריות: ההיסטוריות של האנושות, כלומר שכל מה שאנשים עושים רווי בהיסטוריה; וההכרה הטרגית באי-האפשרות לעקור את העוול מן העולם, בחוסר הידע המובנה בפעולה האנושית. מנגד, המרקסיזם מושתת אף הוא על שתי תובנות עיקריות: מטריאליזם היסטורי, וההכרה שהכוחות הפועלים במטריאליזם הזה הם במהותם מתנגשים. מרקס התמקד בהקשר הזה במעמדות כלכליים הלוחמים זה בזה, וזו הסתכלות צרה וחלקית – אבל יש בה חלק חשוב מהאמת.
"היכן נמצא הניגוד בין המרקסיזם והשמרנות? בהתכחשות של מרקס לטרגדיה המובנית בעולמנו: הוא האמין שאפשר לעקור מהעולם את האי-צדק, ושהידע האנושי הוא, תיאורטית, בלתי מוגבל. ובזה, בעיניי, הוא טעה והשמרנות צדקה. הוא חי, כבני דורו, תחת רושם המהפכה הצרפתית, וכמו רבים מהם האמין ש'הנעל השנייה עוד תיפול': שיבואו עוד מהפכות והעולם כולו ייגאל". בעיניו הסוציאל-דמוקרטיה מגלמת צירוף בין מרקסיזם לבין הכרה בטרגיות, כלומר בחוסר התוחלת שבשינוי מהפכני של החברה וטבע האדם.
הנה, למשל, מרובע על אוזלת ידה של המהפכנות לנוכח טבע האדם והמבנה החברתי:
חַיֵּינוּ – הַתְּקוּפָה אֲשֶׁר בִּקְּשָׁה
אֶת חֹפֶשׁ הַתְּשׁוּקָה מִן הַבּוּשָׁה.
וְיַחְלְפוּ תְּקוּפוֹת עַל פְּנֵי תְּקוּפוֹת,
וְשׁוּב הַסֹּמֶק בִּרְאוֹתְךָ אִשָּׁה.
(עמ' 50)
והנה אחד מאותם מרובעים המגלמים מעגל; אותם הבהובים ח'יאמיים, גיאומטריים במטאפורה שלהם, קוהלתיים באין-תוחלת שלהם, המנקדים את הספר. הוא מדבר על מעגל, והוא בעצמו מעגל החוזר במילתו האחרונה אל תחילתו:
בְּחִשׁוּקָהּ אֵין קֵץ לוֹ הַתְּשׁוּקָה
עוֹרֶגֶת שׁוּב וָשׁוּב אֶל מַשִּׁיקָהּ:
תִּסֹּב, תִּסֹּב, הִנֵּה כִּמְעַט נָגַעְתָּ –
וְשַׁבְתָּ לְסוֹבֵב בְּחִשׁוּקָהּ.
(עמ' 30)
המבקר אלי הירש, עורך הספר, אמר בערב ההשקה שבספר הזה עטה נץ מסכה, לבש את הפרסונה של עומר ח'יאם. הכך הוא? באיזו מידה, שאלתי את נץ, השירים בספר הם על תקן "מה היה עומר ח'יאם כותב היום בעברית" – ובאיזו מידה הם מבטאים חוויה אותנטית שלך?
"אם כבר", הוא חידד, "השירים מנסים לברר לא 'מה היה כותב ח'יאם אילו היה חי כיום', אלא 'מה הייתה מחוללת העמדה הפיוטית שח'יאם מגלם אילו הינו מחילים אותה על עולמות בני זמננו'. וזו כבר שוב השמרנות שאתה מדבר עליה, או לפחות העֶמדה של כבוד כלפי העבר. ההשתמעות היא שעמדות פיוטיות בנות העבר כוחן יפה אף היום, משמע אין חדש תחת השמש – או על כל פנים יש גם איזשהו יָשָן תחת השמש.
"אני חי את חיי בהבנת המדע כדבר המתרחש על פני מאות רבות של שנים. וח'יאם הוא איש שכתבתי עליו (את השירים כתבתי בעקבות כתיבה מחקרית שלי עליו), וכתבתי עליו כחוליה חשובה, מקשרת, ברצף שבין מדע עתיק ומודרני – המקום שבו מתמטיקה כבר איננה גיאומטרית גרידא, יוונית, ועדיין איננה אלגברית גרידא, מודרנית. אז יש כל מיני דרכים שבהן ח'יאם הוא בשבילי סמל של הַמֶּשך ההיסטורי הגדול. וכמובן חשוב שלכתוב-כמו-ח'יאם זה כשלעצמו עניין שיש לו משך היסטורי: אני לא ממציא שום דבר כשאני עושה את זה".
ויש לו עוד מה לומר על פרופורציות היסטוריות, שאפילו יחבר אותנו שוב לשמרנות. אבל זה כנראה הרגע הנכון לצטט מרובע על זמן ומשך, על אתמולים ומחרים, שהוא אולי המעניין ביותר בספר מבחינה פילוסופית ומן היפים בו בכוחם הציורי:
אֶת אֶתְמוֹלַי קָרָאתִי לְמִסְדָּר.
הַכֹּל עָרוּךְ וְעִם כָּל זֹאת – מוּזָר:
הָרְחָבָה רֵיקָה. לְבַד. וּבְכֵן
עָלַי לְהִלָּחֵם עִם הַמָּחָר.
(עמ' 36)
אפילו הפרשנים הפוליטיים הופכים לקהלת
רק קודם נגמור את המלחמה עם ההיום. "יש משהו טיפשי ומקומם כאשר נשכח כמה קטן המשקל היחסי של יום הקטנות מול הנצח והמֶשֶך ההיסטורי", ממשיך נץ. "סביבי כאן רבים נרגשים מאוד אם מתרחש איזה משהו חדש תחת האייפון. אתה כעיתונאי ודאי מוקף באנשים שמקצועם להיות נסערים מפיצולי הפוליטיקה. אם כי אני מתרשם שהדברים בישראל כל כך חוזרים על עצמם ויגעים, שאפילו הפרשנים הפוליטיים הופכים להיות קהלת. לא שכל זה לא חשוב; העניין הוא שאתה צריך למדוד את גלגוליה של, נניח, ציפי לבני, כחלק מן המעשה הגדול, בן אלפי שנים, של קדמת האדם אל החירות והצדק. וצריך אפילו יותר מזה, להיות ער לטרגיות של קדמת האדם אל החירות והצדק. אז אחרי זה באמת לא נשאר מציפי לבני הרבה.
"הגרעין הנבון של השמרנות הוא די פשוט, בעצם, 'לקחת דברים בפרופורציה'. אני לא משוכנע, דרך אגב, שהישראלים המצדדים בעמדה המכונה 'לאומית' ניחנים בדרך כלל דווקא בשמרנות, במובן זה. במהלך הקיץ האחרון הנטייה להיסטריה הייתה כמעט לסימן ההיכר של הפטריוטיות הישראלית הנוכחית.
"האמנות היא אולי חוט השדרה החזק ביותר העוזר להכניס את ההווה לפרופורציה. לכן הכי מעצבן להיתקל בעמדה ההיסטרית של יום הקטנות כלפי האמנות עצמה; בעיסוק הזה באמנות כ'חידוש'. הייתה כמובן אמנות גדולה בראשית המאה העשרים, שנתפסה על ידי יוצריה באמת כחידוש, אבל החידוש לא היה מה שעשה אותה לגדולה; במידת מה, הגדוּלה הייתה קשורה לערנות ההיסטורית. הם תפסו את עצמם כמחדשים מתוך ערנות למשך ההיסטורי הגדול; זו הייתה אולי דרך להחיות את תחושת הַמשך. אחר כך באה אמנות גדולה פחות, בדרך כלל: הרצון בחידוש הוּמר לסתם-פיליסטיניות של קרתנותו של ההווה, השתקעות בציפי לבני. סליחה שנטפלתי אליה; אני בכלל בעדה, היא צמחונית".
מאמר יפה ומעניין, מהנדירים כל כך במקומותינו. מה גם שהוא עושה צדק עם ספר נהדר.
עם זאת – חשוב להיזהר מהקישור הנחפז מדי בין תפיסת עולם קלאסית (או קלאסיציסטית או ניאו-קלאסית, כרצונו של הקורא), שהיא ההגדרה היותר-מעניינת לתפיסת עולמו הפואטית של נץ, לבין שמרנות
פואטית, שלא לדבר על שמרנות פוליטית
המשפט "'תפיסת העולם הפואטית' הזו של נץ – הבה נקרא לה בשמה, במילה הגסה 'שמרנות' – היא כמדומה היפוכה של תפיסתו הפוליטית ,הקרובה לשמאל הרדיקלי", מתוך המאמר, הוא משפט נמהר וחסר
בסיס. לא אם מסתמכים על ההיסטוריה של השירה (שהרי כמה מגדולי הבועטים בפואטיקה הקלאסיציסטית היו אנשי ימין קיצוני מובהקים ולעומת זאת כמה מגדולי הקלאסיציסטים היו אנשי שמאל בכל מובן אפשרי), ולא אם מתייחסים לגופה של שירה
מאמר מעניין על אינטלקטואל הלוקה במחלה ידועה של אינטלקטואלים: חוסר כשירות לנתח התנהגות של בני אדם שאינם אינטלקטואלים (והם הרוב).