גרמניה חוזרת לליל הבדולח

בית המשפט בגרמניה קבע כי הצתת בית-כנסת אינה אלא אקט של מחאה לגיטימית • גרמניה של היום רוצה יותר מכל לחזור להיות נורמלית, ו"נורמלי" פירושו אנטישמיות כמו פעם

יש משהו במספרים עגולים שגורם לנו להתייחס אליהם כאילו המדובר בתמרורים על ציר הזמן. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר ביובל. המקור אמנם תנכ"י, אך התפיסה שיובל שנים מחייב התייחסות רצינית היא כבר חלק מהתרבות האוניברסלית. השנה מציינים יובל לכינון היחסים הדיפלומטיים בין מדינת ישראל והרפובליקה הפדראלית הגרמנית: תאריך עגול שיש בו הזמנה לדיון נוסף בהיסטוריה הנכתבת מחדש של היחסים שבין גרמניה וישראל.

עמוד הבית של שגרירות הרפובליקה הפדראלית הגרמנית בתל-אביב עמוס בהתייחסויות ליחסים ההולכים ומעמיקים בין ישראל וגרמניה: ביקורים של שרים, מיזמי מחקר משותפים, ביקורים הדדיים. סופרים ישראליים חשובים ונחשבים השייכים לצד הנאור והמתקדם של המפה הפוליטית בישראל מקבלים כל פרס ספרותי אפשרי בגרמניה. מי שרוצה לראות כיצד מתחזקים תדמית של נורמליות מוזמן להתבשם מאתר מושקע שמקרין חיוביות, הבנה הדדית, שיתוף פעולה. לפחות על פי האתר אין כל ספק: 1965, השנה בה ישראל ומערב גרמניה החליפו שגרירים, הייתה תחילתה של ידידות מופלאה, ידידות שרק הולכת ומשתבחת ככל שהזמן חולף וצללי העבר הלא נעים נעלמים להם מאחור, יחד עם הזכרונות החיים של אחרוני הניצולים, אלה שההכרה בזכאותם לפיצויים על ידי ממשלת גרמניה נמצאת ביחס ישר לגילם המתקדם.

גינתר גראס נזכר פתאום

אך מעבר למתיקות הרשמית המורעפת על ידי נציגיה הרשמיים של הרפובליקה הפדראלית, החריקות ביחסים הלא-סימטריים מתרבות והולכות. אמנם ברלין היא עיר המילקי והדבש עבור ישראלים המבקשים לטעום אירופה במחירים שווים לכל נפש, אך הזעזועים הטקטוניים מורגשים היטב על-ידי כל מי שמודע לתהליכים המתרחשים בחברה ובתרבות הגרמנית. די לשמוע כיצד מדברים נציגים רשמיים של קרנות גרמניות הפועלים במיטב המסורת האימפריאליסטית הישנה בחבל הארץ שבין הנהר לים כדי להבין להיכן נושבת הרוח.

לפני כמה שנים נזכר גינתר גראס, הסופר הגרמני זוכה פרס נובל, כי כנער בן 17 התנדב לשרת בשלהי המלחמה בוואפן אס-אס. הווידוי היה יותר מאשר הודאה של איש זקן בקיום השלד השמור מזה שנים בארונו. הוא יכול להרשות זאת לעצמו. אבל גינתר גראס תפקד כקול המוסרי של גרמניה החדשה, המצפון של גרמניה האחרת הקמה מאפרו המעשן של הרייך השלישי. אך הגילוי המסעיר לא היה העובדה ששירת ביחידות העלית של האס-אס, אלא בשכחה המפתיעה שגרמה לסופר הדעתן להעלים מדעת הקהל פרט זה מסיפור חייו. כפי שמתברר, סיפור חייו נוסד על שקר ביוגראפי. אך סודו של גראס לא היה רק מבוכה אישית. הוא גם הטיל צל כבד על הטענה כי גרמניה החדשה הצליחה לטהר עצמה מעברה הבעייתי. צדק כריסטופר היצ'ינס, שטען כי אמת גדולה אינה יכולה להיבנות מהרבה שקרים קטנים.

 השופט ירג שטורם פורץ דרך

 אין ספק: גרמניה החדשה כבר סלחה לעצמה על ההיסטוריה שהביאה להקמתה. הזיכרון אינו מנוסח עוד בלשון "אנחנו" אלא בלשון "הם" – אנחנו הגרמנים, הם הנאצים. ו"אנחנו" גם הם קרבנות, כמו כולם. על-פי הטענה הרשמית שאומצה גם על-ידי בעלות הברית, אוסטריה הייתה המדינה הראשונה שנכבשה על ידי הנאצים. מי שאוזניו כרויות לטונים הדקים, שומע את הטענה כי למעשה גרמניה הייתה המדינה הראשונה שנכבשה על-ידי הנאצים ובהתאמה, סיום מלחמת העולם השנייה פירושה היה שחרור גרמניה מהנאצים. במובן זה גם הגרמנים בין המנצחים במלחמת העולם השנייה.

אך המקרה של גינתר גראס מלמד עד כמה שובו של הזיכרון המודחק פירושו גם חזרה לדפוסים הישנים של שנאת ישראל שנדחקו אל מתחת לפני השטח מפאת אי-הנעימות הכרוכה בדבר. המדובר בשנאת מדינת ישראל, לא שנאת עם ישראל, היא ה"אנטישמיות" הקלאסית. בשנות השלושים המוקדמות הבחין הסופר אביגדור המאירי, כי ה"גויים" באירופה עדיין לא החליטו אם יש לשנוא גם את הציונות, או שמא ניתן להסתפק בשנאת היהודים "שלהם" בלבד. כפי שמתברר, באירופה העכשווית התהפכו היוצרות: האנטישמיות היא שאסורה, אך שנאת הציונות היא חלק לגיטימי מהתקינות הפוליטית. הדברים נכונים גם לגרמניה החדשה. דברי הבלע ושירי המשטמה של גינתר גראס נגד ישראל בתפקידה כשטן מבטאים לא רק את דעתו האישית של סופר זקן ששכח לזכור. דעותיו אלה, אפילו אם לא השפה בה משתמש, הם נחלת רבים ונאורים בגרמניה (הניאו-נאצים אינם חלק מהמשוואה) המבקשת לשכוח את מה שמעולם לא זכרה באמת.

ההבחנה בין האנטישמיות האסורה על פי החוק ובין אנטי-ישראליות כביטוי לגיטימי של חרון מוסרי הכרחית להבנת מצבה הסכיזופרני של העלית התרבותית והאינטלקטואלית בגרמניה. כפי שמתברר, שנאת (מדינת) ישראל היא מנגנון אפשרי להופעתה מחדש של האנטישמיות הקלאסית כתופעה לגיטימית שניתן להבין אותה ואולי אפילו להצדיק אותה. כאן כולנו חייבים תודה לאחד ירג שטורם, שופט בעיר וופרטל, שדן לאחרונה בעניינם של שלושה אזרחים גרמניים ממוצא ערבי שניסו להצית את בית הכנסת המקומי. בפסק הדין קבע השופט, כי לא היה מדובר בפעולה אנטישמית אלא ביטוי של מחאה על רקע המלחמה בעזה. פסק דין מרתק זה אינו רק עניין מקומי בעיר פרובינציאלית במערב גרמניה. הוא מהווה פריצת דרך חשובה בתולדות גרמניה החדשה בדרכה לנורמאליות.

חזרה לנורמאליות: זו התביעה הגרמנית העכשווית. בין השאר פירוש הדבר גם היכולת לשוב ולהיות אנטישמים, כמו בתקופה לפני שהחייזרים הנאצים בהנהגת הרב-טוראי המשופם השתלטו על גרמניה. החידוש המתוחכם שמציע השופט בפרובינציה הגרמנית מפליא בפשטותו: מכיוון שאנטישמיות אסורה על פי החוק, כל הנדרש הוא לקבוע בפסק הדין שהאירוע אינו אנטישמי: אנטישמיות היא לגיטימית כל עוד לא נקרא לה בשם זה, ומכיוון והשופט הוא גם מי שמגדיר את מהות האירוע, הדרך פתוחה לגדולות ונצורות. ואם כל זה עטוף בביקורת על ישראל, הרי זה משובח, בבחינת "שתי ציפורים באבן אחת". בשלב זה נותרת רק תמיהה קטנה: כיצד לא חשבו על זה קודם. הרי גם מה שקרוי "ליל הבדולח" לא היה אלא מחאה ספונטאנית בתגובה על רצח המזכיר השלישי בשגרירות גרמניה בפריז על ידי הצעיר היהודי הרשל גרינשפן.

הגולש בדף הבית של שגרירות גרמניה בישראל ימצא התייחסות ליחסי האמון בין גרמניה וישראל ולעמדה הנחרצת של גרמניה וצרפת בעצרת האומות המאוחדות נגד האנטישמיות. גם נאומו של סופר ישראלי ששמו הולך לפניו הוא נושא ראוי למקום של כבוד. לשווא יטרח הגולש הסקרן למצוא התייחסות למהלך פורץ הדרך של שופט פרובינציאלי בשם ירג שטורם.

הכותב הוא פרופסור בחוג לגיאוגרפיה ולימודי הסביבה של אוני' חיפה.