ההיסטוריה אולי לא תזכור אותם, אבל זו לא סיבה שאנחנו נשכח. קבלו את חמשת אנשי הרוח, גדולי המחשבה ועמוקי הדעת שהפכו את הכנסת הקודמת לביזארית במיוחד.
ההיסטוריה מלאה במחוקקים ומדינאים גדולים ששמם ימשיך להדהד בהיכלי הזמן. הכנסת ה19, אפעס, לא תיצרב בזיכרון הקולקטיבי כמשכנה של רטוריקנים דגולים, נואמים מוכשרים ונציגי ציבור מובחרים. בספרי הימים היא תירשם אולי ככנסת הגרועה ביותר (עד לאותה עת) עם אסופת פרלמנטרים לא מרשימה במיוחד אשר מורשתם תיעלם במהרה (אך לא הפנסיה לה הם זכאים).
עם זאת, לא התעצלתי וניגשתי למשימה לחפש את חברי הכנסת אשר האירו כמגדלור מעל יתר חבריהם, שהצליחו להפיק לנו פנינים ואף יהלומים שישמשו לנו כעמוד ענן לפני המחנה בעתיד האומה.
הרי לפניכם חמישה חברי כנסת, שחלקם, לצערנו, לא יפקדו את הכנסת העשרים, אך חלקם, לדאבוננו, דווקא כן:
יפעת קריב (יש עתיד) – כשפמיניזם לוהט פוגש התרפסות שמאלנית בפני ערבים, האחרון לוקח בענק. כאשר דיברה בכנסת עם סטודנטיות מהאוניברסיטה העברית בהר הצופים המותקפות מינית יום-יום על ידי ערבים מהשכונות באזור, שאלה קריב האם הן ניסו ליצור דיאלוג עם התוקפים. אכן, סימון דה בובר פוגשת את שמעון פרס. לפני כמה שבועות, לאחר פרסום הידיעה על תקיפה בסוריה, הכריזה קריב, כחברה בועדת חוץ וביטחון של הכנסת כי מדובר באקט שנועד לחזק את נתניהו לקראת הבחירות. דבריה הושמעו ללא הפסקה בתחנות הערביות. עם ההבנה שהסיכוי שלה להיות בכנסת הבאה חברה מטעם סיעת יש עתיד שווה לסיכוי שלה להיות האסטרונאוטית הישראלית הראשונה, קפצה לכחלונים להציע את מרכולתה. מיותר לציין שלא היו קונים.
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני [ט.ל.ח]) – הלוחם המפורסם בשחיתות הצליח לזכות במקום ברשימה בפוטו-פיניש השבוע בזכות הופעתו בטוויטר כדון קורליאנה דה-לה-שמאטע כנגד העיתונאי קלמן ליבסקינד. בהמשך היום הוא תקף אצל רזי ברקאי פוליטיקאים שיוצאים נגד עיתונאים. רוזנטל, שעוד בפריימריז הקודמים התגלה כמופת למקצוע שלו כשאמר ש"מעולם לא היה אובייקטיבי כעיתונאי", כיהן בכנסת הקודמת כראש השדולה למאבק בשחיתות לצד ניצב בדימוס משה מזרחי שסולק מהמשטרה בעקבות האזנות סתר לא חוקיות. רוזנטל, שכנגדו קיימות חשדות לבנייה לא חוקית בביתו, יתאים לכהן בכנסת הקרובה בתור ראש "הוועדה הממלכתית להעצמת האירוניה".
רות קלדרון (יש עתיד) – הרמנויטית הבית. ידועה בקריאה פוסט-סטרקטורליסטית הן בתלמוד והן במגילת העצמאות ("גם ערבים חתומים עליה"). חוקים שישפרו כאן את חיינו ויהפכו אותנו לאזרחים חופשיים, עשירים ומאושרים יותר? לא ולא. זה שייך לעולם החומר. חה"כ קלדרון מגיעה מעולם המחשבה וככזאת היא תרעיף על ראשנו ציטוט מאת ענק רוח כמו הגנרל הצרפתי פטן שהיה נאצי ובוגד. אכן פוליטיקה חדשה.
לימור לבנת (הליכוד) – בעשרים שנותיה בכנסת לא זכתה לימור לבנת ליהנות מחסדי התקשורת. לעומת זאת, בעזיבתה, זכתה כמיטב המסורת בתואר "הז'בוטינסקאית האחרונה". אני רוצה להאמין שהז'בוטינסקי הראשון דווקא מבצע ברגעים אלו סלטות בקברו בעקבות המורשת העיקרית שהשאירה אחריה לבנת – "חוק הסופרים", או בשמו הלא-מכובס: "השואה הגרעינית של ענף הספרים הישראלי, במטרה לזכות לכמה מילות שבח מסופרים אחוס"לים". למרות שבזמן קבלת החוק החוק אמרה לבנת שהוא "יום חשוב לתרבות הישראלית", לא נפלנו מהכיסא לשמוע על תוצאותיו ההרסניות שמתחילות להתגלות. אני מעדיף להתנחם בזיכרון שלה קופצת לפודיום האולימפי לשירת ההמנון. כפיים.
יוני שטבון (הבית היהודי) – נשאיר לכם את לסיום את מופע הנעליים של שטבון, עם המשפט שנכנס לפנתיאון "יש כאן פשיטת רגל ערכית, שצבא העם יעדיף נעל זרה על פני נעל כחול לבן". הימים האחרונים גם סיפקו לנו את חזרה מאולטימטום שלא תבייש את אהוד ברק בימי הגדולים כחלק מדרמת שטבון-מרזל והשאלה“will they or won’t they?” לגבי הריצה המשותפת.
נקווה שבכנסת הבאה נראה ח"כים שיכבדו יותר את המעמד. ואם לא זה, אז לפחות שיספקו את אותה רמה של הומור.
אני מבקש להוסיף גם את סתיו שפיר כמועמדת לוועדה להעצמת האירוניה. רודפת באומץ אחרי כספי המתנחלים, אבל מתעלמת בחינניות מהכספים והמניפולציות שמגיעות למפלגה שלה ממקורות חוץ דרך עמותות קש.
הייתי אומר שההצהרה הרגשנית שלה, שציונות זה בכלל סוציאליזם ושהשיר "התקווה" בעצם מסמל את התקווה הבהמית שלה שלכל היפי מרוטשילד תהיה דירה חינם, עוקפת את הצביעות שציינת שבעתיים.
ומה שעוד יותר עלוב זה החום מאנשי השמאל הבולטים ביותר שהיא קיבלה על ההשוואה האומללה וחסרת היסוד הזו.