על רקע המאבק בטרור האסלאמיסטי ובאיום הגרעין האיראני, יש לזכור את קולו הרם והצלול של וינסטון צ'רצ'יל נגד מדיניות הפייסנות. 50 שנה למותו.
יום השנה ה-50 למותו של וינסטון צ'רצ'יל כמעט צמוד ליום השנה ה-70 לשחרור אושוויץ, היום שנקבע כיום השואה הבינלאומי. אחרי כל השנים האלה רוחו של אדולף היטלר עדיין נאבקת ברוחו של צ'רצ'יל.
וינסטון צ'רצ'יל ייזכר לעד כקול הרם והצלול ביותר נגד מדיניות הפייסנות. מדיניות זו זוהתה יותר מכל עם אנגליה ועם ראש ממשלתה משך שלוש שנים נוויל צ'מברליין. מהי מדיניות של פייסנות? זוהי מדיניות מקובלת של ויתורים מכל הסוגים במטרה להימנע מעימות צבאי. יתכן שהיום היינו מכלילים בכך גם נוסחה עוד יותר מורכבת – של ויתורים תמורת בלימה של מהלומות מדיניות.
בסיפרו הקלסי 'שורשי הפייסנות' משחזר ההיסטוריון מרטין גילברט את ההגיון וההצדקה של הפייסנות. זה קודם כל הטבח הנורא המתמשך וחסר התוחלת של מלחמת העולם הראשונה. לבוגרי מלחה"ע ה-1 נראה היה ששום דבר לא יכול עוד להצדיק הליכה למלחמה. לאחר מכן, בראשית שנות ה-20 של המאה העשרים, התפתח הפחד המשתק מפני לוחמת האוויר שהחלה במלחה"ע 1. החרדות שהוטמעו באוכלוסיה היו דומות לאלו שהיו בשיא המלחמה הקרה מפני שואה אטומית. הפייסנות קיבלה חיזוק כבר ב-1919, מיד אחרי הסכמי ורסאי, ומי שסיפק את הנימוקים היה לא אחר מאשר הכלכלן האגדי, אבי מדינת הרווחה, ג'ון מיינרד קיינס. הוא ניתח את הנטל הכלכלי הכספי שהוטל על גרמניה וטען שהפיצויים שהם נדרשו לשלם למדינות שהותקפו על ידן יגרמו נזק אדיר. בכך סלל את הדרך לכל מדינאי ואינטלקטואל בריטי שחיפש הצדקה לוויתורים בימי היטלר.
"היטלר הוא בעל חזון"
עלייתו של היטלר כ-15 שנה אחרי המלחמה, ב-1933, פתחה דף חדש בפייסנות. גם אלה שמכירים את ההיסטוריה של מדיניות הפייסנות, לא ממש מודעים לצורה שבה הופיע אדולף היטלר בשנות ה-30 ביחסיו עם אנגליה והאליטה המדינית והאינטלקטואלית שלה. האישים הבולטים ביותר התבטאו כלפיו בנוסח של "היטלר הוא בעל חזון ולא איזה גנגסטר, והוא בהחלט הרע במיעוטו בהשוואה לכל האחרים באירופה". "ואני חושב על הגרמנים עצמם, כבני אדם, שהם עם הרבה יותר טוב מהאיטלקים או הרוסים".
גילברט בסיפרו כותב, כי אפילו מנהיג כמו לויד ג'ורג' שביקר אצל היטלר בספטמבר 36' חזר ממנו כשהוא משוכנע ש"היטלר הוא אדם הגיוני שיש לו מטרות מקובלות ואין לו שום רצון לדחוף את אירופה למלחמה".
"שמרנים וליברלים כמו גם סוציאליסטים חיפשו את קירבתו של הפיהרר", כתב גילברט, "והיו מהופנטים על ידו". היום יש המשתמשים באותו ביטוי ביחס לשר החוץ האיראני ג'וואד זריף. ארנולד טוינבי הידוע התקבל על ידי היטלר ונכבש על ידי מה שנתפס אצלו כ"שאיפתו הכנה לשלום באירופה וידידות קרובה עם אנגליה". מנהיג פציפיסטי ידוע בשם ג'ורג' לנסברי, שהיה במפלגת הלייבור ופרש ממנה, פגש את היטלר אישית ויצא שוב משוכנע שהיטלר לא ייצא למלחמה אלא אם כן אחרים ידחפו אותו לכך. גם מי שהפך יותר מאוחר לשר החוץ, האליפקס, השתכנע מכנות דבריו של היטלר. לכולם הוא הציג דמות של שוחר שלום ואף תדמית של אדם חביב. היטלר חזר שוב ושוב על "שאיפתו לשלום ובייחוד בידידות גרמנית-אנגלית".
גילברט מציין שהיטלר ידע להתחבר לפסיכולוגיה של מדיניות הפייסנות וידע לטפח במיומנות אישית, במגע קרוב עם מדינאים בריטים, את גורם הפייסנות במדיניות החוץ הבריטית.
מי יוביל את המורדים?
כפי שאפשר להבין שיאה של הפייסנות הוא במדיניות "השלום בימינו", שהושג כביכול בהסכם מינכן בספטמבר 1938. מינכן ויותר מאוחר שמונת החודשים הראשונים של המלחמה הביאו את הרגע ההיסטורי של צ'רצ'יל. אבל גם מי שהגיעה שעתו לא היה נבחר כראש הממשלה במקום צ'מברליין אלמלא קבוצה משמעותית של חברי פרלמנט מורדים ותומכיהם המעטים בחברה האנגלית. אפשר להזכיר כמה מהשמות. חלקם מוכרים יותר וחלקם כבר נשכחו, למרות שמגיע להם שיזכרו אותם: הארולד מקמילן, למשל. לימים ראש ממשלת בריטניה. אנתוני אידן, ליאו אמרי, רונלד קארטלנד. היתה גם הסבתא של שחקנית הקולנוע הבריטית הלנה בונהם קרטר. שמה היה ויולט בונהם קרטר, שהיתה צ'רצ'יל ממין נקבה, והיו שמועות שרצתה להתחתן איתו.
היה גם הארולד ניקולסון, שהשתתף במשלחת הבריטים להסכמי ורסאי. היה חבר פרלמנט בשם רוברט בות'בי שהיה משך שנים עוזר קרוב של צ'רצ'יל. כמה דברים בולטים בקבוצה הזאת. לפחות כמה מהם היו קצינים צעירים, מפקדים לוחמים במלחמת העולם ה-1, ולפחות שלושה ממתוכם היו אנשי ספר. מקמילן היה המנהל והבעלים של הוצאת הספרים הגדולה המוכרת עד היום. כיוון שבאנגליה לא חלו תקנות התקשי"ר הוא מילא במקביל את תפקידו כחבר פרלמנט. מספרים עליו כי כאשר נפצע בפעם השלישית במלחמת העולם הראשונה, הוא התמקם בתוך מכתש של פגז והוציא מאי משם את המחזה של אייסכילוס 'פרומתיאוס'. הוא הורה לסמל המחלקה שלו להמשיך בהסתערות ולא לחלץ אותו. אנתוני אידן, צ'רצ'יל עצמו וליאו אמרי גם הם לחמו. צ'רצ'יל, בשיא תקופת המחדלים המדיניים של צ'מברליין, היה עסוק בכתיבת יצירות המופת שלו על 'ההיסטוריה של העמים דוברי האנגלית' ו'מארלבורו'.
קבוצת המורדים הזאת, מתוך המפלגה השמרנית של צ'מברליין, השליכה את יהבה דווקא על נער הפלא של הפוליטיקה הבריטית, אידן. אך אידן סירב ליטול מנהיגות, כנראה משום שחש שצ'מברליין עדיין מייצג את דעת הקהל ואת הרוב המכריע בפרלמנט ובתקשורת. צ'רצ'יל שכבר היה מוותיקי המנהיגים בבריטניה נחשב ערב פרוץ המלחמה לאדם מושחת, לא אחראי, פזיז. מחרחר מלחמה, קראו לו. אנתוני אידן לא היה פייטר. ביום שבו היטלר הודיע כי הוא דוחה את האולטימאטום שלו ברגע האחרון בנוגע לצ'כוסלובקיה, וצ'מברליין בישר לפרלמנט ולאומה כי למחרת ייצא שוב למינכן להיפגש עם הפיהרר, ישב צ'רצ'יל עם ויולט בונהם קרטר ושניהם בכו. רק המחשבה שהמלחמה שהיתה על הסף נדחתה קצת גררה אנחת רווחה בכל רחבי בריטניה ואירופה. כעבור יומיים חזר צ'מברליין עם המטרייה המפורסמת שלו ועם אותה פיסת נייר שבה נופף להמונים המריעים כי השיג את חתימתו של הר היטלר על הסכם שמביא "שלום בימינו".
שעתו של צ'רצ'יל
אחר כך החליפה את הפייסנות אסטרטגיה תבוסתנית בניהול המערכה נגד גרמניה. לא היתה אסטרטגיה של ניצחון אלא של להחזיק מעמד עד שתתקבל עוד הצעת שלום סבירה. צ'רצ'יל כבר היה חבר בקבינט כשר הימיה ולפי הקודים שהכיר הוא הפך לנאמן כמעט באופן מוחלט של ראש הממשלה צ'מברליין. בכל התקופה שבין מינכן והפלישה לצרפת במאי 1940 היתה הרגשה בקרב המורדים שמוכרחים ואפשר להחליף את צ'מברליין. הבעיה היתה כרגיל לשכנע את הפרלמנט ואת הציבור שעצם שרידותה של בריטניה תלוי בסילוקו של צ'מברליין. אבל מי אמור להוביל בקרב הזה? המורדים ברובם ציפו שאידן הגנדרן יטול את ההובלה. אך הוא היה זהיר מדי וצ'רצ'יל גם במועד המאוחר הזה נחשב בנוסף לכל מגרעותיו האישיותיות כמי שמועד לטעויות חמורות בשיפוט ובשיקול דעת – ובזמן של משבר בינלאומי זה מסוכן מדי.
שעתו הגיעה בעקבות התבוסה בנורווגיה בתחילת מאי 1940. צ'מברליין נאחז בכיסא, נאחז באויר. הוא זכה בהצבעת אי אמון אך הרוב הגדול שממנו נהנה הצטמצם מאוד, והוא החליט להתפטר. דוקא צ'רצ'יל שיכנע אותו לא להתפטר. בסופו של דבר כשהגיש צ'מברליין את התפטרותו למלך ג'ורג' ה-6 ב-8 במאי, המלך רצה למנות את האליפאקס לראש ממשלה. הפעם היה זה צ'מברליין שהסביר לו ושיכנע אותו, שמי שיחליף אותו יהיה וינסטון צ'רצ'יל.
הבעיה הגדולה של צ'רצ'יל היתה לא רק איך לשנות את אסטרטגיית המלחמה, אלא איך לגייס את העם להכרח המלחמה, למלחמה ארוכה מאוד, ואיך לחסום מחשבות בקרב מקבלי ההחלטות להיכנס למשא ומתן לשלום עם היטלר. צריך לזכור שממשלתו היתה ממשלת אחדות וכל הטכניקה הקואליציונית שם היתה דומה מאוד למה שאנחנו מכירים בישראל. צ'רצ'יל האמין שאם בריטניה, גם במצב הקשה שהיתה נתונה בו, תיכנס למשא ומתן עם היטלר לא תהיה לה תקומה עוד. זה יהיה סופה. על פי תפיסתו ההיסטורית הרומנטית הוא חשב שעדיף להילחם עד הסוף ובלבד שלא להיכנע למשטר רודני שנוגד את כל ערכי החרות והדמוקרטיה.
ניצחון בכל מחיר
השקפתו לגבי משא ומתן היתה, שאם נשב לשולחן כבר לא נוכל לקום ממנו. נאבד כל יושרה, כבוד עצמי ולאומי. ובייחוד, במצב של משא ומתן דולף רצון הלחימה של העם. בנאום ה"דם, יגע, דמעות ויזע" שלו ב-13 במאי, מיד לאחר שהפך לראש ממשלה, העביר צ'רצ'יל בדיוק את המסרים האלה: "אתם שואלים, מהי מטרתנו? אני יכול לענות במלה אחת – ניצחון. ניצחון בכל מחיר, ניצחון חרף כל אימה והפחדות, ניצחון ותהיה הדרך ארוכה ככל שתהיה; כי בלי ניצחון לא תהיה לנו תקומה".
הוא חיזק את רוח העם מתבוסה לתבוסה. כך, ב-4 ביוני, בעקבות הקריסה של כוחות הברית בצרפת והפינוי ההרואי מחופי דאנקירק אל האי הבריטי הוא גייס את הציבור להמשך המערכה: "הצי, שהשיט קרוב לאלף ספינות מכל הסוגים, נשא עמו 335 אלף חיילים, צרפתים ובריטים, מתוך מלתעות המוות והחרפה, אל ארץ מולדתם ואל התפקידים והמשימות המחכים להם בעתיד הקרוב ביותר. אל לנו לראות בישועה הזאת סימני ניצחון. מלחמות לא מנצחים באמצעות מבצעי פינוי. אך היה ניצחון חבוי בישועה הזאת, וצריך לציין אותו. הוא הושג באמצעות חיל האויר". הוא המשיך:
לי עצמי יש ביטחון מלא שאם כולם יימלאו חובתם, אם לא נזניח דבר, ואם נתקין את מיטב התכניות, כפי שהדבר נעשה, נוכיח שוב את עצמנו כמי שיכולים להגן על האי שהוא ביתנו, לרכב על גלי סערת המלחמה, ולשרוד את אימת הרודנות. אם צריך, גם במשך שנים. ואם נהיה חייבים, נעשה זאת לבדנו. בכל מקרה זה מה שאנחנו מתכוונים לנסות לעשות. זו המחויבות של כל חברי ממשלת הוד מלכותו, כל אחד ואחד מהם. זהו רצון הפרלמנט והאומה. הקיסרות הבריטית והרפובליקה הצרפתית מאוחדות במטרה ובכורח, והן תילחמנה עד מוות על הגנת המולדת. הן תסייענה האחת לשנייה מתוך רעות במלוא כוחן… לא נתכופף ולא ניכשל. נמשיך עד הסוף. נילחם בצרפת, נילחם על פני ימים ואוקיאנוסים, נילחם בביטחון הולך וגובר, ובעוצמה אוירית גוברת. נגן על האי שלנו בכל מחיר יהיה אשר יהיה. נילחם על החופים, נילחם על משטחי הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם על הגבעות; לעולם לא ניכנע. וגם אם האי הזה ישועבד בחלקו הגדול וידע חרפת רעב – מה שאינני מאמין אפילו לרגע – אז האימפריה שלנו מעבר לים, חמושה ומוגנת על ידי הצי הבריטי, תישא בהמשך נטל המאבק. עד שבזמן כלשהו בעזרת השם, העולם החדש, עם כל כוחו ועוצמתו, יתייצב להצלת ושחרור העולם הישן.
מגרמניה הנאצית לאיראן של האייתוללות
פסל הראש של מי שהוביל את העולם החופשי במלחמה הזאת ואף נתן את קריאת הכיוון לעמידה קשוחה במלחמה הקרה נגד ברית המועצות, פונה מהבית הלבן בתחילת כהונתו של ברק אובמה. הקללה של היטלר פועלת היום במהופך: כל מי שמדבר ונוהג לפי משנתו של וינסטון צ'רצ'יל מוקע בשלל כינויים וגינויים שמרמזים על כך שהוא צועד בדרך של היטלר: דיבור בשם חזון לאומי מוצג כימין קיצוני ופשיזם; הרגש הלאומי והזהות הלאומית מוצגים כאויבות הדמוקרטיה, כמובילות למשטר נאצי וכמובן כגזענות. זוהי מסגרת חשיבה שכמעט לא ניתן לנצח אותה. רואים את זה מעת לעת במאמציו של בנימין נתניהו שלנו להזיז את העולם מצירו. הטכניקה, כמו בשנות ה-30, היא של השתקה.
בשנות ה-30 התקשה צ'רצ'יל להעביר את מסריו לציבור שלא ידע כמעט דבר על ההתחמשות הגרמנית. היום זה מתבצע בטכניקה של שיבוש קווי התקשורת. נתניהו יופיע בפני הקונגרס, אבל אובמה נוקט במתקפת נגד מקדימה שנועדה להבטיח שלא יקשיבו לו. נתניהו בא להתריע נגד הפייסנות בהליך המיקוח עם האיראנים; אובמה והפייסנים מבית באים להתריע כי זהו רק תרגיל בחירות.
אז זה לא אמור להיות "רוחו של צ'רצ'יל נאבקת ברוחו של צ'מברליין"? עם כל הכבוד לחשיבות של לכתוב היטלר בכותרת.
אכן
המלחמה בכוחות ההתנגדות הפנימים היא תנאי הכרחי ליציאה למלחמה עם אויב חיצוני
כנראה שהכוונה ל"רוחו של צ'רצ'יל נלחמת בבוגדנותו של אובמה".
צ'רצ'יל בעד הציונות. 70 למותו
בימים אלה מלאו 70 שנה למותו של וינסטון צ'רצ'יל מאדריכלי הניצחון על גרמניה הנאצית. צ'רצ'יל, המדינאי הבריטי הראשון וכנראה גם היחיד, שתמך באופן ברור בשאיפות התנועה הציונית, היה גם אישיות מיוחדת באופן חשיבתו המקורית, בהיקף העצום של ידיעותיו, תוצאה של היותו תולעת ספרים משחר נעוריו, והיותו מצוייד בזיכרון יוצא דופן. ועם כל זאת הוא לא היה "אדם על" סופרמן בלע"ז. נהפוך הוא. מצבי רוח קיצוניים פקדו אותו תכופות. כאיש פרגמטי, הוא גילה חוסר סבלנות כלפי הממסד והביורוקרטיה, יריביו טענו לנרגנות באופיו. על חולשותיו הגדולות, נמנו עוד נטייה לשתיה וסלידה מוויכוחים על נושאים שלגביהם הייתה לו כבר משנה סדורה ומנומקת. הוא ראה בכך בזבוז זמן. לשלטון הוא הגיע בהיותו בן 66, גיל מבוגר יחסית, בהשוואה למנהיגי אירופה האחרים.
בשל ההברקות הלשוניות שלו (רובן נשארו עמנו עד היום ואף הפכו לנכסי צאן ברזל בעולם הלשוני בארצות דוברות אנגלית), לא נמצאו רבים שיכלו לעמוד מולו במרחב הציבורי – פוליטי. אם בתחילת שלטונו כראש ממשלה, היו לו מתנגדים רבים בפרלמנט הבריטי, הרי שבעזרת כישרונו ולשונו המושחזת, גבר עליהם ובהדרגה צבר עוצמה. לקראת סוף המלחמה היה בית הנבחרים רובו ככולו מורכב מאומרי הן נלהבים.
לא נסקור כאן ביריעה הקצרה זו את מסלול חייו מרובי ההרפתקאות. אבל התייחסותו לתנועה הציונית ולהתיישבות היהודית בא"י, ראויה לאיזכור. כאשר ביקר כאן (1921), מצא ציבור יהודי דל מספרית וקשה יום (60.000 יהודים מול 500.000 ערבים), התיישבות שהייתה אז בראשית דרכה. אולם למרות מעמדה החלוש, הוא תמך בה והביע דעתו זו פעמים רבות.
ב – 24 למרץ הגיע ברכבת מקהיר לעזה ומשם לירושלים. הוא קבע את משכנו במבנה המפורסם אוגוסטה ויקטוריה שעל הר הצופים. ביקורו הראשון (27.3), היה בבית הקברות הסמוך, ללוחמים שנפלו במערכה לשחרור ארץ ישראל מהשלטון הטורקי, במלחמת העולם הראשונה. בפגישותיו ובהופעותיו השונות לא הסתיר את דעותיו שבחלקן נראות היום כנבואה של ממש: "למוסלמים כיחידים יכולות להיות תכונות נהדרות… (אולם) האיסלם היא דת מיליטנטית העושה לעצמה עוד ועוד נפשות… אילולא הייתה הנצרות מוגנת בזרועותיו החזקות של המדע, כבר הייתה הציוויליזציה של אירופה המודרנית עלולה ליפול כפי שנפלה הציוויליזציה של רומה העתיקה" (מרטין גילברט, ע'71 ). ב – 28 למרץ קיבל באוגוסטה ויקטוריה את פני האמיר הירדני עבדאללה. בשיחה זו כבר החל לטוות את הרעיון המרכזי לפתרון הבעיה היהודית, לדעתו ברוח הציונות: עבר הירדן לשבטים הערביים שחיו בה, ולאמיר עבדאללה בראשם, ובארץ ישראל המערבית, תחת המשך המנדט הבריטי, התיישבות נרחבת ליהודים, במסגרת הקמת בית לאומי. ב – 29 למרץ ביקר באוניברסיטה העברית בירושלים, שהייתה בשלבי בניה מתקדמים. כאן נטע עץ ואף הצהיר: ליבי מלא אהדה לציונות… אני מאמין כי הקמת בית יהודי בפלשתינה תביא ברכה לכל העולם".
ב- 30 במרץ 1921 ביקר בתל אביב.
נקודות מפגש נוספות של צ'רצ'יל עם הרעיון הציוני היו במועדים מאוחרים יותר. במלחמת העולם השנייה, על רקע השליטה המוחלטת של בנות הברית המערביות בשמי אירופה, בא בדברים עם נשיא ארה"ב והציע לו לגרום לכך שתופסק ההשמדה באושוויץ, על ידי הפצצות אמריקאיות. רוזוולט דחה אותו באומרו: עלינו לעשות את כל המאמצים לנצח במלחמה מהר ככל האפשר. בזכות פעילות זו ינצלו גם יותר יהודים… אמר ולא יסף.
במהלך פעילותו הציבורית ועוד בטרם עלייתו לשלטון, התבטא צ'רצ'יל מספר פעמים נגד מדיניות הספר הלבן, שבלמה למעשה את ההתיישבות היהודית בא"י. גם לאחר עלייתו לשלטון התבטא מספר בפעמים בזכות הציונות: "אל לך לדאוג", אמר לידידו חיים ויצמן, כאשר הראה לו ראשי פרקים מנאום שעמד לשאת, "ליהודים יש קייס נפלא".
אי אפשר לסיים רשימה קצרה זו מבלי להתייחס להישג נוסף ומהותי של האיש. למעשה אחד מניצחונותיו הגדולים, מאלה שלא הוזכרו ולא יוזכרו כנראה, בספרי ההיסטוריה. מדובר בניצחונו בדיעבד על אותו מושג רב עוצמה, שמשל בבריטניה, (וגם בצרפת), בתקשורת ובדעת הקהל, שלטון ללא מצרים, מאז תום מלחמת העולם הראשונה, הפוליטיקלי קורקט. בריטניה וגם צרפת הפכו בעטיו לדמוקרטיות עייפות, נטולות אנרגיה. המלחמה והמשבר הכלכלי שפקד אותן ב – 1928, הטיל אותן
למשברים פוליטיים וכלכליים קשים. למעשה הטרנד הציבורי הכובש–כל הזה, כמעט ומנע הכרזת מלחמה על גרמניה לאחר פלישתה לפולין. דעת הקהל הבריטית וגם הצרפתית "הכילו", בניגוד משווע לאינטרסים החשובים ביותר שלהן עצמן, את התוקפנות הגרמנית עד אז. ההכלה הזו איפשרה להיטלר, לאלץ אותן, להכיר כעובדה קיימת, בהשתלטות גרמנית הדרגתית תוך השלמה/כניעה ללא קרב, על כל ההישגים שהושגו במסגרת חוזה ורסאי. כך "הכילו" את ההשתלטות הגרמנית על חבל הריין, את סיפוח הרוהר העשיר בפחם, את סיפוח אוסטריה וכמובן את ההשתלטות על צ'כיה, בעקבות הסכם מינכן. לולא הגינותו הפוליטית של רמזי מקדונלד, רה"מ הפשרן של בריטניה, שידע בזמן לפנות את הבמה עליה כשל פעם אחר פעם, צ'רצ'יל לא היה עולה לשלטון. רק מהמועד הזה בו החלה השפעתו של רה"מ החדש להוכיח את משקלה המיוחד, יצא, באופן הדרגתי, לחלוטין האוויר מהבלון הנפוח הזה של ה"תקינות הפוליטית". תהליך שבעקבותיו זכתה הדמוקרטיה הבריטית ליישר סופסוף את גבה, ולאמץ מדיניות נכונה, לאחר שגרם לא אחת למשברים מדיניים וכמעט לאסון גלובלי בלתי ניתן לתיקון.
otmoti@netvision.net.il
כמי שמבקר לא פעם את התנהלותו של נתניהו, חייבים לציין שהוא לא טעה בתקופה האחרונה בשום צעד במשחק השחמט מול ממשל אובמה והעומדים מאחוריו.
סביר להניח שהמיני אינתיפאדה בחודשים האחרונים הייתה מאורגנת ומתוזמנת, ולכן היא פסקה ביחד עם הכרזת הבחירות. המטרה במהומות הייתה ערעור הסדר בישראל כדי למנוע מנתניהו לקדם את עמדתו בנושא האיראני. עכשיו המדיניות היא ליצור שקט כדי לעודד את אג'נדת השמאל של בחירות על נושאים כלכליים.
גם ההתדרדרות המדינית מול אירופה ואיום בית הדין בהאג, גם הכמעט הכרזה על מדינה פלסטינית באו"ם, כולן הסחות דעת שנועדו להקשות על נתניהו להכשיל את ההסכם המתגבש מול אירן. ניתן להניח שלולי המרד הסוני- גם החיזבאללה היה כבר תוקף את ישראל כדי להקשות עוד יותר על פעולתה במישור האיראני.
מי עומד מאחורי כל המתקפות המתוזמרות האלה ממספר כיוונים שונים? הגורם היחידי שיש לו מספיק עוצמה. ממשל אובמה. חשוב להבין, אובמה הוא פרוגרסיבי אדוק שנבחר ומומן בהרבה מאוד כסף על ידי גורמים כמו ג'ורג' סורוס כדי לממש אג'נדה. אם נתמקד בחלק המזרח תיכוני של האג'נדה שלו- עיקרו החלשת ישראל כמדינה יהודית, קידום הפיכתה למדינת כל אזרחיה, מלחמה ברעיון הלאום היהודי כמייצג של קולוניאליזם בלתי נסלח בעיניים פרוגרסיביות. זה כל הסיפור.
זאת גם הסיבה שלדעתי, וכמדומני שלא כדעת אמנון לורד, ככל שהדבר תלוי באובמה (ולא הכל תלוי בו), הוא לא יעזוב את הבית הלבן מבלי שהאו"ם יכיר במדינה פלסטינית.
אלא שכרגע קידום ההסכם האיראני הוא דחוף יותר עבור אובמה. הוא מאפשר לו גם להראות הצלחות במדיניות החוץ לאחר תקופה ארוכה של כישלונות, וגם מחליש את ישראל. שתי ציפורים במכה אחת.
שלא יהיו אשליות, העזרה האמריקאית באו"ם בנושא הפלסטיני תינתן לנו רק עד לאחר חתימת ההסכם עם איראן, מעין שוט לאיים עליו נגד ישראל כדי להפחיד אותה מלפעול. לאחר החתימה האמריקאים יקדמו מאחורי הקלעים, תמיד מאחורי הקלעים, הכרה במדינה פלסטינית.
כמדומני שנתניהו סוף סוף מבין את זה. כמי שהשקיע את רוב כהונתו הארוכה למאבק בנושא האיראני, תוך ויתור על עיסוק בנושאים רבים אחרים, נתניהו מסרב להיכנס למלכודת הזאת. הוא מבין ש"בושהר תמורת יצהר" היה מלכתחילה מסך עשן. לחינם נתניהו הקפיא ועדיין מקפיא את הבניה בהתנחלויות ובירושלים (שגיאתו הפוליטית הגדולה ביותר). אובמה רוצה גם את יצהר וגם את בושהר.
הדרך היחידה שנותרה לישראל להיאבק, מלבד מתקפה צבאית נגד איראן, היא דרך הקונגרס והסנאט, וזה בדיוק מה שנתניהו עושה. ומכיוון שצעד זה אכן מאיים על התוכנית של ממשל אובמה, ובגלל שנתניהו לוחץ להם היכן שכואב, הם מפעילים את כל התותחים בארץ ובחו"ל כדי לעצור אותו מלהגיע. בואו לא נשלה את עצמינו, הפרוטוקול והכבוד אינם מה שמקפיץ את אובמה. החשש שאולי נאום נתניהו יסייע במשהו לסיכול ההסכם עם איראן- כן.
ועדיין, הממשל האמריקאי כבול ביכולתו ללחוץ יותר מדי על נתניהו, מחשש שהדבר יחזק אותו בבחירות בישראל. ולכן נתניהו לא טעה בהקדמת הבחירות- הן הורידו לחץ ממנו לפעול בנושא האיראני, הן נתנו לו ארכה לנסות ולסכל את ההסכם, מבלי להזדקק למכה צבאית. לא הצלחה מובטחת, רק ניסיון.
היתרון הנוסף בהקדמת הבחירות הוא שאם הימין יעלה לשלטון, מדינת ישראל תוכל להיערך ליום שלאחר ההכרזה על מדינה פלסטינית. והיום הזה ככל הנראה יגיע במהלך השנתיים הקרובות. המהלך היחידי שאולי ימנע מהאמריקאים ליזום את ההכרזה באו"ם הוא אם ישראל כתגובה תספח את שטחי סי. זה יהווה גזר דין מוות עבור מדיניות אובמה בנוגע לישראל, דווקא בשלהי כהונתו. ומי יודע, אולי הנשיא שיבוא אחריו יתמוך בישראל?. כדי ליצור הרתעה אפקטיבית כזאת חייבים ממשלת ימין. לא מישמש כמו בממשלה הקודמת (הניסיון לפגוע בבנט- שגיאתו הפוליטית השנייה בגודלה של נתניהו), ולא עכשיו- ממשלת אחדות מסורסת עם בוז'יני.
גם הקדמת הבחירות וגם הניסיון לסכל בקונגרס את הסכם אירן-אובמה הם צעדים מדויקים של נתניהו מול לחצים בעצמה חסרת תקדים (שאת חלקה הביא על עצמו כשלא נטרל את מוקדי הכוח במדינת ישראל, בבג"ץ, בשירות המדינה, בתקשורת ובאקדמיה)ה
נתניהו עושה לאחרונה את הדבר הנכון ופועל באומץ. ואם בארץ כותבים להיפך, זה עוד הוכחה שזה נכון.
שלום,
אפשר להביא הפניה לעניין הסרת הפרוטומה מהבית הלבן עם כניסתו של אובמה לתפקיד?
תודה
An appeaser is one who feeds a crocodile — hoping it will eat him last. In Reader's Digest (December 1954).
לאמיר – פשוט תגגל
obama churchill bust
תמצא מספיק התייחסויות לפרשה
הנושא קצת שנוי במחלוקת כך שאין לי יכולת להביא מקור עדיף..
תמיד אני מחכים מהמאמרים שלך מר לורד. אתה כותב ברמה גבוהה
אלתרמן הגדול כבר כתב על הפייסנות ועל ה"שלום" כחומר נפץ:
"…"הדנים על שלום ברב-חפץ
חייבים לשנן וללמוד
כי שלום הוא אחד מחומרי הנפץ
היכולים להחריב עולמות.
ולכן הקמת השלום יש בה פחד
כי ארגז דינמיט הוא, ומי יחזיקנו?
ואמנם העמים מקימים אותו יחד –
ומיד מתחילים לתרחק ממנו
כדי שאותו השלום בקומו
לא יבשיל מלחמה חדשה בשקט,
יש הכרח שיהיה השלום בעצמו
מלחמה בלתי פוסקת
מלחמה נגד כל השלמה ומורך,
נגד כל עיוות-דין של יהיר ועם,
ואפילו שמירת השלום, לעת צורך
משומרי השלום בעצמם"