ביבי, הלב במקום הנכון, הביצוע מרושל

המועמדות שלי לפרס ספיר השנה יצרה סוג של קרע ביני לבין אימי.

אני אישה, מזרחית משני הצדדים, מזוהה לחלוטין עם הצד הימני של המפה, בקיצור  – לא החומר הקלאסי שקוטף פרסים חשובים בישראל. בשבועות שלפני הכרזת הזוכה בפרס ספיר היוקרתי, המשכתי כמנהגי ופרסמתי בפייסבוק סטטוסים בעלי גוון ימני מובהק, באחד מהם הרהבתי עוז ויצאתי אפילו להגנתה של שרה נתניהו, תארו לעצמכם.

זה היה הקש ששבר את אמא שלי. "את חתיכת פוסטמה," נדמה לי שזה היה הניסוח המדוייק, "אולי השופטים קוראים את הסטטוסים שלך ואז הלך הפרס, ובשביל מי תגידי לי? בשביל מי? בשביל שרה נתניהו? סתמי את הפה ותורידי פרופיל, עכשיו חשוב הפרס, לא הדעות הפוליטיות שלך".

אמא שלי לא הייתה לבד, חברים בפייסבוק חזרו והזהירו בתגובותיהם, ספק בהלצה, ספק ברצינות, שנוכח הסטטוסים האלה, הסיכוי לקבל את פרס ספיר הולך ומתרחק. הם טעו ולא טעו בעת ובעונה אחת.

מכיוון שלא זכיתי, אין טענה שהייתי רוצה לטעון  עכשיו יותר מאשר העובדה שפרס ספיר נגזל ממני בגלל שאני אישה, או מזרחית, או גרוע מכל – ימנית. אולם לצערי ניכר היה על פי הבחירות של חבר השופטים שהבחירה הייתה עניינית, מקצועית וספרותית בלבד. מה שכן, לפני הכרזת הפרס השופטים היו אנונימיים ורק אחרי ההכרזה התגלתה זהותם, ואכן, ללא ספק, משיטוט קצר ברחבי הרשת, ניתן היה בקלות להבין שרובם המכריע שייך לאגף הלבן והשמאלי של הטופוגרפיה הישראלית.

 רגל קרושה היא יסוד הכישרון?

זאת עובדה שאין להכחישה – מרבית מחלקי הפרסים ומרבית הזוכים בהם שייכים להגמוניה מאוד לא מגוונת – היא לבנה כמו שלג כריסמס בניו יורק ו"היידה ביבי" איננו חלק מהז'רגון שלה.

אם נרחיב מעט את העדשה ונביט לצדדים, נמצא שהעיקרון הזה תופס גם בעולם האקדמי, התקשורתי והתרבותי של מדינת ישראל – יש בון טון והוא אשכנזי מאוד ושמאלני מאוד. במובן הזה לפחות, לניחוש המושכל של אימי של או של חברי הפייסבוק שלי יש משקל שצריך לתת עליו את הדעת – כולם יודעים מי הם שופטי התרבות של ישראל וכולם יודעים למי יש סיכוי טוב יותר לזכות.

זאת תופעה מעניינת. מצד אחד הימין נמצא בשלטון שנים רבות, מצד שני הימין הוא אנדרדוג ומי שהומלך לשבת בראשו הוא האישיות הפוליטית הכי מושמצת ונרדפת במרחב הישראלי מזה שנים. התופעה הזאת, שניתן למצוא לה מקבילה גם בארצות-הברית, שם להוציא את אובמה, הרפובליקנים שלטו שנים וברצף; ובכל זאת האליטה התקשורתית והתרבותית היא דמוקרטית. ובכן,  התופעה הזאת מעלה שאלות רבות בעלות אופי חתרני.

האם ה"חזק" החברתי, מתנהל כמו אורגניזם שמשמר את כוחו ולא מאפשר ל"חלש" לבסס את מעמדו בתוך האליטה? וכיצד זה יכול להיות ש"החלש" הוא בעצם זה שאוחז בעמדות הכוח והשלטון? האם אנשים שמזוהים עם הימין או אנשים שלא גדלו על רגל קרושה הם באמת אנשים מוכשרים פחות, כפי שטען חיים באר אך לפני כמה ימים בראיון אצל אילנה דיין?

ואם לא, איך זה שהימין לא השכיל אחרי כל-כך הרבה שנות שלטון לייצר אלטרנטיבה תרבותית כלשהי?

 לא מפטרים באמצע התהליך

תהא התשובה אשר תהא, דבר אחד בטוח – כמחצית מהציבור הישראלי (אם לא יותר) משווע להכרה ומואס בהגמוניה החד-גונית.

מציאות שבה הייצוג הנשי או הימני או המזרחי לוקה בחסר היא מציאות שיוצרת הר געש ובראשו לבה רותחת. שימו לב שאף אחת מהקבוצות שמניתי עכשיו היא לא מיעוט, אם כבר ההיפך הוא הנכון – זה המיעוט שמכתיר את עצמו ומדכא את הרוב. בהקשר הזה לפחות, הטענה נגד המהלך של ביבי בנוגע לפרס ישראל היא שטות גמורה – אי אפשר לטעון שאין להכניס שיקולים פוליטיים כשכול המרחב הוא פוליטי, אמנם פוליטי על פי ההגדרה הרחבה של המילה, אבל עדיין פוליטי.

אם לאמץ את שירה המקסים של שימבורסקה – הכול פוליטי, גם העובדה שחבר השופטים בכל פרס תרבותי משתייך לשמאל וגם העובדה שביבי החליט לטרוף את הקלפים. אין בימינו דבר לא פוליטי, וזה כולל אפילו את מכונת הכביסה שלי. אז היכן ביבי בכול זאת טעה? היכן שהוא טועה תמיד – לא בכוונות אלא בביצוע.

המהלך שהוא ביצע עם פיטורי אחד השופטים לפרס ישראל מזכיר לי מאוד את המהלך שביצע בהפגנה המפורסמת בפאריס, או בפרשת הנאום בקונגרס, או בהתקפה מול נוני מוזס – הלב נמצא במקום הנכון אבל הביצוע המרושל, הלא מכובד, הגמלוני, מעלה אי-נוחות במקרה הטוב. מהרגע בו מונה שופט לאחד הפרסים הכי ממלכתיים במדינה – לא מפטרים אותו בעיצומו של תהליך בדיוק כמו שלא נדחפים בכוח לשורה הראשונה בהפגנה. אם תסלחו לי על הצרפתית, אז אני אגיד את הדבר הכי לא ישראלי שיש – זה לא מנומס.

ביבי באופן פרדוקסלי ואפילו קצת עצוב, מאמין למה שאומרים עליו – הוא מתנהג כמו הילד הנעלב בכיתה שבועט בכיסאות, ולא מצליח להפנים שהוא ראש הממשלה ולא באמת האנדרדוג. בישראל חייבת להתבצע מהפיכה והרשת מצביעה על כך שהיא קרובה מתמיד. זה היה בגין שהבין את הסנטימנט של הרוב המדוכא ואין ספק שביבי מנסה להמשיך את דרכו.

אלא שכאשר נזכרים בנאום "היהודים" של בגין על הכריזמה והממלכתיות המפוארת שהיו בו, אין אלא להצטער על כך שביבי מתנהל כמו ילד, שמבצע מחטף אקראי ומזדמן היכן שהוא רק יכול, כאשר ההכרה בממלכתיות, או בכוח, או בדרכים הטובות והנכונות שיש לפניו היא ממנו והלאה.