הבשורה על-פי עמוס עוז

ספק אם היומרה של עמוס עוז לטלטל את העולם הנוצרי עם התיאוריה שלו אודות יהודה איש קריות אכן תתממש • אבל גם בלי זה אפשר לקבל מסיפרו האחרון של עוז 'הבשורה על פי יהודה' צילום רנטגן בהיר של נפשו הפוליטית

לפני כמה שבועות התראיין עמוס עוז לכתב החוץ של הניו יורק טיימס, רוג'ר כהן. זו כבר הכנה לקראת הוצאת הספר לשוק האמריקני, ואפשר להבין מהראיון ששם הספר החדש של עוז ייקרא באנגלית 'JUDAS'. כך שבאנגלית השם טעון הרבה יותר מאשר בעברית, 'הבשורה על-פי יהודה'. הקהל העברי קולט על פי הכותרת הזו שיש כאן הקשר נוצרי, אך לא כמו JUDAS באנגלית. האסוציאציה היא מידית של בוגד, של בגידה, ושל יהודי. או בקיצור, "בוגד יהודי". מה שהעלה אצלי את ההשערה ששם הספר עלה במוחו של עוז במקביל בעברית ובאנגלית.

עוז, כפי שהתבטא בראיון לאריאל שנבל במקור ראשון, מצפה לחולל מהומות בעולם הנוצרי בגלל התזה שהוא כביכול מפתח לגבי היותו של יהודה איש קריות הנוצרי הראשון והאחרון, הנוצרי האמיתי היחיד. ספק אם הספר של עמוס עוז יטלטל את אמות הסיפים בוותיקאן. זו כאילו האמירה הגדולה שבשבילה שווה לעוז לשבת לכתוב עוד ספר. אבל סיפרו של עוז מחמם את הלב דווקא בלוקליות שלו, בפרובינציאליות, באנושיות הקטנה הפרטנית החבוקה בתוך ניסיונות לכלוא אותה בסמליות כזו או אחרת.

להגיד מחמם את הלב על ספר, שדפיו רטובים מהגשם שלא מפסיק לרדת בירושלים, זה אולי קצת קיצוני. אבל בכל זאת מחמם ביכולת של עמוס עוז להחיות שנה אחת בתולדות מדינת ישראל, כעשור לאחר הקמתה. עוז ייחודי ביכולת שלו להפוך אירועים היסטוריים ופוליטיים לדרמה אנושית בתודעתם של אנשים. לכאורה בנוכחות של ההתרחשות המדינית ההיסטורית יש זיקה לריאליזם הסוציאליסטי. אבל עוז מצליח להפוך את הפוליטי והרעיוני לעניין אינטימי פסיכולוגי.

ובנוסף לבומבסטיות של הנושא הגדול, "בגידה", יש בספר הרבה הומור והוא בהחלט קלסיקה במקצב הכתיבה והסיפור. בשלב מסוים יש לך הרגשה שלכתיבתו של עוז מתלווה מוזיקה. הספר הוא מעין רביעיית מיתרים קאמרית, שבמרכזה סיפורן של שלוש דמויות מרכזיות. אלה תקועות במערכת יחסים בלתי אפשרית בתוך דירת קצה הגבולין בירושלים. הדירה נדמית לעתים לאיזה סרקופג שבתוכו קבורים השלושה, הסטודנט הנצחי הפורש שמואל אש, האלמנה הארוטית הקודרת עתליה אברבנאל, והוותיק הנצחי, אבי בעלה שנהרג במלחמת העצמאות, גרשם ולד.

אולי אני קורא בתיאור הדמויות יותר ממה שיש בהן, אבל עובדה שמיד בתיאורים הפיזיים שלהן אתה מתחבר לדמויות אמיתיות מתולדות הישוב והמדינה. ולד הקשיש נושא בגאון סנטר בולט ומחודד. גם הגיאוגרפיה הירושלמית של מקום מגוריו מזכירה את ישעיהו ליבוביץ'. עוז הצמיד לו שפם של מאיר יערי והשיער הודבק ממקור אחר. שמואל אש הגמלוני, המזוקן וכבד ההליכות החושש להבל פיו, מזכיר את י.ח ברנר. עתליה היא מלכודת הדבש המריר שמושכת צעירים עריריים לטפל בזקן הנכה גרשם ולד.

המצב הפוסט-קולוניאלי

לעוז אין מתחרים בתיאור הטיפוס של הוותיק הסוציאליסטי, זה המנהל בתוך עצמו דיאלוג עם בן גוריון ועם גלגולי הציונות. גם עשור לאחר הקמת המדינה, ב-1959, הוא עדיין מתעמת עם אביה המנוח של עתליה, שאלתיאל אברבנאל, שהיה היחיד בהנהגה הציונית שהתנגד לבן גוריון וחשב שאסור להקים את המדינה.

בסופו של דבר עוז מציג לקורא סוג של מאובן. זו אחת מהשקפות השמאל הציוני, שהתקיימה אי שם במרחב שבין ברית שלום להשומר הצעיר. אחר כך התפתחה ההשקפה הזאת לנוסחה המלולית הריקה של "להשתלב במזרח התיכון". כל זה עוד הרבה לפני מלחמת ששת הימים. ביסוד הדברים ההשקפה הזאת נבעה מאמונה, שאם רק נהיה קצת פחות נגועים בתאוות בצע טריטוריאלית ולאומית, הכל היה אחרת. ויהודה לעולם תשב. מצד אחד אמרה ההשקפה שלא תהיה חלוקה טריטוריאלית, מאידך – זו תהיה ציונות קטנה ללא ריבונות ועם טפטוף של עליה בכפוף למשאים ומתנים עם שכנים ועם גורמים בינלאומיים. ליבני והרצוג נראים ליד ההשקפה הזאת כמו נצים טורפים חסידי קיר הברזל. אבל אברבנאל של עוז הוא לא בוגד. הרמיזות לכיוון הזה מטעות. היו שהזכירו לצדו את יהודה לייב מאגנס, נגיד האוניברסיטה העברית, שהלך לנשיא טרומן והתחנן שלא ירשה הקמת מדינה יהודית. שאלתיאל אברבנאל האמין ב"שלום" כמוצא אפשרי אחרי כל הפשרות, אבל לא הלך לסייע לאויב. הוא רק שמר על קשרים עם ידידים מעברו השני של מסך החול. פרופ' יעקב טלמון כתב באחד ממאמריו, כי בסוף שנות ה-40 הביא את ההיסטוריון הדגול לואיס ניימיר לביקור באוניברסיטה העברית שעדיין היתה על הר הצופים. לואיס ניימיר אמר לו, שהוא מוותר על עלייה להר הצופים משום שאם כבר יגיע לשם ייאלץ ללחוץ ידו של בוגד. הוא לא קרה לו בשם, אבל היה ברור למי הוא מתכוון.

התיאוריה שמוכר עוז בראיונות שלו על גדולתם של הבוגדים – מיהודה ועד ימינו שדופה ולא משכנעת. הוא מכניס לרשימת הבוגדים ההרואיים את מנחם בגין, שרל דה גול, רבין, סאדאת, גורבצ'וב. "הגיבור טוען שכל מנהיג פוליטי משמעותי בהיסטוריה כונה על ידי רבים מבני עמו כבוגד… ביום שאנשים כאן יתחילו לקרוא לנתניהו בוגד אדע שמשהו עשוי להשתנות", אמר עוז לרוג'ר כהן. זו תיאוריה מופרכת אך גם היא חושפת טפח ממבנה האישיות הפוליטית של עמוס עוז. הוא שייך לאלה שמחקו את לקחי המאה ה-20. צ'רצ'יל לא ברשימת הבוגדים שלו. גם לא רוזוולט, טרומן ורונלד ריגן. במלים אחרות עוז נצרף בתודעת מערכת סיני ב-1956 ופרשת לבון שמתרחשת מיד אחרי הכרונולוגיה של הספר. הוא פוסט-קולוניאלי.

אך למצב התודעתי הזה מצטרף נדבך נוסף – החיים בישראל הנצורה של הקו הירוק, ובייחוד בירושלים של שנות ה-50 וה-60. הוא בורא את המיקרוקוסמוס של מרכז ירושלים בסוף שנות ה-50 ביד אמן. יש איזו הנאה מיוחדת למי שגר בירושלים לפגוש את הדמויות הצולחות את רחוב אוסישקין, קרן קיימת, הולכים לאכול משהו בפינק ואף קונים תרופות בבית המרקחת תג'ר הנצחי הממוקם עדיין בפינת אבן עזרא וקרן קיימת. אבל זה מבפנים. תחושת ירושלים הנצורה, המכותרת, לא עוזבת אותך. מי שחי היום בירושלים כבר לא מכיר את התחושה הזאת של הקרת המוקפת מכל עבריה בשטחי אויב. מבחינה זו עוז עדיין מייצג נדבך מסוים בתודעת השמאל הישראלי, שכבר הולך ונמוג: זהו השמאל שרוצה לחזור אל הרחם של הקו הירוק, של ישראל לפני מלחמת ששת הימים.

אפשר להבין את ההזדהות של עוז עם אברבנאל שדמותו מבטאת געגוע לארץ ישראל שלפני קום המדינה. כך עוז מתגעגע אל הימים של 59', כאשר לגלות את הארץ פירושו היה לנסוע לבאר-שבע ולהמשיך דרומה.

העול הפלסטיני

במהות שלו, אולי בגלל האינטימיות של המשולש המוזר בבית הירושלמי, 'הבשורה על פי יהודה' הוא סיפור קצר ארוך. יש תחושה של אכזבה מסוימת מהתפתחות – או חוסר התפתחות הסיפור הישן של העסקן הציוני האינטלקטואל אברבנאל. אין למעשה גילוי מרתק, אולי מזעזע, על קורות אברבנאל לפני קום המדינה. אברבנאל זה איננו דון יצחק אברבנאל מספרד 1492. זהו אברבנאל שנדחק לשוליים ומת שנים ספורות אחרי קום המדינה. אברבנאל וגרשם ולד הם שני אבות שמקריבים את היצחק שלהם, מיכה, בעלה של עתליה.

עוז מתחפר מאוד עמוק בתיאור רציחתו של מיכה בבאב אל וואד (שער הגיא) בידי ערבים. הוא מתאר את כל הפרטים על ההתעללות בו בעודו חי ואחרי מותו בגופתו. מסוג הפרטים שיצאו לתקשורת ולספרות של הזרם המרכזי רק לפני כ-20 שנה, כאשר יורם קניוק תיאר את הקרב הכושל והנורא בנבי סמואל. אבל מיכה הוא מיכה וזהו אותו מיכה שעמוס עוז, כאחד מעורכי הקובץ 'שיח לוחמים', ציטט את דברי אמו מקיבוץ חולדה: כל הכותל המערבי הזה לא שווה ציפורן אחת של מיכה שנפל בכיבוש ירושלים ביוני 67'.

עוז רוצה אחת ולתמיד להוריד משכמו את מועקת הבעייה הפלשתינית. רק תנו לו לפתור את התגרה הקטנה שלנו עם השכנים, ותגלו אדם כמעט מאושר, והאמת – פטריוט אמיתי. "תגרה", כך הגדיר זאת בהרצאה בכנס סגור של קציני צה"ל לרגל שנת ה-40 למלחמת יום הכיפורים. ראייתו את החברה הישראלית כפי שהיא היום עשויה להפתיע את מנאציו. כפי שאמר באותה הרצאה, הוא רואה כאן ירח דבש ו"תור זהב" מבחינה תרבותית. יתכן שמעט האופטימיות הזאת מתבטאת בכתיבה האירוטית היפה בכמה סצינות בספר, ובייחוד במרחבים ובאנשים שנגלים לגיבור הספר שמואל אש בפאתי באר-שבע. שמואל רוצה לקחת חלק בבנייתה של עיירה חדשה במרכז הנגב, על סף המכתש, זהו המקום שמוכר היום כמצפה רמון.