ליברמן, החתרת וגם ירשת

אם ציפי לבני היא הציפור הנודדת של הפוליטיקה הישראלית, אביגדור ליברמן הוא הזיקית שלה: ביום הוא תומך ביוזמה הערבית, שבין השאר קוראת להחזרת פליטים ולחלוקת ירושלים, ובלילה מתחפר בעמדת ה'תחזיקו אותי', רגע לפני ששם על עצמו מאג ונכנס לבדו לעזה או לבנון.

הפרחת ססמאות ללא כל כוונה ליישמן עוברת אמנם כחוט השני בקריירה הפוליטית של ליברמן, אך כפי שחשפה בימים האחרונים אשת סודו פאינה קירשנבאום, לפחות בעניין אחד שר החוץ דווקא חרג ממנהגו, והחליט לעשות מעשה: ניסיון פוטש לנתניהו בקדנציה האחרונה, בסיועם של לפיד, כחלון וכן, כנראה גם זהבה גלאון, שהודתה כי היא זו שסירבה לשבת עם ליברמן בממשלת מרכז-שמאל חלופית.

חשיפת הפוטש כנראה חותמת את ההתלבטות אם האובססיה של ליברמן להיות ראש ממשלה גוברת על נאמנותו למחנה הימין. יו"ר ישראל ביתנו הודיע לאחרונה כי לא יישב בממשלת שמאל רק לאחר שהבין כי הניסיון לשווק עצמו כ'מבוגר האחראי', באמצעות חנופה לשמאל (היוזמה הערבית), לתקשורת הממוסדת (תמיכתו בסגירת 'ישראל היום') ולאמריקנים (הנאום האוהד לקרי בתמורה למחמאות ממזכירות המדינה), לא מקרבת אותו לבית ברחוב בלפור. ההתנהלות של ליברמן פגעה לא רק בו אלא בגוש הימין כולו; אנשי ימין מתון שלא מרוצים מנתניהו והצביעו בעבר לליברמן, נואשו מהזיגזגים של יו"ר ישראל ביתנו והעבירו קולותיהם ללפיד או לכחלון, שמוכנים לשבת גם בממשלת שמאל.

ליברמן, שלפי חלק מהסקרים רואה את אחוז החסימה מקרוב, דרש לאחרונה לקבל לידיו את תיק הביטחון, אחרת לא ייכנס לקואליציית נתניהו העתידית, אם זו תוקם. אם נתניהו רוצה להפגין מנהיגות, הוא צריך להצהיר כבר היום כי יו"ר ישראל ביתנו לא יהיה זה שישלח חיילים לקרב. או אז נראה, שוב, עד כמה מילה של ליברמן זו (לא) מילה.

החייל האמיץ בוז'י

בשבוע שעבר ציינו כאן שבמחנה הציוני מתכוונים להעלות הילוך בנושא הביטחוני, ולהציג את היו"ר יצחק הרצוג כאיש הנכון והמתאים ביותר לשמור עלינו מפני איראן, חמאס, חיזבאללה ושות'. הרצוג פועל בשני מסלולים מקבילים: ניסיון למצב את נתניהו כפנאט קיצוני, באמצעות אמירות כי "המרחק בין ביבי למרזל אפסי"; והבלטת סגולותיו הביטחוניות של יו"ר העבודה כדי להפיג חששותיהם של אנשי ימין שאינם מתלהבים מנתניהו, אך מהססים להצביע לשמאל. ביום שישי האחרון נשלח עמר בר לב, ה'בטחוניסט' של העבודה, למשימה. "בניגוד לנתניהו", אמר בר לב בפורום מג'די בכפ"ס, "להרצוג יהיה אומץ לתקוף באיראן".

בר לב ויתר חברי צוות המוחות של המחנה הציוני, בניצוחו של איתן כבל, מניחים, אולי בהשראת עמוס עוז (עליו נדבר בהמשך), שמצביעי הימין הם קצת מטומטמים. לפתע, נתניהו הוא לא פירומן שמוכן להמיט אסון על מדינת היהודים ולהחריב את יחסיה עם ארה"ב, על מזבח האובססיה המשיחית שלו להיות צ'רצ'יל הישראלי; נתניהו, אליבא דקמפיין המחנה הציוני 2015, הוא מוג לב הססן שביום פקודה יפחד ללחוץ על הכפתור האדום כשהטילים של ח'אמינאי יעשו דרכם לעזריאלי.

ומי האיש שלא יהסס "לצפצף על אובמה", כפי שהרצוג טען נגד נתניהו בעבר? ניחשתם נכון: החייל האמיץ בוז'י.

S&P ואפל בשירות נתניהו?

ביום שלישי הקרוב יפרסם מבקר המדינה, יוסף שפירא, את מסקנותיו מבדיקת הוצאות מעון נשיא המדינה וראש הממשלה. לא נכביר כאן מילים על התקשורת הצבועה שהתעלמה כמעט לחלוטין מההוצאות המופרזות של בית הנשיא בתקופתו של שמעון פרס (57 מיליון שקלים ב-2013), לעומת החטטנות האובססיבית בכל בקבוק מים ששתתה שרה נתניהו. השורה התחתונה היא שהסוגיה תסתכם כנראה בהערות של שפירא על התנהלות שני הבתים החשובים בישראל, ללא האשמה פלילית. או אז, יישמט אחד הקלפים המרכזיים בקמפיין של המחנה הציוני – העיסוק בהתנהלות הזוג נתניהו – ובמקום בקבוקים, הרצוג ולבני ישובו למחזר ססמאות על הכלכלה הקורסת ובדידותה המזהרת של ישראל בעולם.

לצערם של ציפי-בוז'י המציאות מסרבת להתיישר לצלילי החליל שלהם. בשבוע שעבר, למשל, הודיעה חברת S&P על אשרור דירוג האשראי של ישראל ברמה הגבוהה של +A, בשורה אחת עם מדינות נחשלות דוגמת ארה"ב, גרמניה ובריטניה, עם תחזית לצמיחה של מעל ל-3 אחוז ב-2015 (ההודעה גם ציינה את נושא הדיור כעקב האכילס העיקרי של הכלכלה הישראלית). בשורה אחרת, שמעידה עד כמה ישראל מצורעת ומנודה בעולם, היא ביקורו הצפוי של מנכ"ל אפל, טים קוק, לרגל חניכת משרדי החברה החדשים בהרצליה-פיתוח.

מעניין אם בעקבות ביקורו של מנכ"ל אפל, במחנה 'רק-לא-ביבי' ינתצו כאות מחאה את מכשירי האייפון, ויעברו לסמסונג.

פמיניזם רדיקלי-סלקטיבי

יצחק אהרונוביץ': "למנות את סתיו שפיר לשרה לביטחון פנים? אני בעד נשים, אבל זה להיכנס לנעליים גדולות מאוד"; יעקב פרי: "הגברת שפיר חסרת ניסיון. אלו דברים שיש לנהוג בהם בקצת יותר שיקול דעת". שערו בנפשכם את מהומת האלוהים שהיתה מתחוללת אם שני הציטוטים האחרונים היו אמיתיים. צונאמי של חוקרות למגדר באולפני הטלוויזיה, פסטבלים של העצמה נשית בכיכובה של שפיר והפגנות בכיכר הבימה של פמניסטיות רדיקליות נושאות שלטי 'גברים תמורת שלום'.

עכשיו, קחו את הציטוטים של אהרונוביץ' ופרי, ככתבם וכלשונם, רק עם שינוי קטן: תחליפו את שמה של סתיו שפיר, התקווה החדשה של השמאל, בזה של איילת שקד, אחת הנשים החזקות ביותר כיום בימין. וראו איזה פלא, במקום סערה אנטי-מיזוגנית, קיבלנו דממת אלחוט אל מול השובניזם הבוטה של אהרונוביץ' את פרי.

אז בפעם הבאה שתשמעו את קרן נוייבך, הדס שטייף ויתר חברות תא העיתונאיות מזדעזעות מהערה שובניסטית כזו או אחרת כלפי אשת שמאל, תזכרו מתי הן בחרו לשתוק.

פה ושם בארץ עוז

עמוס עוז לא ממש מתלהב מעם ישראל. הסופר המדופלם, שספריו תורגמו בעשרות מדינות בעולם, ביניהן יפן, תאילנד ואפילו עיראק או איראן, לא ממש מבין במה פשע שנאלץ להשתייך לעם הנבער היושב בציון. קצת יותר משלושים שנה מאז הוציא לאור את ספרו 'פה ושם בארץ ישראל', בו הפליא בהתנשאותו על פני כל מי שלא דומה לו, עוז ממשיך להוביל את היבדלותה של האליטה התרבותית הישנה מהזרם המרכזי של הציבוריות הישראלית. "70 אחוז מהציבור לא קורא ספרות", הפליא עוז בחוג בית של מרצ, "הוא אולי קורא 'ישראל היום', אבל לא ספרות".

המסר של עוז חד וברור: מי שצורך תרבות גבוהה בישראל הוא השמאל; האספסוף הימני, זה שבוחר בביבי (שחטף מעוז בעיטה בראש כשהיה בן 3), מסתפק בעלון התעמולתי שמייצרים אנשיו של ראש הממשלה. אם תהיתם מדוע מרצ, שבעבר זכתה למספר מנדטים דו-ספרתי, מדשדשת כיום באזור אחוז החסימה, היהירות העוזית סיפקה לכם את התשובה.

הבעיה היא שאנשי הימין, במקום ללגלג ולרחם על איש המשווע לרלוונטיות שאינה עוד מנת חלקו, משחקים לידיו. מרגע פרסום דבריו של עוז, יצא לנו להיתקל בכמה וכמה ימנים ברשתות החברתיות שהחלו להתחרות ביניהם מי קרא יותר ספרים של דוסטויבסקי, כמה אמרות כנף הם זוכרים מ'אמריקה' של קפקא ובעיקר, עד כמה הם סולדים מישראל היום – הכל כדי להוכיח לשמאל שהאינטלקטואליות לא רשומה על שמו בטאבו.

38 שנים מאז המהפך, הימין אמנם שולט, אבל עדיין חסר ביטחון.