האסטרטגיה האיראנית הסודית של אובמה

להורדה והדפסה בגרסת PDF ללא תמונות ליחצו כאן

תרגום: צור ארליך

נשיא ארצות הברית ברק אובמה מאחל לרפובליקה האסלאמית של איראן רק הצלחה. מנהיגיה, הסביר לאחרונה בראיון, עומדים על פרשת דרכים. הם יכולים לבחור להעלות הילוך בתוכנית הגרעין שלהם, ועל ידי כך להמשיך להמרות את פיה של הקהילייה הבינלאומית ולהגביר את בידודה של מדינתם; והם יכולים גם להסכים למגבלות על שאיפותיהם הגרעיניות, ולהיכנס לעידן של יחסים הרמוניים עם העולם. "יש להם דרך לפרוץ את הבידוד, וכדאי שהם ילכו בה", דחק באיראנים. "אם יעשו כך, יש כישרונות ומשאבים ותחכום שלא ייאמנו […] באיראן, והיא תהיה מעצמה אזורית מוצלחת מאוד".

עד כמה משתוקק הנשיא לראות את איראן פורצת את טבעת הבידוד ונעשית מעצמה אזורית מוצלחת מאוד? אין ספק שהנשיא אובמה משתוקק לכך בכל עוז. בנג'מין רוֹדְס, סגן היועץ לביטחון לאומי לענייני תקשורת אסטרטגית ודמות מרכזית בחוג הפנימי של הנשיא, חלק לפני שנה חדשות טובות עם קבוצה ידידותית של פעילים מהמפלגה הדמוקרטית. הסכם הגרעין מנובמבר 2013 בין טהראן לבין "P5+1" – חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון פלוס גרמניה – הוא לדברי רודס, לא רק "ההזדמנות הטובה ביותר שהייתה לנו אי פעם ליישוב הסוגיה [הגרעינית] האיראנית", אלא "כנראה הדבר הגדול ביותר שהנשיא אובמה יעשה בתחום מדיניות החוץ בכהונה השנייה שלו". הוא הדגיש כי בעיני הממשל, "זה כמו נושא הבריאות, אם אתם צריכים קנה מידה". הוא לא ידע שהוא מוקלט, והבטיח לאורחיו שאובמה מתכנן להשאיר את הקונגרס מחוץ לתמונה: "כבר די חשבנו על זה, איך נבנה עסקה שלא תצריך חקיקה".

ולמה צריך לעקוף את הקונגרס? רודס לא צריך היה להרחיב. כפי שהעיר פעם הנשיא עצמו בזדוניות, "יש איבה וחשדנות כלפי איראן, לא רק בקונגרס אלא גם בציבור האמריקני" – וחוץ מזה, "חברי הקונגרס קשובים מאוד למה שישראל אומרת על ענייני הביטחון שלה". כידוע ה"איבה והחשדנות" הללו עודן בתוקף, והן אילצו את הנשיא בנאום מצב האומה האחרון לחזור על אזהרתו הנאמרת-תדיר, כי הוא יטיל וטו "על כל חוק סנקציות שיאיים לבטל את ההתקדמות" שהושגה עד כה לקראת "הסכם כולל" עם הרפובליקה האסלאמית.

מבחינתו של הנשיא, ככל שנדע פחות על תכניותיו לגבי איראן כן ייטב. אלא שכפי שהטעים רודס, תכניות אלו אינן רכיב שולי או מקרי במדיניות החוץ שלו. ההיפך הוא הנכון: הן רכיב מרכזי בחשיבה האסטרטגית של הממשל על תפקידה של ארצות הברית בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט.

כך היה מן ההתחלה. בשנה הראשונה של כהונת אובמה – כך סיפר לימים בכיר ממשל לדיוויד סנג'ר מ'ניו-יורק טיימס' – "היו [בבית הלבן] יותר ישיבות בעניין איראן מכפי שהיו בעניין עיראק, אפגניסטן וסין. הקדשנו לנושא זה זמן רב יותר מכל נושא אחר – ודיברנו עליו בפומבי פחות מעל כל נושא אחר" (ההדגשה שלי, מ"ד). לאורך כל הדרך החשיב אובמה את "ההסכם הכולל" שלו עם איראן כבעל דחיפות עליונה, ולמעט הזדמנויות נדירות עטף את התפיסה העקבית הזו שלו בשכבות על שכבות של סודיות.

מבקריו של הנשיא, ואפילו ידידיו, מתלוננים מפעם לפעם בקול רם על מה שנראה להם כחוסר סדר ויעילות בטיפולו של הממשל בענייני חוץ. מילים כגון "חובבני", "בוסרי" ו"חדל אישים" נזרקו לחלל האוויר. מה שצריך – אמרו לנו – הוא פחות גישוש אחר זנבם של האירועים ויותר חזון אסטרטגי מנחה. אך זה עתה האשים לזלי גֶלְבּ, לשעבר בכיר ממשל ונשיא המועצה ליחסי חוץ, כי "לצוות של אובמה חסרים האינסטינקטים וכושר השיפוט הבסיסיים החיוניים לניהול מדיניות הביטחון הלאומי של ארצות הברית", ודחק בנשיא להחליף את החוג הפנימי של יועציו ב"אנשים חזקים ובעלי אסטרטגיה וניסיון מוכח".

הזדעקותו של גלב מעוררת הזדהות, אך הנחותיו שגויות. חוסר ניסיון הוא אכן בעיה המאפיינת את הממשל הנוכחי, אבל חזון אסטרטגי לא חסר לו. אדרבה, האסטרטגיה ניצבה הכן מהרגע הראשון, וגם אם לא פעם היה יישומה מסורבל וקמה לה התנגדות מבית ומחוץ, אובמה דבק בעקשנות במדיניות שהתחייבה ממנה.

להלן נתחקה אחר קורותיהן של כמה מקווי המדיניות הזו והשלבים שלהם, ותרומת של התכניות האלה לנחישותו המוצהרת של הנשיא לטפח את הפוטנציאל של איראן להיות מעצמה אזורית וידידה ושותפה של ארצות הברית.

2009–2010: סיבוב ראשון, חלק א

באווירה המסחררת שלאחר ניצחון אובמה בבחירות 2008, הכול נראה אפשרי. הנשיא ראה את עצמו כמנהיג מחולל תמורות, לא רק במדיניות הפנים אלא גם בזירה הבינלאומית. שם, כך האמין, נבחר להפוך את מורשת קודמו, ג'ורג' וו' בוש. לומר שאובמה החשיב את מדיניות החוץ של בוש לאנכרוניסטית יהיה לשון המעטה. לדידו, זו הייתה קריקטורה של מדיניות ארכאית. שליחותו של אובמה הייתה להוציא את אמריקה מ"בּוּש-לנד", זירה שבה ארצות הברית הרכיבה קואליציות צבאיות גלובליות כדי להביס אויבים שתוארו בפיה כ"ציר הרשע" וכדומה, ולהביאה אל "אובמה-וורלד", מחוז חפץ המכוּונן היטב אל הניואנסים, המורכבויות והסתירות – וגם אל ההזדמנויות – של המאה ה-21. בסביבה הגלובלית של זמננו, אמר אובמה בעצרת הכללית של האו"ם בספטמבר 2009, "ייעודנו הוא משותף, והכוח כבר אינו מִשׂחק סכום אפס. שום אומה אינה יכולה ואינה רשאית לנסות לשלוט על אומה אחרת. … בין האומות לא יתקיים שום מאזן כוחות".

בעיניו של הנשיא החדש, תלישותה הרעיונית של "בוש-לנד" התגלתה במערומיה בפלישה לעיראק ב-2003. עוד לפני הַגיעוֹ לוושינגטון התנגד אובמה להפלתו של הרודן העיראקי סדאם חוסיין. משנבחר לסנאט, דחה את מדיניות ה"תגבור" של בוש והציע חקיקה שתסיים את המלחמה. זמן קצר לאחר השבעתו בינואר 2009 הבטיח להחזיר את החיילים הביתה במהרה – ובהמשך כיבד את התחייבותו זו. אולם מה שקל יחסית לומר כסנאטור קשה הרבה יותר לבצע כנשיא. שכן מעבר לסיסמאות קש, כגון "שום אומה אינה יכולה לשלוט באומה אחרת", איזה סדר חדש יוכל להחליף את הסדר העולמי בהנהגת אמריקה, מעשה ידיו של בוש?

זו הייתה ועודנה הבעיה האסטרטגית היסודית שעמדה בפני אובמה במזרח התיכון, אף כי מי שינבור בנאומיו ויחפש לה תשובה יעלה חרס בידו. אלא שלאובמה דווקא יש חזון קונקרטי למדי. מאז נבחר לסנאט ב-2006 והתמקם בוושינגטון, הוא ספג מערכת רעיונות שדגרה בגבעת הקפיטול בשלוש השנים הקודמות – רעיונות שזכו לתשומת לב נרחבת הודות לדו"ח הסופי של "קבוצת חקר עיראק", ועדה דו-מפלגתית של הקונגרס ששני יושבי הראש שלה, מזכיר המדינה לשעבר ג'יימס בייקר וחבר הקונגרס לשעבר מאינדיאנה לי המילטון, העניקו למנדט שלה פרשנות מרחיבה והתוו מדיניות לא רק לגבי עיראק אלא לגבי כל הסוגיות החשובות במדיניות המזרח-תיכונית של ארצות הברית.

הדו"ח, שפורסם בדצמבר 2006, דחק בנשיא בוש לנקוט ארבעה צעדים עיקריים: להסיג את הכוחות האמריקניים מעיראק; לתגבר את הכוחות האמריקניים באפגניסטן; להחיות את "תהליך השלום" הערבי-ישראלי; ואחרון, לפתוח בדו-שיח מדיני עם איראן ועם שותפה הזוטר, משטר אסד בסוריה. בייקר והמילטון סברו שבוש משועבד לישראל ועל כן אינו ער מספיק ליתרונות שיתוף הפעולה עם איראן ועם סוריה. לדעתם, שני המשטרים הללו היו שותפים לוושינגטון בצמד יעדים: ייצוב עיראק, והכנעת אל-קאעידה וארגוני ג'יהאד סוניים אחרים. אינטרסים משותפים אלה, בתורָם, יהיו היסוד לבניית מערכת מאוגדת של מדינות – מועדון של מעצמות יציבות שיפעלו יחד להכלת הרעות החולות של המזרח התיכון, ויסללו את הדרך לעתיד ורוד יותר.

דו"ח בייקר-המילטון ביטא את האתוס של אגף רב-השפעה באליטת מדיניות החוץ, ושימש תכנית-מתאר למדיניות החוץ של ממשל אובמה; רוחו מוסיפה לנשב בחוג הפנימי של אובמה גם היום. דניס מק'דוֹנוֹ, כיום ראש סגל הבית הלבן, היה מעוזריו של לי המילטון. כך גם בנג'מין רודס הנזכר לעיל, שעזר לכתוב את דו"ח קבוצת חקר עיראק. אובמה לא רק אימץ את תכנית המתווה המדיני הזה, אלא אפילו הרחיב אותה, בגייסו את רוסיה של ולדימיר פוטין כמועמדת נוספת לחברות במועדון החדש. "אתחול" המדיניות כלפי רוסיה בתחילת ימי נשיאותו של אובמה, ומדיניות ההתקרבות לאיראן ולסוריה, היו שתי זרועות של חזון אחד. אם בימי "בוש-לנד" אמריקה התנהגה כמו שריף האוסף פלוגת מתנדבים למרדף אחרי הרעים ("קואליציה של רצון"), הרי שב"אובמה-וורלד" אמריקה תפרק את יריביה מנשקם על ידי כך שתלכוד אותם בקורים של שיתוף פעולה. כדי לפטור את העולם מנבלים ומעריצים יש לחבק ולרכך אותם.

איך זה אמור היה לעבוד במקרה של איראן? בימי בוש התפתח מיתוס מפורט שעל פיו המולות של טהראן ניסו להתקרב לוושינגטון, והציעו לה "עסקה גדולה" חובקת-כל: מביטחון אזורי ועד נשק גרעיני. אולם בוש היהיר דחה את היד האיראנית המושטת והחמיץ הזדמנות של פעם בחיים לנורמליזציה של יחסי ארה"ב-איראן שהייתה מכניסה סדר במזרח התיכון כולו.

ידינו מושטת לידידות עם איראן

אובמה ביסס את מדיניות ההתקרבות שלו לטהראן על שתי הנחות יסוד מתוך מיתוס העסקה הגדולה: שוושינגטון וטהראן הן בנות ברית טבעיות, ושוושינגטון היא הגורם לאיבה השוררת בינתיים ביניהן. לו רק תאמץ ארצות הברית עמדה לוחמנית פחות, המשיך קו המחשבה הזה, איראן תשיב לה בהתקרבות. בראיון הטלוויזיה הראשון שלו בבית הלבן, אובמה הכריז על רצונו העז לדבר עם האיראנים, לראות "היכן נמצאים נתיבי ההתקדמות הפוטנציאליים". בהדהדו את נאום ההשבעה שלו הוסיף ואמר, "אם מדינות כמו איראן רוצות לפתוח את אגרופיהן הקמוצים, הן ימצאו אצלנו יד מושטת".

למרבה הצער, המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנאי, התעלם מהזמנת הנשיא. חמישה חודשים לאחר מכן, ביוני 2009, כשבאיראן נולדה "התנועה הירוקה" של האופוזיציה העממית, אגרופו הסמכותני של ח'אמנאי עדיין היה קמוץ. רחובות טהראן הוצפו בהפגנות נגד משטר האייתוללות – הגדולות ביותר שידעה איראן מאז המהפיכה האסלאמית ב-1979, וח'אמנאי השתמש באגרופו זה כדי לרסק את המפגינים. הללו, מצדם, צמאים לרפורמה דמוקרטית וזועמים על זיוף הבחירות לנשיאות, קראו לאובמה לעזרה. הנשיא נענה במילות תמיכה פושרות תוך שמירה על ניטרליות ברורה. ככלות הכול, התנכרות לח'אמנאי עלולה להרוג את החלום על עידן חדש ביחסי ארצות-הברית עם איראן.

אם מפגן האדישות הזה תוכנן לחמם את לבו של הרודן, התכנית נכשלה. "מה ששידרנו כאזהרה", יאמר לימים אחד מעוזרי אובמה לעיתונאי, "האיראנים קלטו כחולשה". ואכן, ה"אזהרה" השקולה של אובמה אולי אפילו עודדה את טהראן להמשיך בכל עוז, ולבצע עוד אחת מסדרה ארוכה של הפרות בוטות של מחויבויותיה במסגרת האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT): היא החלה לבנות מתקן סודי להעשרת אורניום בבונקרים תת-קרקעיים בפורדו הסמוכה לעיר קוֹם.

הפעם, אובמה הגיב. בהיוודע דבר קיומו של המתקן בפורדו הוא הכניס את ח'אמנאי לפינה. הרוסים, שלאורך הדרך היו סלחנים כלפי תוכנית הגרעין האיראנית יותר מהאמריקנים, קצפו על הפעילות החשאית שנתגלתה; הצרפתים אף דרשו תגובה מערבית חריפה.

אלא שח'מינאי נחלץ מהמצב כשאימץ גישה גמישה יותר, למראית עין, כלפי משא ומתן – ואובמה הזדרז להגיב בחיוב. בשמחתו כי רבה למצוא איראני קשוב מעבר לשולחן, דחה את קריאתה של צרפת לתגובה קשה, ויזם תכנית המתחשבת ברצונה של איראן להשאיר את רוב התשתית הגרעינית שלה ולהוכיח לעולם שהיא אינה צוברת חומרים בקיעים לפצצה. בהתאם לשאיפותיו הרחבות יותר, הנשיא גם הציב את מוסקבה במרכז הפעולה הזו, בהציעו שהאיראנים יעבירו את האורניום המועשר שלהם לרוסיה בתמורה למוטות דלק היכולים להפעיל כור גרעיני אך אין להם שימוש בייצור פצצות. הנושאים ונותנים האיראנים, שהציגו עתה רוח פשרנית חדשה, קיבלו את התנאים. אפילו הנשיא אחמדינג'אד, הנץ הטורף, הביע הסכמה.

דומה היה לרבים כי אובמה הצליח לבצע מהפך. פחות משנה לאחר עלייתו לשלטון הפך למציאות את חזון הסדר המזרח-תיכוני החדש שלו. אך האומנם? כשוך המשבר התכחש ח'אמנאי לעסקה, החזיר את הנשיא האמריקני לקו ההתחלה, ואגב כך החליש את מעמדו הפוליטי בארצו, שכן חברי הקונגרס שפקפקו במדיניות ההתקרבות שלו החלו בשתדלנות למען החמרת העיצומים הכלכליים נגד טהראן. כדי להגן על האגף שלו פנה אובמה ימינה, וניכס, אם גם ברתיעה ניכרת, כמה מדרכי הביטוי של יריביו ושמץ מתכניותיהם. בשנת 2010 הוא חתם על "החוק המקיף לעיצומים, הטלת אחריות ומשיכת השקעות באיראן" (CISADA), שעתיד היה להתגלות כמכאיב לאיראן יותר מכל צעד קודם מסוגו.

בשנים הבאות, כל אימת שאובמה הואשם ברכרוכיות כלפי איראן, היה שולף כהוכחה לטובתו את CISADA. "לאורך כמה שנים", הכריז במארס 2014, "הצלחנו לאכוף משטר עיצומים חסר תקדים, שפגע במשק האיראני במידה כזו שיצרה אצלם נכונות לבוא לשולחן". באומרו "שולחן" התכוון למשא ומתן שהוביל להסכם נובמבר 2013, הידוע כ"תכנית הפעולה המשותפת" (JPOA), שנעסוק בו בהמשך. אך זחיחותו של הנשיא הסתירה את העובדה שמלכתחילה הוא התנגד ל-CISADA, והושפל כשהסנאט תמך בחוק העיצומים ברוב של 99 נגד 0.

משנכנס החוק לתוקף התיישב במשרד האוצר צוות של אנשי מקצוע מוכשרים ומסורים להביאו לידי יישום. אך אז התגלה רגע ה"התלכדות" בין אובמה למתנגדיו בקונגרס כזמני וטקטי; הפער היסודי בהשקפותיהם עתיד היה להתבטא ביתר בהירות בכהונה השנייה של אובמה. לדעתם של חברי הקונגרס הללו, הדרך לשנות את התנהגותו של ח'אמנאי היא להעמידו בפני ברירה נוקשה: פרק את תכנית הגרעין של איראן – בלי חכמות – או שתעמוד בפני תוצאות קטסטרופליות. לדעתו של אובמה, כפיית עימות על ח'אמנאי תהרוס כל סיכוי להגיע להסכמה בנושא הגרעין ותשים לאל את החזון הגדול של הסדר המזרח-תיכוני החדש.

2011–2012: סיבוב ראשון, חלק ב

"הצלב הכבד ביותר שעליי לשאת הוא צלב לורן", אמר על-פי השמועה וינסטון צ'רצ'יל על ניהול יחסיו עם שארל דה-גול בימי המלחמה. אובמה ודאי חושב שהצלב הכבד ביותר שלו הוא בכלל מגן דוד, שמייצג את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.

בעיני הישראלים, שזה זמן רב רואים את תכנית הגרעין של איראן כאיום קיומי, מדיניות המשא ומתן של אובמה הייתה מוטעית מן ההתחלה. הייתה השפעה להערכה הזו, מפני שאמריקנים בעלי השפעה הקשיבו לה. יתרה מכך, היהודים הם מגזר חשוב בבסיס התמיכה הציבורית של המפלגה הדמוקרטית, ומגזר חשוב אפילו יותר בקרב תורמיה. בשנת הבחירות 2012 ידע אובמה, כי אם ייראה כאדיש לביטחון ישראל בחירתו לכהונה שנייה תעמוד בסימן שאלה – ולא רק בקרב היהודים.

הישראלים לא רק מתחו ביקורת על אובמה; הם גם איימו לנקוט פעולה צבאית נגד איראן, שתעמיד את הנשיא בדילמה בלתי-נסבלת. שר הביטחון אהוד ברק הודיע ב-2011 שאיראן מתקרבת במהירות ל"מרחב החסינות", כלומר תגיע לנקודה שבה כבר ישראל לא תוכל לתקוף אותה ביעילות. כשאיראן תתקרב לאזור הזה לא תהיה לישראל ברירה אלא לתקוף. ומה אמריקה תעשה אז? ההתראות הישראליות החריפו ככל שעונת הבחירות באמריקה התחממה. נתניהו, כך נראה היה, משתמש באיום בתקיפה ישראלית כדרך לדרבן את וושינגטון לנקוט קו נוקשה יותר.

אובמה הגיב לאתגר הזה בחיבוק דוב לישראל. מזווית ראייה מסוימת נראה הדבר כביטוי לידידות עמוקה: הנשיא הגביר במידה ניכרת את שיתוף הפעולה הצבאי והמודיעיני, וטען בקול ובלהט שמדיניותו היא למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני בכל דרך אפשרית. בעזרתם של ישראלים ויהודים אמריקנים בעלי השפעה שהעידו על כנותו, הקהה אובמה את עוקצה של ההאשמה שהוא עוין כלפי ישראל.

אולם מזווית ראייה אחרת, חיבוק הדוב נראה כניסיון לשבור לנתניהו את הצלעות. אפילו כאשר השמיע ביטויי חיבה לישראל מצא אובמה דרכים לאותת על תיעובו כלפי ראש הממשלה שלה. במהלך פגישה מתוחה בבית הלבן, למשל, יצא הנשיא להפסקה פתאומית כדי להצטרף לארוחת הערב של משפחתו, והשאיר את נתניהו לבד בחדר. כדי לרכך את הרושם שהכתף הקרה של הנשיא קשורה למחלוקת בנוגע לאיראן נהגו תומכי אובמה להצביע על המחלוקת המתמשכת בין וושינגטון וירושלים בעניין ההתנחלויות ותהליך השלום עם הפלסטינים. זה היה נכון בפני עצמו, אולם שני האישים נחלקו בדעותיהם בסוגיות רבות, ומכולן הייתה הסוגיה האיראנית בעלת המשמעות האסטרטגית הגדולה ביותר – הרבה יותר מכל סוגיה אחרת. אובמה גילה שאפשר לכלכל את חרדותיהם של תומכיו היהודים מהשמאל, אם מסבירים שהאווירה הרעה נגזרת מה"קיצוניות" של נתניהו ולא מהתקרבותו לאיראן. למעשה, הוא רמז שאם הצעקן שבחדר ישב בשקט וישתוק, המבוגרים המיושבים בדעתם יוכלו להמשיך לפתור את בעיית הגרעין האיראני בצורה הגיונית.

הטקטיקה הזו התגלתה כיעילה. לפחות לעת עתה מנע אובמה מישראל לתקוף את איראן, שמר את חופש הפעולה האמריקני כלפי תכנית הגרעין שלה, והותיר את המחלוקות הקשות שלו עם ממשלת ישראל בתוך אזור הנוחות של היהודים הדמוקרטים בארצו.

השאלות הקשות של המלך עבדאללה

אך גם אם נתניהו היה כאב-הראש הגדול ביותר של אובמה במזרח התיכון, לא חסרו לו אחרים. עבדאללה מלך סעודיה היה החשוב בהם. אובמה הניח שהמלך יברך על גישתו המזרח-תיכונית ויראה בה משב אוויר רענן. הרי חוגי בייקר-המילטון ראו את הסכסוך הערבי-ישראלי כמטרד העיקרי ביחסי ארצות הברית עם הערבים. צידודו של בוש בישראל פגע, על פי גישה זו, ביחסים הללו. ואילו אובמה, מרגע שנכנס לתפקידו, הודיע שמטרתו היא ליישב את הסכסוך הערבי-ישראלי אחת ולתמיד, ומיהר לנהל מלחמה עם נתניהו על ההתנחלויות. התיתכן תגובה סעודית אחרת מהתענגות?

אלא שהסעודים התרחקו מאמריקה בבוטות ובפומביות. בפגישה עם מזכירת המדינה הילרי קלינטון בשלהי יולי 2009 אמר שר החוץ הסעודי סעוד אל-פייסל, כי גישתו של אובמה לפתרון הסכסוך "לא הובילה לשלום, ולהערכתנו גם לא תוביל". מאחורי הצהרה זו נמצאת מערכת של עמדות ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני עצמו וגם הרבה מעבר לו. באחרית ימיו של ממשל בוש ביטא המלך עבדאללה בבהירות נדיבה את סדר העדיפויות האזורי שלו כאשר – על פי מסמכים שדלפו ממחלקת המדינה – הוא דחק שוב ושוב באמריקנים להרוס את תכנית הגרעין האיראנית, וכך "לקצוץ את ראש הנחש" במזרח התיכון.

כשאובמה נכנס לתפקידו והודיע על תשוקתו להתנשק עם הנחש, הסעודים לא הסתירו לרגע את מורת רוחם. כעבור שלושה חודשים הגיב המלך בגסות כאשר דניס רוס, שהיה ממונה על הנושא האיראני במחלקת המדינה, הציג בפניו באריכות את תכנית ההתקרבות של אובמה. "אני איש של מעשים", אמר עבדאללה על פי כתב הניו-יורק טיימס. "בניגוד אליך, אני מעדיף לא לדבר הרבה". ואז הוא טיווח את רוס בצרור שאלות נקודתיות שנותרו חסרות מענה. "מה מטרתכם? מה תעשו אם זה לא יעזור? מה תעשו אם הסינים והרוסים לא ילכו אתכם? איך תטפלו בתכנית הגרעין האיראנית אם לא תהיה תגובה מאוחדת?" השאלות הסתכמו בנקודה אחת פשוטה: מדיניותכם כלפי איראן מבוססת על חשיבה משאלתית.

יצא שבת-ברית אסטרטגית מסורתית אחת של ארצות הברית נותרה – לפחות בהתחלה – בלתי-מוטרדת מתכנית ההתקרבות של אובמה: המנהיג הטורקי רצ'פ טאיפ ארדואן. אדרבה, היוזמה האמריקנית הלמה להפליא את מדיניות החוץ שלו עצמו, "אפס בעיות עם השכנים" הערבים והמוסלמים. אובמה תכנן, בין היתר, לבסס את מעמדה של אנקרה כמתווכת בין ארצות הברית לבין איראן וסוריה, יריבותיה המסורתיות של טורקיה. תכנית זו השתלבה יפה כל כך בחזון שיתוף הפעולה האזורי של אובמה, שארדואן היה עד מהרה לאחד המנהיגים הבודדים בעולם שאובמה פיתח קשר אישי קרוב איתם.

אולם עד מהרה התגלעו מתחים חמורים. בקיץ 2012, בעיה אחת הטילה צל על כל האחרות: סוריה – שמאחוריה עומדת איראן. ארדואן חזה מבועת בהתערבותה של איראן וגרורותיה, חזבאללה והמיליציות השיעיות בעיראק, במלחמת האזרחים בסוריה. יחידות צבאיות בהכוונת איראן אימנו את כוחות בשאר אסד וחימשו אותם במלחמת ההישרדות של השליט הסורי, ולא זו אף זו – השתתפו בעצמן בלחימה. במקביל, בתוך האופוזיציה הסורית לאסד, צמח בקצב מבהיל מרכיב סוני ג'יהאדיסטי רדיקלי. עד מהרה צירפו הטורקים את קולם למקהלה רועשת, ובה גם סעודיה, נסיכויות המפרץ וירדן, שתבעה מוושינגטון לפעול במהירות לבניית כוחה של האופוזיציה הסונית המתונה לאסד ולאיראן.

ראש הסי-אַיי-אֵיי, דיוויד פטראוס, נענה לתביעה זו של בעלות-בריתה האזוריות של אמריקה בהכינו תכנית לאימונם ולחימושם של המורדים הסורים בירדן ולסיוע להם אחרי שובם לסוריה. מזכיר ההגנה לאון פנטה, מזכירת המדינה הילרי קלינטון, ראש המטות המשולבים הגנרל מרטין דמפסי – כולם תמכו בתכנית פטראוס. אבל אובמה פסל אותה.

למה? בכלי התקשורת העלו שלל טעמים ומניעים אפשריים, אך מניע אחד לא נכלל ברשימה: חששו של אובמה להרגיז את איראן. זה זמן רב מניחים הכול שאובמה אינו מעמיד את מדיניותו כלפי המשבר הסורי בזיקה למדיניותו כלפי איראן. אך הדבר אינו נכון. להלן נראה כי כשם שאובמה הפגין עוד מההתחלה אדישות כלפי התקדמותה הגרעינית של איראן, כך הוא היה אדיש גם להתערבותה של איראן בסוריה.

2013–2014: סיבוב שני, הערוץ החשאי

הפשרה ניכרת חלה ביחסי ארצות הברית ואיראן בראשית כהונתו השנייה של אובמה. על פי גרסתו כיום, "הגרסה הרשמית" אם תרצו, קדם להפשרה הזו שינוי אסטרטגי מצד טהראן בחזית הגרעין. שני דברים גרמו לכך. הראשון היה הדיפלומטיה הקשוחה של ארצות הברית, והשני – רוח רפורמיסטית חדשה בטהראן. ושני הגורמים, ממשיכה הגרסה הרשמית, עמדו בזיקה הדדית. הראשון, כפי שאובמה עצמו הסביר בראיון ממארס 2014 שציטטנו לעיל, היה בדמות "משטר עיצומים חסר תקדים, שפגע במשק האיראני במידה כזו שיצרה אצלם נכונות לבוא לשולחן". השני היה נגזרת של הראשון. משטר העיצומים תרם לעליית ממשלתו החדשה של חסן רוחאני, שגישתו המתונה עתידה הייתה להבשיל בנובמבר 2013 בחתימת הסכם הביניים בנושא הגרעין, ש"לראשונה זה עשור עוצר את תכנית הגרעין שלהם".

גרסה רשמית זו של אובמה היא קוקטייל משוכתב בדיעבד של הטעיות וחצאי-אמתות, שנהגה במוחו ובמוחות עוזריו מתוך מטרה ברורה: להסתיר את הסיבוב השני של התקרבותו לאיראן.

בתחילת 2013, בפרוס כהונתו השנייה, יצר אובמה ערוץ דו-צדדי חשאי עם משטר אחמדינג'אד. כשמתבוננים במלוא השפעותיו של הדבר מגלים עובדה מפתיעה. נקודת המפנה ביחסי ארה"ב-איראן לא הייתה, כפי שטוענת הגרסה הרשמית, בחירתו של חסן רוחאני ביוני 2013. נקודת המפנה הייתה בחירתו של אובמה לכהונה שנייה בנובמבר 2012.

הפגישה הסודית הראשונה עם האיראנים (כלומר, הראשונה הידועה לנו) התקיימה עוד קודם לכן, בתחילת יולי 2012, אחד-עשר חודשים לפני עלייתו של רוחאני. ג'ייק סאליבן, ששימש מנהל תכנון מדיניות במחלקת המדינה בעידן הילרי קלינטון, נסע בחשאי לעומאן לפגישה עם בכירים איראנים. ממשל אובמה אינו מספר לנו כמעט דבר על הפגישה ההיא, ולכן עלינו לנסות לשער בעצמנו איזה מסר העביר שם סאליבן.

רלבנטי ביותר הוא העיתוי. באותה עת גבר הלחץ על הנשיא להתערב במלחמה בסוריה. מסתבר שסאליבן תדרך את האיראנים באשר לרצונו העז של אובמה להישאר מחוץ לעימות הזה, ואולי ביקש את עזרתה של איראן במיתון התנהגותו של אסד. אך קיץ 2012 עמד בסימן פוליטי נוסף. מסע הבחירות של אובמה הגיע לשיאו. ייתכן שסאליבן אמר לאיראנים, שהנשיא להוט לפתוח בשיחות גרעין רציניות אחרי הבחירות. יש לזכור שפגישה זו התקיימה זמן קצר לאחר שאובמה הוקלט אומר לנשיא רוסיה דמיטרי מדוודב: "בכל הנושאים האלה, ובמיוחד בנושא ההגנה מטילים, אפשר להגיע להסדר, אבל חשוב … לתת לי מרחב פעולה. אלה הבחירות האחרונות שלי. אחריהן תהיה לי יותר גמישות".

האם סאליבן העביר לאיראנים מסר דומה? האם אמר לפקידיו של אחמדינג'אד, שהכורח להבטיח את הקול הפרו-ישראלי בבחירות מאלץ אותו להפגין כלפי חוץ קו לוחמני כלפי איראן? שאיראן אינה צריכה לחשוש ממתקפה ישראלית? שאחרי הבחירות אובמה יפגין יתר גמישות בסוגיה הגרעינית?

יהיו אשר יהיו התשובות לשאלות אלו, עובדה היא שאובמה פתח את כהונתו השנייה במסע של התקרבות לטהראן – מסע נמרץ וחשאי כאחד. בפברואר 2013, חודש לאחר השבעתו, הערוץ הסודי כבר רחש פקידים אמריקנים. לא רק סאליבן, אלא גם סגן מזכיר המדינה ויליאם ברנס, איש המועצה לביטחון לאומי פאניט טוֹלווָר, יועץ מחלקת המדינה למניעת הפצתו של נשק גרעיני רוברט איינהורן ושגרירת ארצות הברית באו"ם סוזן רייס – כולם עמדו בקשר עם עמיתיהם האיראנים.

לפי הגרסה הרשמית, לכרכור המפוחד הזה סביב טהראן לא הייתה השפעה על יחסי איראן-ארה"ב. שום דבר ראוי לציון לא קרה בתחום הזה, אומרים לנו, עד שרוחאני נכנס לזירה. אך האמת היא שכבר בשלב המוקדם הזה הניח אובמה את היסוד לתוכנית הפעולה המשותפת של נובמבר 2013; ושהסכם זה היה פרי שלושה ויתורים אמריקניים, ששניים מתוכם, ואולי גם השלישי, נעשו זמן רב לפני שרוחאני נבחר.

אובמה נכנע לתכתיב האיראני

באפריל 2013, האמריקנים ושותפיהם ל-P5+1 נפגשו עם נושאים-ונותנים איראנים בעיר אלמטי (לשעבר אלמה-אטה) שבקזחסטן, והציעו להם להקל במשטר הסנקציות בתמורה לחיסול מצבורי האורניום שכבר הועשרו לכדי 20 אחוז. זה היה ויתור מספר 1, שנענה לדרישה האיראנית הוותיקה לפיצוי כלכלי מיידי, עוד לפני השגת הסכם סופי. חשוב אפילו יותר היה ויתור מספר 2, שהתיר לאיראנים להמשיך להעשיר אורנים לכדי 5 אחוזים – וזאת בניגוד להחלטות מועצת הביטחון של האו"ם שפקדו על איראן להפסיק את כל פעולות ההעשרה והמִחזור.

הנושאים-ונותנים האיראנים דחו את שתי המתנות הללו – או ליתר דיוק שמו אותן בכיסם ודרשו מתנה שלישית, זו שהשתוקקו לה יותר מכול. הם שיבחו את הצעת עמיתיהם כצעד בכיוון הנכון, אך התאוננו שאינה מעגנת את "זכות ההעשרה" שלהם. יש הבדל, טענו בין הרשאה זמנית לאיראן להעשיר אורניום ל-5 אחוזים לבין הכרה בזכותה הבלתי-ניתנת-לערעור לעשות זאת. אם אובמה רוצה עסקה, הוא יצטרך להסכים לקרוע את החלטות מועצת הביטחון לגזרים, על ידי התחייבות להסדר שישים קץ לכל העיצומים הכלכליים נגד איראן ויאפשר לאיראנים להעשיר אורניום תמיד.

הסכמתו של אובמה לדרישה הזו, המתנה האמריקנית השלישית והחשובה ביותר, אפשרה את תכנית הפעולה המשותפת. הנושאים-ונותנים האמריקנים העבירו לאיראנים את הסכמתו של הנשיא בערוץ החשאי, ובנובמבר הפתיע ג'ון קרי בידיעה זו את שותפיו האומללים למשא ומתן. איננו יודעים מתי בדיוק הציע אובמה את כל זה, אך בכל מקרה האיראנים הציבו את שלושת התנאים שלהם לפני ניצחונו של רוחאני.

בקיצור – הבחירות באיראן לא היו גורם המפתח שאפשר את עסקת הביניים. אך הן שימשו לאובמה תירוץ כשהיה עליו לשווק את העסקה לקונגרס ולציבור האמריקני. הבית הלבן תיאר בהגזמה את רוח הרפורמה המנשבת בטהראן, וכך עלה בידו להציג את אימוץ העסקה בידי רוחאני כוויתור איראני ולא אמריקני. האמת היא שאובמה לא כפה דבר על איש ולא תמרן איש; הוא נכנע וקיבל את התכתיב.

איראן, סוריה והמדינה האסלאמית

סוגיית הגרעין לא הייתה הבטן הרכה היחידה ביחסי ארה"ב-איראן בתקופה ההיא. אך לפני שנחזור לשם נעיף מבט בעוד שתי חזיתות אזוריות.

כהונתו השנייה של אובמה מתאפיינת גם במאמצים להשליט את איראן על סוריה. סוזן רייס, עכשיו בתפקיד היועצת לביטחון לאומי של הנשיא, הודתה בכך בהיסח הדעת בנאום שנשאה ב-9 בספטמבר 2013, שבועות ספורים לאחר שבשאר אסד תקף בגז סארין את ע'וטה שבפאתי דמשק והרג כ-1,500 אזרחים. תוך שהיא סוקרת את ניסיונות העבר של ארצות הברית להגביל את העריץ הסורי, היא תיארה את טהראן בעליצות כשותפה. "בלחצנו, לאורך חודשים, רוסיה ואיראן הצטרפו לאזהרתנו לאסד", הסבירה. "כולנו שלחנו אותו מסר שוב ושוב: אל תעשה זאת".

דבריה של רייס לא היו כנים. במציאות, הרפובליקה האסלאמית הייתה אז בדיוק מה שהינה כיום: המאפשרת העיקרית של מכונת הרצח של אסד. אך כוונתה של רייס לא הייתה לתאר את ההתנהגות האיראנית במדויק. לצד הרגלת התקשורת האמריקנית ואליטת מדיניות החוץ לרעיון, שאיראן היא לכל הפחות שותפה פוטנציאלית, נאומה נועד להשפיע על הקונגרס בשיקוליו בעניין תקיפות אוויריות בסוריה – תקיפות שאובמה דחה בחטף שבוע וחצי קודם לכן, מעשה שבוודאי ייזכר כאחד הרגעים המוזרים ביותר בכהונתו.

המוזרות החלה קצת אחרי שאובמה שלח את מזכיר המדינה ג'ון קרי לשאת נאום צ'רצ'יליאני על המתקפה האמריקנית הממשמשת ובאה. בעוד הנאום מהדהד בחלל האוויר, כינס הנשיא את החוג הפנימי שלו בחדר הסגלגל, ושם ביטא את חששותיו מפני המדיניות שמזכיר המדינה שלו בישר עליה אך זה עתה. למרבה המוזרוּת, בישיבה הזו לא נכחו לא קרי ולא מזכיר ההגנה צ'אק הייגל, הדמויות המרכזיות בתחום הביטחון הלאומי בממשל. באמצע הישיבה הזמין אובמה את דניס מק'דונו להיפרד מהשאר ולצאת איתו להליכת הסתודדות במדשאת הבית הלבן. בשובם הדהים הנשיא את החבורה הממתינה כשבישר לה שהחליט לדחות את המתקפה על אסד כדי לבקש את הסכמת הקונגרס.

באילו הרהורים שיתף אובמה את מק'דונו? נוכל להסתדר בלי ההסבר הרשמי, שאובמה רואה צורך עקרוני להיוועץ ברשות המחוקקת בענייני מלחמה ושלום. בהכרעות קודמות של מלחמה ושלום, כגון ההתערבות בלוב, אובמה לא חשב על העיקרון הקדוש הזה. ברור שאובמה הסתתר מאחורי הקונגרס כדי לעכב את ההחלטה או כדי להצמית אותה לגמרי. הסיבות האמתיות לעיכוב היו כנראה כל כך רגישות, שאפילו עוזריו הקרובים של אובמה לענייני ביטחון לאומי לא יכלו להיחשף להן. הייתכן שאחת מהן הייתה החשש לגורלה של יוזמת מדיניות-החוץ הגדולה ביותר – אם גם סודית – בכהונתו השנייה של אובמה, ואולי בכל שנות נשיאותו?

אם כך היה, העברת הכדור למגרשו של הקונגרס הקנתה לאובמה שהות, אך מחירה הפוליטי היה גבוה. בארצות הברית, ההחלטה גרמה לו להיראות הססן וחלש; בגבעת הקפיטול, הדמוקרטים קיטרו בשקט על הנשיא ששולח אותם פתאום להציל אותו. בסוריה, אסד צהל בהנאה ויריביו חרקו שן בייאוש. בשאר העולם, בעלות בריתה של ארצות הברית הרגישו חשופות ופגיעות, ותהו אם אובמה אמנם יעמוד לצדן בעת צרה.

אסד עובר מסארין לכלורין

כידוע לנו היום, מצוקתו של אובמה הייתה ההזדמנות של רוסיה. שר החוץ סרגיי לברוב זרק חבל הצלה לנשיא אובמה כדי שיוכל לחזור לשווי משקלו. רוסיה וארצות הברית, הציע לברוב, תשתפנה פעולה בפירוק אסד מגז הסארין שלו. האיראנים הריעו בגלוי מן היציע, ואובמה קפץ על המציאה.

אך הייתה זו עסקה של מידה כנגד מידה. בתמורה לוויתור קטן (אף כי בעל נראות גבוהה) מצדו של אסד, אובמה הסכים במשתמע שלא להיכנס למערכה בסוריה. למעשה, הרוסים, אסד והאיראנים הציעו לו – והוא קיבל את הצעתם – כניעה בכבוד, שאפשרה לו לומר לאחר מכן בפָנים חתומות שהפרשייה הייתה דוגמה מוצלחת למדיניות האכיפה שלו. "הבה נאמר בבירור מה קרה", התרברב בָּראיון הנזכר במארס 2014. "איימתי על סוריה בתקיפוֹת קטלניות אם לא תיפטר מהנשק הכימי שלה". בעולם המציאות, אסד רק הרוויח – והרוויח בגדול. אובמה הִדמים מיד את קריאותיו לאסד לוותר על השלטון, והתנהגות זו דכדכה את האופוזיציה הסורית עד עפר. העסקה עם סוריה אפילו לא מנעה מאסד לבצע מתקפות כימיות נוספות. באין לו גז סארין, הוא פשוט עבר לכלורין.

בראיון לתכנית טלוויזיה בפריים-טיים, זמן קצר לאחר שלברוב הציע את עזרתה של ארצו, ציין אובמה את שיתוף הפעולה של מוסקבה וטהראן עם וושינגטון כאחד הרווחים הגדולים ביותר של המהלך. "החדשות הטובות", אמר, "הן שבנות בריתו של אסד, רוסיה ואיראן, מכירות בכך שזה [השימוש בסארין] היה – שזו הייתה הפרה, שזו הייתה בעיה. ובשבילם, להפעיל לחץ פוטנציאלי על אסד לומר 'בואו נמצא דרך שהקהילייה הבינלאומית תקבל שליטה על […] כלי הנשק האלה בדרך שניתנת לאכיפה ולאימות' – אני חושב שזה דבר שאנחנו נלך איתו".

זה היה מזויף. אובמה יצר בדבריו רושם שאיראן להוטה להעניש את אסד על השימוש בנשק כימי, אך האמת הייתה הפוכה. אפילו באותה שעה שאובמה דיבר, איראן האשימה בפומבי במתקפה הכימית בע'וטה את המורדים בסוריה, לא את אסד. עצירת הטבח לא הייתה בין מטרותיו האמתיות של הנשיא. מבחינתו, לא היה לו די כוח לבלום את מעשי הזוועה של אסד. מה שכן היה לו הוא היכולת לזהות הזדמנויות פז. ההזדמנות להצטרף לאיראן ביוזמה משותפת למראית עין, הייתה טובה מכדי שאובמה ייתן לה לחמוק – והוא אכן נאחז בקרניה.

העובדה שאובמה נהג בסוריה לאורך כל הדרך כבאזור השפעה איראני הובאה לידיעת הציבור האמריקני בכתבה שנתפרסמה לאחרונה ב"וול סטריט ג'ורנל". לדברי העיתון, באוגוסט 2014 כתב הנשיא איגרת לעלי ח'מינאי, ובה הודה שהמבוי הסתום בסוגיית הגרעין מעיב על שיתוף הפעולה בין המדינות, אך יצא מגדרו להרגיע את ח'מינאי באשר לגורלו של העריץ הסורי, בן בריתו הקרוב ביותר. המבצעים הצבאיים של ארצות הברית בשטח סוריה, כתב אובמה לח'אמנאי, לא יכוונו לא נגד אסד ולא נגד כוחותיו.

יסוד זה במשנתו של הנשיא זכה לתשומת לב מועטה להפליא, אף כי אובמה עצמו הצביע עליו ישירות בינואר 2014, בראיון לעורך 'הניו-יורקר' דיוויד רֶמניק. מדינות ערב וישראל, אמר אז אובמה, רוצות שארצות הברית תעמוד לצדן בתחרות נגד איראן; אך הוא מסרב בתוקף לשחק את המשחק. במקום המשחק הנוכחי אובמה חוזה, במילותיו של רמניק, "שיווי משקל גיאו-אסטרטגי חדש, יציב יותר מהנוף הנוכחי של מלחמת אזרחים, טרור וקרבות בין-עדתיים". מי יעזור לו בפיתוח האסטרטגיה שתוביל לשיווי המשקל הזה? "אני אפילו לא ממש זקוק כרגע לג'ורג' קֶנַאן", השיב הנשיא, ברומזו לסנדק אסטרטגיית הבלימה וההכלה שהדריכה את ארצות הברית בימי המלחמה הקרה. לא לאסטרטגים הוא זקוק, אמר, אלא לשותפים אסטרטגיים. והמועמדת המרכזית לתפקיד הזה, המשיך אובמה, היא איראן.

אובמה חשף כאן את הרציונל העיקרי שלו למעשהו הנזכר לעיל משנת 2012 – פסילת תכניתו של פטראוס לחימוש האופוזיציה הסורית. הנשיא ראה את ההתעוררות נגד אסד בסוריה ממש כפי שראה את התנועה הירוקה של מתנגדי המשטר באיראן שלוש שנים קודם לכן: כאבן נגף בהגשמת סדר היום האסטרטגי של הובלת איראן אל "נתיב ההצלחה". האם המזרח התיכון אכן מקוטב בין הציר האיראני לבין כמעט כל אחרים? כן. האם החברים המרכזיים במועצה לביטחון לאומי של אובמה ממליצים פה אחד שארצות הברית תיענה לקריאתן של בנות בריתה? שוב, התשובה היא כן. אך מבטו של אובמה עדיין נעול על הפְּרָס הגדול: העסקה הגדולה עם איראן.

ארצות הברית, המגינה והשותפה של איראן

אותה השתוקקות להיטיב עם איראן עיצבה את האסטרטגיה של אובמה כלפי ארגון הטרור "המדינה האסלאמית", דאע"ש לשעבר. גם עובדה זו לא זכתה לתשומת הלב הראויה.

ביוני האחרון, כשלוחמי המדינה האסלאמית כבשו את העיר מוסול שבצפון עיראק, שיעורי התמיכה במדיניות החוץ של אובמה צנחו צניחה חופשית, ומבקריו של הנשיא טענו, לא בפעם הראשונה, שאין לו שום אסטרטגיה. בן רודס זינק להגנתו, ואמר כי אף על פי שהדברים אינם נראים כך כלפי חוץ, לממשל יש תכנית, אם כי הוא טרם הציג אותה. "אנחנו רצים למרחקים ארוכים", אמר. "וחלק מזה הוא לקבע את המבט ביעד הרחוק גם בתקופות סוערות".

רודס לא פירט, והמאורעות שבאו לאחר מכן כמו אישרו את הרושם שאובמה לא רץ לשום מרחקים ארוכים. בעוד דאע"ש תופסת אותו עם המכנסיים למטה, הוא עסק בפניות פרסה בזירות מרכזיות אחרות: שלח שוב חיילים לעיראק אחרי שחגג את שובם הביתה, הורה על מבצעים צבאיים בסוריה אף שלאורך שנים התנגד לכך. כיצד מתיישבים זגזוגים כאלה עם מרוצים למרחקים ארוכים?

התשובה היא שפניות הפרסה אמנם היו פניות פרסה, אבל היה בהן הרבה יותר מן הנראה לעין, ומה שנסתר מן העין היה בהחלט בכיוון היעד. באוגוסט נראה היה כי הצבא האמריקני מתכונן למבצעים ממושכים בעיראק ובסוריה; אולם כיום מתברר והולך, גם למי שלא הבחין בכך תחילה, שלאובמה יש לכל היותר תכנית בלימה חצי-מבושלת בעיראק ואין לו שום תכנית לגבי סוריה. בשימוע בוועדה ליחסי חוץ בסנאט הצביע הסנאטור מרקו רוביו על החולשות הגלויות של גישת הממשל, ושאל את ג'ון קרי איך צריך לתקנן. למרבה התדהמה, קרי השיב שהפערים ימולאו בידי… איראן ואסד. "אתה מניח שלאיראן ולסוריה אין שום יכולת להשתלט" על המדינה האסלאמית, אמר קרי. "אם אנחנו נכשלים ונכשלים, מי יודע מה הן יבחרו".

קרי חשף כאן את הקלפים, והעניק לנו הצצה למפה המנטלית של הנשיא ויועציו הבכירים. הממשל אכן ניצל בעדינות את צמיחתה של מובלעת הטרור הג'יהאדית כדי לקדם את התקרבותו של אובמה לאיראן. מאחורי הקלעים, התיאום וההתייעצות המשותפת עם איראן עלתה מדרגה.

במקביל גברו ביטויי האכזבה של ארצות הברית מבנות הברית המסורתיות על עמדותיהן העוינות את איראן. "הבעיה הגדולה ביותר" שלנו בסוריה היא בנות הברית שלנו באזור, התאונן סגן הנשיא ג'וזף ביידן באוזני סטודנטים בהארוורד בראשית אוקטובר האחרון. טורקיה, סעודיה ואיחוד האמירויות היו "נחושות כל כך להפיל את אסד", שהן העתירו "מאות מיליוני דולרים ורבבות טונות נשק" על האופוזיציה הסורית. שבועות ספורים לאחר מכן, בכיר בממשל אובמה כינה בן ברית אחר, ראש ממשלת ישראל, כ"צ'יקן שיט"; ובכיר אחר, אף הוא בדברים לציטוט, התפאר בהצלחתה של ארצות הברית להגן על הרפובליקה האסלאמית של איראן מפני ישראל. "בסופו של דבר, הוא [נתניהו] לא היה מסוגל להביא את עצמו לידי לחיצה על ההדק. זה היה שילוב של לחץ שלנו עם חוסר הנכונות שלו לעשות דברים דרמטיים. עכשיו כבר מאוחר מדי".

כמובן, פקידי הממשל מקפידים לומר שארצות הברית איננה עובדת עם טהראן. אלא שאי-אפשר להסוות את התיאום. כך, למשל, כאשר מטוסים איראניים הופיעו לאחרונה בשמי עיראק, הם זכו להתעלמות. עיתונאים שהבחינו כי המטוסים טסים במבנה קרב במרחב האווירי של המטוסים האמריקניים ומפציצים שם יעדים של המדינה האסלאמית שאלו את דובר הפנטגון, איך יכולים חילות האוויר של ארצות הברית ושל איראן לפעול באותו מרחב אווירי בלי להתנגש. "אנחנו מבצעים משימות אוויריות בשמי עיראק, ומתאמים אותן עם ממשלת עיראק", אמר הדובר. "ממשלת עיראק אחראית למנוע עימותים במרחב האווירי הזה". כאשר נשאל ג'ון קרי על העובדה שחיל האוויר האיראני פועל בעיראק, הוא השיב כי "בשורה התחתונה יש לכך ערך חיובי".

חיובי? בהסכמה-שבשתיקה מצד ארצות הברית, איראן משתלטת בהתמדה על מערכת הביטחון של המדינה העיראקית. בקרוב תשלוט גם בענף האנרגיה, וכך תשלוט בפועל במאגר הנפט החמישי בגודלו בעולם. כשהמטרה המוצהרת של ארצות הברית היא לבנות גוש סוני מתון שיוכל לסכסך בין ארגון המדינה האסלאמית לבין האוכלוסייה הסונית, התיישרות לצדה של איראן היא התאבדות פוליטית. בעיראק ובסוריה כאחד, איראן מקרינה את כוחה באמצעות מיליציות עדתיות הטובחות בהפקרות במוסלמים סונים. האם יש באזור כוח סוני כלשהו הרואה בחיוב את התקרבותה של אמריקה לטהראן? האם יש בעיראק ובסוריה גברים כשירים ללחימה המחשיבים את ארצות הברית למעצמה ידידותית? התשובה לשתי השאלות שלילית.

אפשר לטעון, תיאורטית, שאף על פי שהחיבור עם איראן הרסני מבחינה פוליטית ומסוכן מבחינה צבאית, הוא תורם ללחימה נגד המדינה האסלאמית יכולות שהמחיר הזה משתלם בעבורן. אלא שהיכולות האיראניות אינן כאלו. לאורך שלוש השנים האחרונות נתן אובמה לאיראן יד חופשית בסוריה ובעיראק, על יסוד ההנחה הפשטנית שאיראן תילחם באל-קאעידה ובדומיו באופן שישרת את האינטרסים האמריקניים. אולם הן בעיראק הן בסוריה התוצאה הייתה התנכרות כמעט מוחלטת של כל הסונים לארצות הברית, והתפתחותו של מקלט בטוח לקיצונים המשתרע מפאתי בגדאד עד דמשק. אמריקה מטפלת עכשיו בהכשת הנחש בנסיוב ארס שכָּמוּתו עולה על כמות הארס שהוחדר בהכשה.

הגישה הזו מזיקה לאינטרסים האמריקניים גם בזירות אחרות. אות לבאות קיבלנו לפני שבועות ספורים, ב-18 בינואר, כאשר צה"ל תקף ברמת הגולן הסורית פמליה ובה בכיר חזבאללה וקצינים איראנים, בתוכם גנרל במשמרות המהפכה. כעבור עשרה ימים נקמו חזבאללה ואיראן את נקמתם. במילים אחרות, כשאובמה מטפל בסוריה כבשטח השפעה איראני, הוא מאפשר לפלוגות ההלם האיראניות להתחפר בגבול ישראל – ומן הסתם גם גבול ירדן. מדיניות הנשיא מניחה כי ישראל ושאר בנות בריתה של אמריקה יישבו בחיבוק ידיים כשאיראן מגבירה את אחיזתה בדרום סוריה. הן לא יישבו בחיבוק ידיים – ושטות היא להניח שכך תעשינה.

סיבוב שלישי: 2015 –

בנובמבר 2013, כשאובמה רכש את השתתפותה של איראן בתכנית הפעולה המשותפת, הוא כונן סימטריה בסיסית שנשארה מאפיין יסוד של המשא ומתן עד עצם היום הזה. זו הנוסחה: אמריקה משלמת בוויתורים קבועים, איראן מחזירה במחוות איפוק זמניות.

המחווה האיראנית המשמעותית ביותר הייתה דילול מאגרי האורניום המועשר ל-20 אחוז; הימנעות מהתקנת סרכזות חדשות; ולהשעות את המשך הבנייה בכוּר הפלוטוניום בארכּ. כל השלושה הללו הפיכים בקלות. לעומת זאת, האמריקנים הכירו בזכותה של איראן להעשיר אורניום והסכימו לעיקרון שכל ההגבלות על התכנית האיראנית יהיו בעלות אופי מוגבל ומוגדרות לפרק זמן קצוב. אלה הם שני ויתורים גדולים, והיות שעכשיו הם אינם רק בגדר מדיניות אמריקנית אלא מעוגנים בהחלטה משותפת של החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם ושל גרמניה, יש לשער שהם לא ייהפכו אף פעם.

אובמה הצהיר שוב ושוב – לאחרונה בנאום מצב האומה לשנת 2015 – שהסכם הביניים "עצר" את תכנית הגרעין האיראנית. או, כניסוחו בָּראיון ממארס 2014, ה"היגיון" של תכנית הפעולה המשותפת, JPOA, היה "להקפיא את המצב לפרק זמן מסוים כדי לאפשר למשא ומתן להתנהל". אך ההסכם הקפיא רק פעולות אמריקניות; הוא כמעט לא מנע מהאיראנים לשעוט קדימה.

זאת, ראשית, מפני שה-JPOA מגביל את תכנית הגרעין רק באשר ליכולות העשרה ומצבורים; הוא מתעלם לגמרי מציוד צבאי: טילים בליסטיים, רכש, ייצור ראשי חץ. שנית, לקרוא למה שההסכם השיג אפילו בתחומי ההעשרה ומצבורי האורניום "הקפאה" זו הגזמה פרועה. מדעני הגרעין האיראניים המשיכו לשכלל את מערכותיהם. הם לומדים כיצד להפעיל סרכזות ישנות ביעילות מוגברת. והודות לחור הגדול ב-JPOA המתיר עבודה ב"מחקר ופיתוח", הם גם רוכשים מומחיות בשימוש בסרכזות חדשות ויעילות יותר.

לפיכך, תכנית הגרעין האיראנית צפויה לפרוץ קדימה. ברגע ש-JPOA יפוג – מועד התפוגה נקבע תחילה ליולי 2014, אחר כך נדחה לנובמבר 2014, ואז נדחה שוב ל-30 ביוני השנה, מוכן ומזומן להידחות בשלישית – איראן תימצא בעמדה קדמית מזו שנמצאה בה לפני השיחות. עובדה זו תספק לטהראן מנוף חשוב בעמידתה מול ארצות הברית בסבבים הבאים.

אפשר לומר בוודאות שלאובמה לא היו אשליות באשר לאַ-סימטריה הזו, ושהוא ניהל את המשא ומתן בעיניים פקוחות לרווחה, מפני שהבית הלבן לא חסך מאמץ להסתיר את האמת מהציבור האמריקני. ב-2013, במקום לפרסם את תמליל ה-JPOA, הוא הוציא לאור דף עוּבדות מטעה ביותר. דף זה היה זרוע מונחים כגון "לעצור", "להסיג" ו"לפרק", וכך יצר רושם שהאיראנים הסכימו להשמיד את מיזם הגרעין שלהם.

מנגד, שר החוץ האיראני סירב לשחק את המשחק. הוא מחה בפומבי ובקול רם. "גרסת הבית הלבן מצניעה את הוויתורים [האמריקניים] ומפריזה במחויבויות האיראניות", אמר ג'וואד זריף בראיון טלוויזיה, ונכון אמר. "הבית הלבן מנסה לצייר את ההסכמות כאילו מדובר בפירוק תכנית הגרעין של איראן. זו המילה שהם משתמשים בה שוב ושוב". הוא זרק למראיין אתגר: נראה אותך, אמר לו, "מוצא בכל התמליל המקורי כולו מילה אחת הדומה במשמעותה לפירוק או שאפשר להגדירה כפירוק".

הנשיא רוחאני אמר אפילו יותר מכך. בראיון לפָריד זכּריה בסי-אן-אן הדגיש שלא רק שאיראן סירבה להשמיד סרכזות במסגרת JPOA, היא גם לא תשמיד אותן לעולם "בשום נסיבות". כרגע יש לאיראן כ-9,000 סרכזות מותקנות ומסתובבות, ועד כ-10 אלפים שהותקנו אך אינן פעילות. עד שרוחאני אמר את אשר אמר, ממשל אובמה גרם לעיתונאים להאמין שההסכם הסופי יכריח את האיראנים לפרק כ-15 אלף סרכזות. רוחאני העמיד את העולם על הטעות שבציפיות אלו.

"זה מטלטל אותי כמו התנגשות רכבות", אמר זכריה המזועזע אחרי הראיון. "זה מטלטל אותי כמכשול ענק שצץ בדרך, כי התפיסה האיראנית והתפיסה האמריקנית לגבי ההסכם נראות רחוקות קילומטרים זו מזו". זמן לא רב לאחר מכן, כמו כדי לאשר את תדהמתו של זכריה, קרא עלי ח'אמנאי להגיע לתוצאה שתאפשר את התפתחותה של תכנית גרעינית בהיקף תעשייתי במהלך העשור הבא.

אובמה מוותר ונסוג ונעלב

הקו הנוקשה של ח'אמנאי הפתיע את אובמה. כשהנשיא אישר לראשונה את ה-JPOA, הוא החמיץ עובדַת מַפתֵח: צמד המטרות שלו, שחרור איראן מבידודה הבינלאומי והפשטתה מיכולותיה הגרעיניות, הוא תרתי דסתרי. מבחינתו של אובמה, הוא הציע לח'אמנאי עסקה שקשה לעמוד בקסמה: פיוס אסטרטגי עם ארצות הברית. חוקרי איראן בממשל גרמו לנשיא להאמין, שח'אמנאי משתוקק לפיוס כזה, אך כדי להגיע אליו הוא זקוק לתכנית גרעין מצילת-כבוד, כזו שתיתן לו יכולת העשרה סמלית, לא יותר. אולם עד מהרה התברר שח'אמנאי הימר שאובמה יתמיד במדיניות פייסנית כלפי איראן אפילו אם תתעקש, בכל התַקיפוּת שתידרש, על תכנית בהיקף תעשייתי.

על הנייר, עקשנותו של ח'אמנאי עשויה הייתה לספק לאובמה הזדמנות. הוא יכול היה להודות ב"התנגשות הרכבות", כלומר בכך שהסיבוב השני של מסע ההתקרבות שלו לאיראן היה עשוי אף הוא בתבניתו הרת האסון של הסיבוב הראשון, ולהתחיל לעבוד עם הקונגרס ועם בנות בריתנו הנואשות כדי להשיב את המנופים האבודים. כידוע, הוא נמנע מכך. במקום זאת הוא בחר לתדלק את השיחות בנסיגות נוספות. במקום לעזוב את השולחן, הוא שילם לאיראן שתישאר ליד השולחן – שילם בכסף, בדמות הקלות בעיצומים שאפשרו לאיראן הכנסות בגובה 700 מיליון דולר בחודש; ושילם בוויתורים נוספים בחזית הגרעין.

על פי דיווחים, במהלך השנה האחרונה אִפשֵר אובמה לאיראן להחזיק, בצורה זו או אחרת, את המתקנים בנתנז, פורדו וארכ – אתרים שאיראן בנתה תוך הפרה בוטה של האמנה הבינלאומית לאי-הפצת נשק גרעיני שהיא חתומה עליה. זהו אותו אובמה שהצהיר בפתיחת השיחות שהאיראנים, "לא צריכים להחזיק מתקן תת-קרקעי מבוצר כמו בפורדו כדי שתהיה להם תכנית גרעין לצורכי שלום. הם ודאי לא צריכים כור מים כבדים בארכ למטרות שלום … ולכן השאלה תהיה אם הם מוכנים לחזור מכמה מן ההתקדמויות שהשיגו". נכון לעכשיו, התשובה לשאלתו ברורה: האיראנים לא יחזרו לאחור משום דבר.

לדידם של רוב חברי הקונגרס, ולדידן של כל בנות בריתה של ארצות הברית במזרח התיכון, עובדה זו מובנת מאליה, והיא מובילה למסקנה מובנת מאליה לא פחות: הדרך היחידה להציל את מעמדו של המערב בשיחות הגרעין היא להחזיר את המנופים שגישתו האדישה של הנשיא העבירה לידי איראן. מתוך הכרה זו פועלת עתה קבוצה גדולה של סנאטורים למען חקיקה, שתחייב את הממשל לחזור מיד למשטר העיצומים אם האיראנים לא יעמדו בהסכמות JPOA עד לתפוגתו.

במאמץ לחזק את המהלך הזמין יו"ר בית הנבחרים ג'ון ביינר את בנימין נתניהו לנאום בפני הקונגרס בעניין איראן. נתניהו קיבל את ההזמנה בלי להיוועץ תחילה בבית הלבן – והבית הלבן הגיב בסופת זעם, ותיאר את המעשה כהפרה מחפירה של הפרוטוקול וכעלבון לנשיא. במקום לנסות להסתיר את המחלוקת, אובמה עשה כל שלאל ידו לתת לה פומבי. בעשותו את הסכסוך האישי עם נתניהו לנושאו של דיון ציבורי סוער, הבית הלבן מנסה להסיט את תשומת הלב מהמחלוקת האסטרטגית ביניהם, ומהעובדה שכל האליטה הישראלית, מכל הקשת הפוליטית, כמו גם רוב הקונגרס האמריקני, רואים את גישתו הפייסנית של הנשיא לאיראן כשגויה מיסודה.

האיראנים על הסוס

בינתיים מצייר הנשיא את מבקריו בקונגרס כמחרחרי מלחמה חסרי-אחריות. הוא רוצה שנאמין כי יש רק שתי אפשרויות: הדטאנט הלא-מוצהר שלו עם איראן, או מלחמה במזרח התיכון. זו דילמה כוזבת. היא מתעלמת ממדיניות אחת, שכל נשיאי ארצות הברית מאז ג'ימי קרטר קידמו עד היום: בלימה נמרצת בכל החזיתות, לא רק בזירה הגרעינית. אובמה נחוש לטשטש את האפשרות הזו, מסיבה פשוטה: דיון ענייני על מדיניותו יכריח אותו לעמוד ביושר מול העם האמריקני ולהודות בעומק מחויבותו לאסטרטגיה שתוצאותיה העגומות מתרבות מיום ליום.

אובמה מאמין, כאידיאולוגיה וכאסטרטגיה כאחד, כי שילובה של איראן במערכת המדינית והכלכלית הבינלאומית הוא שיטה יעילה למיתון התנהגותה התוקפנית; שיטה יעילה יותר מהגברת הלחץ. בניגוד להיגיון ולכל המידע שהצטבר מאז הסכם הביניים בנובמבר 2013, אובמה סבור כנראה ששיטתו מצליחה. בראיון ממארס 2014, אותו ראיון שהרבינו להזכיר פה, הוא טען שגישתו אכן מחזקת את הרפורמיסטים ואת המגמות הרפורמיסטיות בטהראן: "אם כתוצאה מעסקה על תכנית הגרעין שלהם", אמר, "הקולות והמגמות הללו בתוך איראן יתחזקו, והמשק שלהם ייעשה משולב יותר בקהילייה הבינלאומית, ויהיו יותר נסיעות ויותר פתיחוּת, אפילו אם הדבר יארך עשור או 15 שנה או עשרים שנה – זו תהיה תוצאה שראוי כי נקווה לה".

אולי הנשיא צודק. אולי הגלובליזציה תסיר את החספוס מהרפובליקה האסלאמית כמו שגלי הים מחליקים את קצותיהן המשוננים של הקונכיות. אלא שגם אם כך יהיה, משך תהליך ההשתנות באיראן יהיה דומה למשך התהליך הימי. בינתיים, הבריונים ידועי התגרוֹת מטהראן, שהנשיא אובמה בחר כשותפיו האסטרטגיים בסדר עולמי חדש שטרם בא לעולם, רק מתחזקים ומחציפים: קרובים מתמיד ליכולת גרעינית התקפית, בטוחים מתמיד במרוץ שלהם להגמוניה. הנשיא הציע להם, בתנאי שיוותרו על יומרותיהם הגרעיניות, "דרך לפרוץ את הבידוד" ולהיעשות "מעצמה אזורית מוצלחת מאוד". הם, מצדם, במחיר אי-נוחות זעומה וזמנית, לא רק שקטפו את הפירות הכלכליים והמדיניים שהוצעו להם תמורת השתתפותם ב-JPOA, אלא גם שימרו את מלוא השאיפות הגרעיניות הללו והאמצעים למימושן. לאחר שהכניעו את המעצמה החזקה בעולם והכתיבו לה את התנאים שלהם, יש להם סיבה טובה להרגיש על הסוס.

---

ד"ר מייקל דוראן הוא מומחה למזרח-התיכון ועמית בכיר במכון 'האדסון'. בעבר כיהן בתפקידי מפתח במועצה לביטחון לאומי בבית הלבן ובמשרד ההגנה האמריקני (פנטגון).  המאמר המקורי פורסם במגזין 'מוזאיק'. אנו מודים להם על הרשות לתרגמו.

---

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: