מורשת פירון: ערכים במקום מצויינות

כאשר פנתה תלמידת תיכון לשר החינוך שי פירון בטענה שלימודי הספרות שלה עוסקים בעיקר בשינון, הוא ענה לה: "רק למענך ולמען תלמידים נוספים, רציתי להיות שר החינוך. כי הגיע העת לשנות, לתת משמעות ללמידה, להעביר אותה מלמידה העוסקת בשינון לכזו הנוגעת בלב ובנפש של הלומד". הסלוגן הראשי של 'יש עתיד' היה 'פוליטיקה חדשה', ופירון רצה להביא למערכת החינוך 'למידה חדשה'. השר שאף שהלימודים בבתי-הספר יהוו עבור התלמידים חוויה הוליסטית נעימה ולא תובענית מידי. ומה עם הלמידה והחינוך למצוינות? לא בבית-ספרנו.

בקדנציה החולפת ספינת הדגל של רפורמות השר הייתה המעבר ל"למידה משמעותית". פירון נלחם בתרבות המדידה וההערכה של המשרד וביטל את בחינות המיצ"ב. הרי אם המבחנים והציונים לא חשובים, בשביל מה צריך לבדוק את הישגיה של מערכת החינוך?

לאחר מכן דאג השר לצמצום דראסטי של בחינות הבגרות. אך במקום לצמצם, כמתבקש, את כמות המקצועות המוזרים שבהם הצטברו בחינות בגרות לאורך השנים (קרימינולוגיה ופסיכולוגיה כמשל), השר העדיף להגביל את כמות הבחינות לתלמיד. כך, לדוגמה, תלמידים מצטיינים לא יכלו להגביר יותר משני מקצועות, ובנוסף לא יכלו להקדים ולהיבחן בכיתה י' או במועדי החורף של כיתה י"א. הסיבה לכך היא שפירון לא התעניין בסרבול במערכת הבחינות, אלא רק בפערים בין התלמידים. ואיך אפשר ליצור שוויון כאשר יש תלמידים מצטיינים לצד תלמידים מתקשים? מונעים מן התלמידים המעולים להצטיין.

בשם השיוויון הקדוש

כדי להבין מה ניסה שר החינוך היוצא להוביל בשנתיים האחרונות יש לחזור מעט אחורה. פירון לא צנח אל תחום מדיניות החינוך עם מינויו לשר. מאז הקמתה ב-2008 עמד פירון בראש תנועת 'הכל חינוך', מייסודו של איש העסקים דב לאוטמן ז"ל. אחת ממטרותיה המוצהרות של התנועה הייתה לחוקק את חוק "אחריות המדינה לחינוך" שבא:

"להבטיח את זכותו של כל תלמיד במדינת ישראל לחינוך הולם, איכותי, נגיש, זמין, תואם, שוויוני וללא אפליה ולהבטיח את חובתה של המדינה למימוש, הגנה ומימון זכות זו בדרך של חינוך מורשה, מפוקח וציבורי המקנה ערכי יסוד, השכלה ראויה ומיומנויות למידה והמבטא את ערכיה היהודיים והדמוקרטיים של מדינת ישראל".

למעשה, עיקרי החוק הם: 1. המדינה היא האחראית הבלעדית לחינוך. 2. שוויון – תקצוב דיפרנציאלי מלא ברמת מדינה ושלטון מקומי. 3. סל אישי לכל תלמיד.

ואכן, מדיניותו של פירון הייתה עקבית ברוח עקרונות אלו. המתבונן במצע החינוך של מפלגת 'יש עתיד' יתקשה להבחין בינם ובין החזון של 'הכל חינוך'. בתחילת הקדנציה אמר השר בפני וועדת החינוך של הכנסת, כי המטרה הראשונה והחשובה ביותר היא: "משרד החינוך יפעל לצמצום פערים חברתיים, לקידום שוויון ויצירת סולידריות בין כלל החברה הישראלית על מגזריה השונים ולקידום הטמעתו של אתוס יהודי ודמוקרטי משותף".

דברים יפים. אבל מה אין כאן? הצטיינות, הקניית ידע, והכנת ילדי ישראל לחייהם כבוגרים. היעדים שיש, צמצום הפערים והשוויון שיובילו ל"הטמעת אתוס יהודי ודמוקרטי משותף", ממילא הם מופשטים מאוד, ובהיעדר בחינות שאותן ביטל השר, הם גם בלתי-מדידים.

אוטונומיה? רק בבית-ספרנו

לזכותו של פירון יאמר כי הוא פלורליסט. כהמשך למסקנות ועדת דברת בה היה שותף לפני עשור, הוא השתדל להעניק אוטונומיה מסוימת לבתי-הספר, הן מבחינה ניהולית והן מבחינה פדגוגית. אבל כאן מגיע ה'אבל': באופן אירוני, היה לפירון חשוב מאד לשרטט גבולות גזרה צרים וברורים עבור אותה אוטונומיה. הוא רצה להעביר בחינות בגרות חיצוניות אל אחריות בתי-הספר, מה שפגע ביוקרת אותם מקצועות, אפשר לבתי-הספר להחליט מה לעשות ב-25% משעות הלימוד שמוענקים להם, ואף לגבות מההורים סכומים לא גדולים על מנת להעשיר את לימודי ילדיהם.

עד כאן, נחמד. אבל מנגד, השר פעל נמרצות כדי להגביל את האוטונומיה של בתי-הספר הייחודיים. הורים לתלמידים במספר בתי-ספר תיכוניים ייחודיים בירושלים עתרו לבג"ץ כנגד הנחיית משרד החינוך לצמצם משמעותית את הגבייה של בתי-הספר מהם. נבהיר את האבסורד במילים פשוטות – הורים רצו לשלם יותר על חינוך ילדיהם ועתרו לבג"ץ כדי שיאפשר להם לעשות כך. בג"ץ מנע זאת מהם. משרד החינוך סימן עוד 'וי'.

מלבד תשלומי ההורים, היה חשוב לפירון להגביל גם את ההשקעה של הרשויות המקומיות בבתי-הספר שבתחומן, שכן ידוע שהרשויות אינן שוות בכוחן הכלכלי. רשויות כגון עמק חפר וקריית טבעון ביקשו להוסיף כספים על-מנת לצמצם את מספר התלמידים בכיתות הנמוכות הצפופות, אך כמו בעתירה של ההורים, כך גם בעתירה של הרשויות, בית-המשפט, הדוגל כנראה גם הוא בשוויוניות על חשבון הצטיינות והישגים, קיבל את דעתו של משרד החינוך ומנע פיצול כיתות והוספת מורים. פירון, שלא יכול היה להתעלם מבעיית הצפיפות בכיתות, הבטיח כי הוא יוסיף תקציבים ותקנים על מנת לפתוח עוד כיתות, אך עד היום הבטחה זו לא מומשה. לאחרונה הכריז פירון על רפורמת התקצוב הדיפרנציאלי, שנלקחה גם היא היישר ממטרות 'הכל חינוך', ואמורה להוסיף תקציבים לרשויות חלשות על חשבון החזקות. זאת, מעבר לדיפרנציאליות שכבר קיימת בשנים האחרונות.

אם כן, זוהי המשוואה שעל-פיה פועל השר: אני (השר) אתן לבתי-הספר גמישות מסוימת ואפשרות לבטא קצת ייחודיות, אבל במקביל אכניס את כלל בתי-הספר תחת כנפי משרד החינוך ותחת גבולות הגזרה התקציביים והפדגוגיים שלי, ואלחם במסגרות פרטיות. ניתן להמשיל זאת למנהל בית-כלא שיקרא לציבור הרחב להיכנס אל בין כותלי בית הכלא, בטענה שהוא מספק לאסירים חופש פעולה מלא בתוך התאים וניצול חופשי של דמי הכיס כראות עיניהם, ואף יתגאה בכך שחצר בית-הסוהר הוגדלה משמעותית. רוצים חופש? בבית-הסוהר בראשותי יש מלא חופש.

שיפור בגרויות במקום פסיכומטרי

נספח נוסף לרפורמה של 'ישראל עולה כיתה' עסק בתנאי הקבלה לאקדמיה. פירון, שמתוקף תפקידו עמד גם בראש המל"ג, שאף לבטל את בחינת הפסיכומטרי על-מנת לחסוך לצעירים זמן וכסף, אך נתקל בהתנגדות מובנת מצד ראשי האוניברסיטאות. בחינת הפסיכומטרי נוסדה בשל חוסר המהימנות של בחינות הבגרות, כאשר במשך השנים התברר כי שילוב בין בחינות הבגרות והפסיכומטרי מנבא בצורה הטובה ביותר הצלחה בלימודים האקדמיים.

למרות הכותרות המרעישות, מדובר ברפורמה קטנה וחסרת-חשיבות, שכן רוב הסטודנטים, גם לאחר הרפורמה, ימשיכו להיבחן בבחינת הפסיכומטרי על-מנת להתקבל ללימודים במקצועות החשובים בהם הסינון חשוב יותר. הבעיה היא שהרפורמה לא תסייע לצמצום פערים בין מרכז ופריפריה, שכן הקושי להיבחן ב-5 יחידות לימוד בפיזיקה, מתמטיקה ואנגלית אינו קטן מהקושי להצליח בפסיכומטרי. בנוסף, תעשיית קורסי הפסיכומטרי אולי תצטמצם במקצת, אך על חשבונם תתפתח תעשיית שיפורי הבגרויות, שתעלה אותו דבר ותדרוש את אותה השקעת זמן בדיוק. ספק אם יש תלמידי תיכון רבים בישראל שהיו חותמים על העסקה הזו.

המהפכה האחרונה אותה רצה השר לבצע הייתה הקמת מועצה לאומית לחינוך, בדומה למועצה הלאומית לביטחון והמועצה הלאומית לכלכלה. כמובן, גם זו יוזמה של עמותת 'הכל חינוך', שרק ההחלטה ללכת לבחירות ופיטורי שרי יש עתיד מנעו ממנה לעבור. הרציונל העומד מאחורי המועצה הזו הוא הרצון לייצב את מערכת החינוך כך שחילופי השרים התדירים לא יזעזעו את המערכת, ולערב אנשי רוח וחינוך מהחברה בבניית אסטרטגיה ארוכת טווח למערכת החינוך. משעשעת היא העובדה ששר החינוך, שטלטל את המערכת כולה עם רפורמות מידי חודש, ביקש לייצב אותה בעזרת מועצה מעין זו. אך אין כאן הפתעה שכן כל שר היה רוצה להקפיא את המערכת רגע לאחר שערבב את כל הקלפים וסדרם כראות עיניו. שהשר הבא יתמודד עם הירושה וימצא דרך לפתוח את הנעילה.

כישלון ידוע מראש

לא ברור עדיין מי יבוא אחרי פירון לאייש את כס השר, אך קשה להאמין שהוא יביא בשורה חדשה למערכת החינוך. האמונה השלטת בחברה הישראלית בכלל ובכנסת בפרט, מנוסחת היטב בכלל הראשון של 'הכל חינוך': "המדינה היא האחראית הבלעדית לחינוך". כל עוד היגד זה לא יוטל בספק, הריכוזיות והסרבול ימשכו לאפיין את מערכת החינוך. משרד החינוך הריכוזי ימשיך להעביר כרבע מתקציבו במיקור חוץ לגופים פרטיים שהוא חפץ ביקרם על-מנת שיספקו את השירותים שפקידיו לא מסוגלים לספק, תחת המעטה של אחריות המדינה לחינוך.

כל עוד לא יקבלו ההורים את האחריות המלאה על חינוך ילדיהם, ובתי-הספר את האוטונומיה המלאה לחנך וללמד כראות עיניהם, לא יעזרו תקציבי העתק הנשפכים מידי שנה, ולא מועצות חכמים.