כך שולט השמאל הקיצוני במינוי השופטים

הצירוף "לשכת עורכי הדין בישראל", נשמע עבור רבים כארגון מקצועי אפרורי שנועד לספק כריכים עם גבינת שמנת לגברים מאפירים בקומה ה-18 של מגדל משרדים מיותר עם נוף לאיילון. מה שמעטים יודעים הוא שהארגון הזה, שחברים בו כ-60,000 עורכי דין, הוא אחד הגופים החזקים ביותר המעצבים את מערכת המשפט בישראל. ומה שמעטים עוד יותר יודעים זו העובדה, שלשכת עורכי הדין הפכה בשנים האחרונות לשדה קרב בין מחנה השמאל הקיצוני, הכולל פעילים ב'קרן החדשה לישראל', לבין מחנה הרוב המתון והשמרני בישראל.

היכולת של בית המשפט העליון לבטל חקיקה של הכנסת ולהפוך למעין רשות מחוקקת עליונה היא אחד הנדבכים החשובים ביותר באסטרטגיה הכוללת של 'הקרן החדשה לישראל', המממנת ארגונים רדיקליים רבים, כמו 'בצלם', 'עדאלה', 'האגודה לזכויות האזרח' ואחרים שמטרתם אחת: מאבק בדמותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודית. מתוך הנחה, שאת האג'נדה הרדיקלית שלה לא ניתן יהיה לקדם אף פעם באמצעות ניצחון בבחירות לכנסת, הבינו ראשי הקרן כבר מזמן שהאפיק המרכזי להשפעה מצוי בין כתלי בית המשפט, בעתירות בנושאי זכויות אדם ובהשלטת השיח המשפטי על המערכת הציבורית.

וכגודל ההשפעה כך גודל ההשקעה: הקרן החדשה משקיעה הון רב באפיק המשפטי. מזה כשלושה עשורים מנהלת הקרן תכנית משפטנים אקסקלוסיבית להכשרתם של משפטנים מצטיינים במטרה "להכשיר מנהיגות משפטית לקידום זכויות האדם והאזרח והצדק החברתי בישראל". בין בוגרי התכנית ניתן למנות פעילי ארגונים בולטים כמו חסן ג'בארין, יו"ר 'עדאלה', דן יקיר, היועץ המשפטי של 'האגודה לזכויות האזרח', פרופ' נטע זיו – החתומה בין היתר על העתירה שהובילה לבג"ץ 'קציר', והיום מרצה באוניברסיטת תל-אביב. חלק מבוגרי התכנית אף השתלבו במערכת המשפט, כמו השופטת דנה מרשק-מרום מבית המשפט המחוזי בתל אביב, ודנה בריקסמן, בכירה במחלקת הבגצ"ים בפרקליטות המדינה.

מלבד זאת, הקרן מממנת עשרות ארגוני "זכויות אדם" שמשקיעים הון רב במבול עתירות נגד מדיניות הממשלה בנושאי המסתננים, זכויות קולקטיביות ואחרות של המיעוט הערבי, מדיניות הסיכולים הממוקדים של צה"ל ונושאים רבים נוספים.

לא מפתיע אפוא למצוא את הארגונים נתמכי הקרן החדשה כשהם עומדים בחזית מאבק האיתנים נגד יוזמות חקיקה, שנועדו לבלום את כוחה האבסולוטי המתפשט של מערכת המשפט.

הקרן והלשכה

על רקע זה ניתן להבין מדוע חשוב כל כך לקרן להשקיע בלשכת עורכי הדין. מלבד היות עורכי הדין הבסיס המקצועי ממנו צומחים השופטים, ללשכה תפקיד משמעותי מאוד גם בבחירת השופטים עצמם. על-פי החוק, בוועדה לבחירת שופטים משתתפים 9 חברים: שר המשפטים, שר נוסף, נשיא בית המשפט העליון, שני שופטי עליון נוספים; שני חברי כנסת, וכן שני עורכי דין, נציגי לשכת עורכי הדין. שניים מתוך תשעה זה הרבה מאוד. ובהתחשב בכך שכדי למנות שופט יש צורך כיום ברוב מובהק של 7 נציגים שיצביעו בעד, היכולת להחזיק "בלוק" יציב של 5 נציגים (3 שופטים ו-2 נציגי הלשכה) הופכת למעשה את נציגיה של מערכת המשפט לכוח הדומיננטי ביותר בתהליך בחירת השופטים בישראל. זה הבסיס המתמטי לתלונות על השופטים ש"משבטים את עצמם" בתוך המערכת.

מזה שנים רבות נהנתה הקרן ממנהיגות ידידותית בלשכה. ראש הלשכה הקודם, יורי גיא-רון, הוא פעיל זכויות אדם ותיק, וברקורד שלו נמנה בין היתר שירות ב'אגודה לזכויות האזרח בישראל', ב'מרכז לזכויות האדם והאזרח בישראל', הוא אף היה חבר בוועד ההיגוי של תכנית המשפטנים של 'הקרן החדשה לישראל'. לפניו משל בכיפה עו"ד שלמה כהן, המשמש כיום כחבר המועצה הבין לאומית של 'הקרן החדשה לישראל', ובעבר שימש כחבר במועצת המנהלים של 'האגודה לזכויות האזרח בישראל' ושל 'בצלם'.

הכל השתנה כאשר בבחירות האחרונות לראשות הלשכה, שנערכו בשנת 2011, זכה ברוב הקולות עורך הדין דורון ברזילי. על-פי גורמים בלשכה, מעבר לכך שברזילי ניהל קמפיין אגרסיבי ומדוייק, לעובדה שהשתנה הרכב ציבור עורכי הדין בישראל הייתה תרומה משמעותית לניצחון: בוגרי המכללות השונות ועורכי דין חרדים שהצטרפו במשך השנים למקצוע הפכו ליותר ויותר דומיננטיים, והללו העדיפו להצביע למועמד שאיננו מזוהה עם השמאל הקיצוני.

עו"ד ברזילי, שנכנס לתפקיד בסערה, החל לבצע שורה של רפורמות שהמכנה המשותף שלהן הוא הגברת הליברליזציה בלשכת עורכי הדין ובמערכת המשפט. די היה בכך שברזילי החל בניסיונות להחזיר את "משוב השופטים" – יוזמה שנועדה לאפשר לעורכי הדין לבקר את התנהלותם של השופטים – כדי שיהפוך לאויב המערכת, אך יוזמה אחרת, יסודית יותר, הקימה עליו את הדיוויזיות הגדולות של "שלטון החוק".

על-פי חוק, לשכת עורכי הדין מורכבת מחמישה מחוזות: ירושלים, תל-אביב והמרכז, חיפה, צפון ודרום. כל מחוז שולח שלושה נציגים למועצה הארצית של הלשכה, גוף המתפקד כמעין "כנסת" של הלשכה והוא האחראי על התקציב ולבחירת הנציגים לוועדה למינוי שופטים. מכיוון שההבדלים המספריים בין המחוזות הם עצומים – מחוז תל-אביב מונה כ-40,000 עורכי דין, בעוד שמחוזות חיפה, צפון ודרום מונים אלפים ספורים בלבד – המבנה הנוכחי נותן כוח רב בידי המחוזות, שבחלקם אף יש רוב של עורכי דין ערביים, ומעט מאוד כוח לעורכי הדין שבשטח. מבנה זה מצמצם בצורה לא פרופורציונלית את כוח המאסות הגדולות של חברי הלשכה, ומאזן אותם מול מיעוטים שמגיעים ממחוזות האחרים. מכיוון שהמועצה כולה מונה 48 חברים בסך הכל, ש-15 מתוכם הנם נציגי המחוזות, לנציגים אלו יש השפעה רבה על החלטות המועצה.

לשכת הצללים

סיפור קטן ימחיש את הנקודה: אחת הרפורמות שהנהיג ראש הלשכה לשעבר שלמה כהן, הייתה הקמתו של מחוז צפון כמחוז נפרד בלשכה. מחוז זה, שבסיסו בנצרת, מורכב רובו ככולו מעורכי דין ערביים, שנטייתם הפוליטית ברורה. מהלך זה חיזק את שליטתו של האגף הרדיקלי בלשכה וטשטש יותר ויותר את הממדים הדמוקרטיים שבה.

כדי לשנות זאת, יזם ברזילי, עוד בהיותו יושב ראש מחוז תל-אביב, יחד עם חברי כנסת רבים, שינוי לחוק לשכת עורכי הדין, שקבע כי המחוזות השונים ישלחו נציגים למועצה הארצית על-פי גודלם היחסי; מהלך שהיה מקנה באופן אוטומטי כוח רב יותר למחוז תל-אביב הגדול והיה משקף את עמדותיהם של המוני עורכי הדין החברים בלשכה.

תהליך החקיקה היה ארוך וקשה, ורווי הפתעות – כמו למשל התנגדותו של חבר הכנסת יריב לוין למהלך – אך הוא התקדם צעד אחר צעד. וככלות כל הקיצים, כאשר למרות הכל הסתמן רוב בכנסת לטובת החוק, השתמשו המתנגדים בנשק יום הדין: ערב ההצבעה בכנסת נחתה בוועדת חוק חוקה ומשפט חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה המתנגדת לחוק, והמהלך נבלם.

מאותו רגע, נפרצו כל הסכרים, והמאבק נגד ברזילי צבר תאוצה. בחודשים שלאחר מכן, בחרה המועצה נציגים לוועדה לבחירת שופטים, כאשר הפעם נבחר לראשונה חאלד חוסני זועבי, שעל-פי העיתונאי בן-דרור ימיני, נחשב למקורב לחוגי 'בל"ד'.

אבל המהלך הגדול חיכה בהמשך – פיצול הלשכה, וניהול לשכת צללים בחסותו של גיא-רון.

פיצול הלשכה

אחד השותפים הבכירים של ברזילי, היה עורך דין אפי נווה, שהתמודד בסיעתו של ברזילי על ראשות מחוז תל-אביב. האסטרטגיה של סיעת גיא-רון הפעם נועדה להביא להפרדה בין נווה לברזילי ולגרום לפיצול פנימי במחנה. עורך דין ירושלמי המכיר היטב את נבכי הלשכה, מספר על שיחה שערך עם בכיר בסיעת גיא-רון המייצג בין היתר את הרשות הפלסטינית ופעילי אש"ף בבתי-המשפט הישראליים. "הוא אמר לי: 'תקשיב טוב מה שאני אומר לך'", מספר ל'מידה' עורך הדין הירושלמי. "אפי נווה לא יישאר חבר של דורון. אנחנו נפריד אותם. דורון יהיה בובה משותקת למשך ארבע שנים, והם יריבו ביניהם. זה יהיה צולע וזה יהיה צולע, ורגע לפני הבחירות הבאות נריץ מועמד משלנו, וכך נזכה".

תוך זמן לא רב התברר שמקורבו של גיא-רון אכן ניחן בכוחות נבואיים. משבר רדף משבר והפיצול בין ברזילי לנווה הפך למציאות מרה. נווה ריכז סביבו את ראשי המחוזות בלשכה למעין "לשכה אלטרנטיבית" ויזם פעילויות משלו. על-פי גורמים הבקיאים בנעשה, המוח מאחורי התכנון הוא לא אחר מאשר יורי גיא-רון.

הקשר בין השניים נחשף, כאשר הם הודיעו לפני כשנה וחצי על הקמתה של סיעה חדשה בלשכת עורכי הדין, שתריץ את נווה לראשות הלשכה בבחירות הקרובות. כך הפך נווה, שהיה בעבר מזוהה עם המרכז-ימין, לנציגם של האגף הרדיקלי והערבי בלשכה. נפלאות דרכי הפוליטיקה.

כדי להבין את משמעות המהלך, די להתבונן בפרשת משוב השופטים. כאשר ברזילי החל בביצוע משוב השופטים בשנה שעברה, הודיע נשיא בית המשפט העליון השופט גרוניס כי "עד להודעה חדשה ייפסקו כל המגעים והקשרים עם ראש לשכת עורכי הדין ועם הוועד המרכזי"; במקביל הובהר כי "יימשך הקשר עם ועדי המחוזות של הלשכה".

אלו לא היו הצהרות בעלמא. שבוע לאחר הודעת החרם ערכו ראשי המחוזות – חבורת גיא-רון – כנס גדול באילת. השופטים לא היססו והגיעו בהמוניהם: לא פחות מ-38 שופטים, ביניהם הנשיא גרוניס, הגיעו לכנס וכיבדו את הנוכחים מחכמתם. דבר דומה אירע בטקס פתיחת שנת המשפט שארגנה הלשכה. עשרות השופטים שאישרו את השתתפותם בכנס נאלצו להודיע על ביטולה, בעקבות הנחיה שקיבלו מלמעלה. גרוניס, למקרה ששאלתם, הגיע לטקס האלטרנטיבי שארגנו אנשי גיא-רון, ונשא בו דברים בגנותו של ברזילי ומשוב השופטים.

עובדה פשוטה מספרת את כל הסיפור על הקשר העמוק בין סיעת גיא-רון למערכת המשפט. את ההודעות בדבר החרמת הלשכה של ברזילי פרסם מנהל בתי המשפט.

שוב, הקו נמתח באופן ברור: מערכת המשפט, הקנאית לעצמאותה וכוחה, יחד עם האגף הרדיקלי בלשכה פועלים נגד הנציגות הנבחרת של עורכי הדין בישראל במטרה לבלום את משוב השופטים ולשמר את כוחה הלא מאוזן של הרשות השופטת. אלו האשמות חמורות, אך מוטב להתבונן בהן בפיכחון.

ובינתיים בימין – דילים ומגזריות

אך בעוד השמאל מתארגן בדייקנות ופועל בנחרצות להוביל למהפך חוזר בלשכה, הימין בתרדמת. גורמים רבים עמם שוחחנו בשבועות האחרונים מתארים תופעה מדאיגה: המחנה הימני-שמרני בקרב ציבור עורכי הדין לא מזהה את המערכה, וממילא לא מנסה להיכנס לקרב. עבור רבים מנציגי המחנה הפיצולים, המחלוקות והאינטריגות בלשכה אינם אלא פוליטיקה קטנה ואינטרסים אישיים, ואין להם קשר למאבק האידאולוגי. כך ניתן למצוא עורכי דין פעילי ליכוד והבית יהודי, התומכים בנווה ובגיא-רון, ואף מצביעים לטובת מועמדיהם לוועדה למינוי שופטים.

כאשר נוספת לזה הזדהות מגזרית, הצרה נעשית צרורה אף יותר. כפי שחשף עיתונאי 'בשבע' יאיר שפירא, במהלך הבחירות הקודמות ללשכת עורכי הדין הורה רב היישוב אלון מורה, הרב אליקים לבנון, לתמוך בסיעת גיא-רון. כאשר נשאל על הסיבות לכך הוא הסביר כי "אנשים המכירים את המערכת לעומק הגיעו למסקנה, כי גיא רון מבין יותר לעומק את צרכיוהם של עורכי הדין הדתיים". ומי הם אותם אנשים? עו"ד עוזי אליעזר למשל, איש אלון מורה המקורב לרב לבנון, שהסביר ל'בשבע' כי למרות העמדות הפוליטיות הבעייתיות של גיא-רון, "אחרי הכול מדובר בלשכה שהיא בעיקר איגוד מקצועי ולא צריך לתת משקל משמעותי כל-כך לנושא הפוליטי".

ומדוע זה חשוב כל-כך? ובכן, מועצת הלשכה בוחרת גם את הוועדה למינוי דיינים. וזה, רבותיי, סיפור אחר לחלוטין. כאן, המאבק הגדול הוא בין אנשי הציונות הדתית לבין הרבנים החרדים. במאבק הנורא הזה כל צד ממהר לרכוש את תמיכתם של המחנות הגדולים בלשכה, השמחים למכור את מינוי הדיינים תמורת הזכות למנות את השופטים.

בבחירות המתקיימות היום לנציגי הלשכה בוועדה לבחירת שופטים, ניתן לזהות דפוס דומה. סיעת ברזילי הציבה שני מועמדים – עורך הדין פנחס מרינסקי, שכיהן בעבר בוועדה ומחזיק בעמדות שמרניות, ועורכת הדין דליה רבין, שלמרות היותה אשת מרכז-שמאל מחזיקה בעמדות שמרניות בכל הנוגע לאקטיביזם השיפוטי ולהפרדת הרשויות. מנגד, סיעת גיא-רון הציבה את עורכת הדין אילנה סקר, ואת עורך הדין חאלד חוסני זועבי, הנציג הנוכחי בוועדה.

מכיוון שבבחירות הללו הנושא העיקרי הוא הגישה השיפוטית של הנציגים והאופן בו הם מתכננים לעצב את מערכת המשפט, ולא גישתם הפוליטית-מדינית, מועמדותה של רבין נחשבת צעד חכם. עובדת היותה אשת מרכז יכולה לאפשר לה לגייס תמיכה גם בקרב חלק מהנציגים שאינם מזוהים עם אחד המחנות, ומכיון שמדובר בהצבעה חשאית, אולי אף מתוך מחנה גיא-רון עצמו.

אך באופן מפתיע דווקא בקרב נציגי הימין והמתנחלים, מסתמנת התנגדות. "כיצד אפשר להצביע לרבין אחרי אוסלו וההתנתקות?", אומר אחד הפעילם הבולטים בקרב ציבור המתנחלים. "אני פועל שנים רבות לנסות לשלב בוועדה נציג לאומי, אבל זה עדיין לא הצליח".

כאשר נשאל על סדר העדיפויות בנושא הזה – מה יותר חשוב, נציג ימני "לאומי", או משפטן בעל השקפה שמרנית, התשובה מפתיעה למדי: "האמת שלא חשבתי על זה אף פעם. אבל עכשיו שאתה שואל, נראה לי שהלאומי מצוי בעדיפות הראשונה". גם המתנחלים, אם כן, מאוהבים באקטיביזם ויכולות ההשפעה שלו, ומחכים פשוט ליום שבו יהיה בבג"ץ שופט "משלנו".

במקרים אחרים מדובר בחברי המועצה המתמודדים בעצמם לנציגות בוועדה לבחירת דיינים, אשר, כפי הנטען, מצויים בהסכם "דיינים תמורת שופטים" עם סיעת גיא-רון. בשיחות שקיימנו עם גורמים שונים עולה הטענה הקבועה: "כיצד ניתן להצביע לאשת שמאל, ועוד לרבין?". ואם ממילא העסק אבוד, אז למה שלכל הפחות לא נרוויח את מינוי הדיינים?

כאשר בראש סדר העדיפויות עומדת ההזדהות האידאולוגית עם שאיפות המגזר או הדת, מה הפלא ששאלות היסוד של הליברליזם הדמוקרטי – שעליהם נסוב הוויכוח החריף עם מצדדי האקטיביזם השיפוטי – נדחקות לתחתית הסולם?

כך מתנהלת אפוא הפוליטיקה המשפטית: השמאל מתגייס למערכה בכל הכוח, במטרה לשמר את המבנה החוקתי הלא-דמוקרטי הנוכחי המעניק עליונות בסיסית למערכת המשפט בעיצוב המדיניות. ובעוד כוחה של הכנסת הולך ונחלש, ובזמן בו יועצים משפטיים משבשים את פעולות הממשלה ותוקעים טריז אידאולוגי בין העם לנציגיו, עמלים עסקני הימין על השגת רווחים מגזריים.

בזמן בו אוהבי ארץ ישראל מפנטזים על שופטים "לאומיים", בג"ץ ימשיך להורות על פירוקם של יישובים שהוקמו בהחלטות ממשלה; ובזמן שאנשי המסורת והלאומיות ישקדו על תיאור שופטי-צדק תלמודיים, בתי המשפט יפעלו לפירוקה של המשפחה המסורתית וליצירתה של רב-תרבותיות דו-לאומית.

הדרך להחזרת הכוח אל העם מתחילה בשמרנות משפטית ובעיצובם של בתי-משפט זהירים ומאוזנים. ארבעים ושמונה הנציגים שמתכנסים היום יכולים לתרום לכך רבות. אם רק ירצו.