הצלף שהוריד את השמאל באמריקה

קולע בול. צילומסך

ההבדל בין שנות ה-60 לבין שנות ה-70 של המאה הקודמת הוא כמו ההבדל בין הביטלס לאיגלס (הנשרים). כך ההבדל בין מלחמת ויאטנאם למלחמת עיראק. יש משהו במלחמת ויאטנאם שהופך אותה בזכרון לאירוע אפי, לאירוע טרגי ומהפכני הפועל את פעולתו בתודעה של כל אזרח המערב ובוודאי כל אמריקני. עיראק לא צברה את המשקל הזה, וזאת אולי המגבלה היחידה של סרטו המדהים של קלינט איסטווד 'הצלף'.

העובדה שהסרט שבר את שיאי מכירת הכרטיסים בסוף השבוע הראשון שבו יצא לקולנועים מבטאת משהו. בעוד שסרטי עיראק קודמים כמו 'מטען הכאב' על מומחה לפירוק פצצות, חוללו דיון ציבורי לוהט אך נכשלו בקופות, קלינט איסטווד מצליח לשחרר משהו מקרביו של הקהל הפשוט. הוא מצליח לדבר בשמו ולשחרר את מה שהעם באמת חושב על המלחמה נגד הטרור האיסלאמיסטי. קלינט איסווד פוליטי הפעם יותר מתמיד. אבל המפתיע הוא, שגם בגיל 85 איסטווד נשאר קשה ללא רחם.

סירטו 'הצלף' יותר מכל סרט מלחמה אחר, חושף את האמת על מה שמתרחש בקו הדם. על הבחירה שעושים החיילים כמעט בכל רגע נתון במלחמה נגד הטרור, עם כל הכיעור והאכזריות הכרוכים בדבר. מה שכנראה מרגיז כל כך את מתנגדי הסרט הוא היכולת של קלינט איסטווד להכניס בהירות מוסרית כמעט חד משמעית גם לרגעים הקשים ביותר. אני לא מדבר על כך, שמיד עם עלות התמונה הראשונה של הסרט כבר נשמעת ברקע זעקת ה"אללהו אכבר" המתנמנמת בין בתיה של פאלוג'ה שבעיראק. מיד אתה מבין, שהמערכה הנטושה בפניך היא גם המערכה הציבורית העולמית בין אחוות אללהו אכבר על מעגליה הקרובים והרחוקים לבין אלה הגורסים שיש להדביר את הג'יהאד הטרוריסטי שרבים כל כך מכחישים את קיומו. משהו בנוסח "המלחמה שאסור לכנות אותה בשם". לאחר מכן נחתכת הסצינה הראשונה כאשר הצלב בכוונת הצלפים מונח על ילד. הילד, אם למישהו יש ספק, נושא איתו מטען נגד טנקים.

אך איסטווד אינו מטפל ספציפית במלחמה בעיראק או אפילו במלחמה נגד הטרור; דומה שהמלחמה האמיתית שהסרט הוא חלק ממנה היא נגד יריבים פוליטיים אידיאולוגיים תרבותיים מבית. כשאתה רואה את התמונות האלה מהסרט, כולל נוהל שכן בסיגנון אמריקני, אתה נזכר בשורה מתוך הסרט 'הבלתי נסלח' (1992), שאותה מחצץ קלינט איסטווד מבין שיניו: "הרגתי נשים וילדים".

אז איסטווד היה מאוד אמביוולנטי; היום נראה שהוא שלם עם עצמו. כן, "הרגנו נשים וילדים". אבל זהו האויב. ואיסטווד אינו חוסך במראות זוועה בסיגנון דאע"ש כדי לחשוף את השפל המוסרי של האויב האיסלאמיסטי.

איסטווד מכה כדרכו

אולי זה עוזר לדעת שאיסטווד כיכב לפני שנים רבות בסרט שנקרא בעברית 'הצלפים'. זה היה הסרט השני בטרילוגיה האגדית של סרג'יו ליאונה שהתחילה בסרט 'בעבור חופן דולרים' והסתיימה ב'טוב הרע והמכוער'. הסרט השני נקרא 'בעבור חופן דולרים נוסף' אבל בעברית התרגומים מנסים להיות חדים וקצרים וקראו לסרט 'הצלפים'. צליפה מדויקת בדיעבד. כי אני לא חושב שהיה סרט שעידכן את הז'אנר המערבוני הישן כמו סירטו הנוכחי של איסטווד 'הצלף'. גם ב'הצלפים', סרט שנעשה ב-1967, האיש הרע הורג באחת מסצינות הפתיחה אם ובנה. כך שאיסטווד ממשיך מסורת ארוכה שלו של עיסוק בטוב ורע. בדור האחרון הופיע בזירה קוונטין טרנטינו. קלינט איסטווד הוא ללא ספק האנטי-טרנטינו.

איסטווד בונה אחרת את סירטו. הוא לא הולך בדרכי 'זעם' שיצא זה עתה או 'להציל את טוראי ראיין' של ספילברג. אלה צעדו בדרכים הידועות של יחידה קטנה העוברת בשבילי המלחמה יחד – כאשר כל פרט בחבורה מייצג איזה צד בחברה האמריקנית, בדרך כלל איזה מיעוט אתני, ויש מפקד שהוא בדרך כלל וואספ במודגש, איש פשוט וצנוע העוזב את הבית שאותו פרנס ויוצא לקרב – להגן על החוקה והמולדת. איסטווד ללא בושה שוטח את התשתית התרבותית של הגיבור: "אלוהים, מולדת, משפחה". ואצלו אין חבורה. זה סרט על הלוחם הבודד. על האקדוחן עם רובה הצלפים ארוך הקנה, המקבל את ההחלטות הגורליות לבדו. לא אחת מנדנד מאחוריו קול של מאבטח: רד מזה, הירייה הזאת תכניס אותך לכלא. או אפילו, אל תירה – אתה תסבך את כולנו, המטרה לא שווה את זה.

חשבתי בסיכום הסרט שחולשתו היא בכך, שהדמות הראשית עם כל מוראות המלחמה שהיא עוברת, איננה דמות טרגית. לכן גם קומתה נמוכה יותר והסרט סובל מזה. אבל במחשבה שנייה, בריחוק מה מחוויית הצפייה המידית העזה, אתה בכל זאת מוצא את הטרגי בדמותו של כריס קייל, גיבור-העל האמריקני שזכה להערצה כזו בטקסס. קייל איננו דמות טרגית אפילו בכך שהוא מוצא את מותו ברצח. הוא טרגי בכך, שבשדה הקרב הוא מממש את עצמו כאישיות שלמה, אינדיבידואליסטית, הוא מסוגל להגיע לרמת ביצוע ומקצוענות עליונה ויותר מכל: הוא מסוגל לקבל החלטות גורליות של חיים ומוות. החלטות שגוזרות את גורלם לא רק של אנשי האויב אלא במידה רבה גם את גורל חבריו. כל זה לאורך ארבע תקופות של פעילות מבצעית שכל אחת מהן נמשכת בין חצי שנה לשנה, בין פאלוג'ה בתחילת הדרך לסאדר-סיטי בסופה. כאשר הוא חוזר הביתה, כל השלמות האישיותית שהשיג לכאורה במלחמה, מתפרקת. שיאו של הסרט הוא כאשר כריס קייל מבצע את צליפת חייו. הוא עושה זאת למרות התנגדות נחרצת של מפקד הכוח, המפחד שהיריה תגלה את הכוח והם יסתבכו. אבל מפקד הצוות שלו, שמכיר את החברים שנהרגו, אומר לו את אחת השורות השנויות ביותר במחלוקת מאז פלשו האמריקנים לעיראק ב-2003: "המשימה בוצעה" (מישן אקומפלישד); זו השורה של הנשיא הקודם ג'ורג' וו. בוש. ואיסטווד בכוונה דואג שמי שיגיד אותה הוא מפקד שחור. כאילו אמר, על הכיסא הריק של הנשיא השחור שבו התעללתי רק לפני שנתיים ומשהו, אני מוכן להושיב שחור אחר, את החייל הזה על הגג בסאדר-סיטי.

אז ברור שהסרט מעורר את חמתו השפוכה של אגף שלם בפוליטיקה האמריקנית. קלינט איסטווד שהפך ליוצר של קונסנזוס בשנים האחרונות, חזר במפתיע בגילו המתקדם לעמדת הטראבל-מייקר שאותה מילא לפני 44 שנים בסירטו 'הארי המזוהם', עמדת האקדוחן שטוחן קליעים בין השיניים.

אבל הארי המזוהם, שהיה מעין מערבון עירוני, גם מוצא את הקטרזיס הנכון לאקדוחן האינדיבידואליסט הלוקח על עצמו לחסל את הפרחח הפושע; אני לא מתכוון ל"קדימה, תעשה לי היום!" אלא לאחר מכן, הפרישה הרועמת. ההליכה מהחובה את החופש. מהמשימה אל הדרך הפתוחה. איסטווד לא יכול היה להמציא סיומת כזו לכריס קייל, משום שההיצמדות למציאות כפתה עליו סוף אחר. אבל זהו החלק הנוסף בטרגדיה של קייל. ההגשמה העצמית בשדה הקרב לא קנתה לו את חירותו, למרות שבכל המערבונים הקלסייים כתבה המצלמה אחרת. האם זו בסופו של דבר האמירה של איסטווד על אמריקה של היום?